האש בלוע הדרקון | ה – שיחת נפש בבאר עמוקה

אח…
"אז החלטת סוף סוף להתעורר?"
הלוחם הצעיר פקח את עיניו באיטיות. קירות אבן גבוהים הקיפו אותו מכל עבר, והוא הרגיש את זרועותיו קשורות. הוא ניסה לזוז, אבל גופו לא שיתף פעולה. כאב עמום פעם ברקותיו.
"מה קרה לי? למה אני קשור? שחרר אותי!"
מן הצללים, בקצה הבור, עלה קולו של קנניאל.
"למה לי? כדי שתוכל לרדוף אחריי שוב ולשגר לעברי ברקי התקפה?"
"אלו לא היו ברקי התקפה," השיב הלוחם, מתפתל בניסיון להשתחרר. "אלו היו בסך הכול רעמי הפחדה, לא הייתה בהם סכנה אמיתית."
"אה, כן, בטח, לא מסוכן בכלל," קנניאל שיחק במטה שלו והניד בראשו. "ספר את זה לענפים שהתפוצצו סביבי. אני בטוח שהיו להם הסתייגויות."
"במה בכלל קשרת אותי?" שאל הלוחם, מביט מטה, "מאיפה השגת חבלים עבים במקום הזה?"
"מי אמר שכבלתי אותך בחבלים?" ענה קנניאל בחיוך, "אתה לא היחיד כאן שיודע להשתמש בפלאים…"
"כן," השיב הלוחם וחדל להיאבק, "ראיתי כמה חזקים הפלאים שלך ביער, כשברחת ממני כמו שפן…"
"אתה יכול לצחוק עליי כמה שאתה רוצה," אמר קנניאל ביובש וליטף את מטהו, "אבל בזכות הגאונות שלך, שנינו תקועים בבור הזה, ואני לא רואה איך אנחנו יוצאים ממנו בזמן הקרוב, אם בכלל."
"בסדר… נניח שניצחת. אבל תחשוב בהיגיון – שנינו תקועים בבור, אם תשחרר אותי, אולי אוכל לעזור לנו לצאת מפה."
"ניסיון נחמד," פלט קנניאל וקם ממקומו, "אבל כבר ניסיתי כל כיוון. הדפנות חלקות, לחות, בלי שום שורש או בליטה. זה נראה כמו באר מים ישנה. אנחנו נמצאים בעומק של שבעה שמונה מטרים, אולי יותר. מזל שנפלנו על ערימה של עלים וענפים, אחרת היינו שברים מהלכים, אם היינו מהלכים בכלל."
"למה שתהיה באר מים בלב היער?" הקשה הלוחם.
"מאיפה לי לדעת?" השיב הנער ואז הוסיף באנחה, "אבל אני יודע לזהות באר מים, בכפר שלי הייתה באר כזאת. פעם, אולי, הייתה כאן חווה, או יישוב שנעלם."
"חשבתי שאתה מבית הספר של עמק היער."
"אתה יודע, לא נולדתי במקום הנידח הזה." קנניאל השתתק לכמה רגעים, ואז הוסיף בשקט, "היה עדיף שבכלל לא הייתי מגיע לכאן…"
משהו בטון שלו גרם ללוחם להרים את מבטו.
"אז אתה לא מרוצה מבית הספר?"
"אני לא שם יותר," אמר קנניאל בשקט, "פרשתי." זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא אמר את זה בקול, והוא הרגיש את הצל הכבד של ההכרזה מתיישב עליו.
"גם אני פרשתי," אמר הנער הלוחם לאחר כמה רגעי שתיקה נוספים.
"פרשת ממה?"
"פרשתי מבית הספר. למדתי בבית ספר אחר, רחוק מכאן, אבל לפני שלושה חודשים פרשתי והצטרפתי לפלוגות המחץ של האדם העליון."
"בן כמה אתה בכלל?" שאל קנניאל, סקרן יותר מכעוס.
"עזבתי את בית הספר יומיים אחרי שהייתי אמור לחגוג יום הולדת שבע עשרה, פלוגות המחץ לא מקבלים לוחמים לפני הגיל הזה."
"למה בכלל הצטרפת למטורפים האלה?" שאל קנניאל והתיישב במרחק של כמה צעדים מהנער השני.
"אל תקרא להם מטורפים!" התפרץ הלוחם, מנסה לקום, אך נעצר בכבלי הקסם. "הם לא מטורפים, מפלגת האדם העליון תביא סוף לשלטון המושחת של המועצה! היא לוחמת למען סדר חדש, כדי להביא ברכה ושלום לעולם!"
"בסדר בסדר, תירגע. אני סתם בחור כפרי, מה אני כבר מבין בפוליטיקה."
"אבל אתה כן יודע לצטט את הסיסמאות של המועצה נגד מפלגת האדם העליון…"
"אולי. אבל אני סתם תוהה לעצמי איזה שלום וברכה לעולם מביאים אנשים שכובשים כפרים חפים מפשע, שורפים אותם בלי כל סיבה, משעבדים את אנשיהם, וגורמים לכל כך הרבה אנשים סבל…"
הלוחם שתק. לרגע נדמה היה שעיניו מתעמעמות מעט. "זה לא… זה לא תמיד ככה. לא כל חייל של האדם העליון מתנהג באכזריות. אתה יודע איך זה… יש קצינים. יש פקודות. לא כל דבר בשליטתך."
השניים שקעו במחשבות, והשקט מילא את חלל הבאר שעה ארוכה.

"שמי שונשן," אמר לפתע הלוחם הכבול, שובר את השקט. "ושלך?"
"קנניאל."
"תגיד שונשן," אמר קנניאל, "למה הצטרפת לפורשים? אתה נשמע לי כמו בחור טוב, ולא נראה כמו מטורף שמנסה לשעבד את כל העולם תחת מופתיי אדם."
הנער לבוש השחורים חשב כמה רגעים. "זה בגלל ההורים שלי."
"הם ממופת האדם, מן הסתם?"
"לא. הם דווקא ממופת הדומם."
"אז מה קרה?"
שונשן השתהה, ואז השיב, "מנהל בית הספר שלנו הוא ממפלגת האדם הרגילה, מהחברים הקרובים של המועצה. בבית הספר היה אסור להזכיר את מפלגת האדם העליון, כאילו הם לא קיימים בכלל, וכל אזכור שלהם הסתיים בעונש. והשתיקה הזאת, ההדחקה, הדליקה אצלנו משהו. אני ועוד כמה תלמידים התחמקנו בלילה לאחד המפגשים של האדם העליון. הם דיברו שם בגלוי – על הכוח של האדם, על זה שמופתי האדם לא צריכים להתבייש בכישרון שלהם, שהם לא כמו הדומם או הצומח, הם מעל."
"והאמנת להם?"
"בהתחלה רק הקשבתי. אחר כך התחלתי להתבייש בהורים שלי, במקום שממנו באתי. הם שכנעו אותי שאני ראוי ליותר, שאם אצטרף, אפסיק לחיות בצֵל. זה היה כל כך מפתה, אז הלכתי."
"נו?" שאל קנניאל, "אתה שלם עם הבחירה שלך?"
שונשן לא השיב. הוא השפיל מבט, בהה זמן רב באבן שחורה שנחה לצידו.
עברו דקות ארוכות.

"קנניאל," אמר הנער לאחר שעה ארוכה, "מה הסיכוי שתשחרר אותי? לא ממש נוח לי ככה… ובאמת הייתי רוצה להיחלץ מהבאר הזאת."
"לשחרר אותך?" אמר קנניאל וקם ממקומו, מתמתח, "אני יכול לסמוך עליך שלא תפוצץ אותי?"
"אני מבטיח שלא. תן לי הזדמנות."
קנניאל שקל את העניין, ואז ניגש אליו. במשיכה קלה שחרר חוט תפירה דק שהיה מלופף סביב מותניו של שונשן.
"זה הכול?" תמה שונשן, מזיז את זרועותיו, "חוט תפירה? מה זה היה – פלא חיזוק?"
"משהו כזה…" התחמק קנניאל.
השניים התמתחו, סקרו שוב את דפנות הבאר. דבר לא השתנה. לא היה לאן לטפס. השמש כבר שקעה, והאור דעך במהירות.
"נראה לי שנבלה פה את הלילה," אמר קנניאל והדליק אור בקצה מטהו.
רעש קל בקע מבטנו. "לא אכלתי מאז אתמול," התנצל.
"גם אני," אמר שונשן, ואז השפיל מבטו ואמר בשקט, "אני מבקש את סליחתך קנניאל, לא הייתי צריך לרדוף אחריך, לא עשית שום דבר רע, אני ממש לא הייתי בסד…"
"שונשן! תסתכל!" קטע אותו קנניאל והצביע לעבר אחד מדפנות הבאר. משהו זהר שם בחשיכה.
השניים התקרבו. על אחד הקירות זהרה חריטה דקה באור כחול עמום, כמו תגובה לאור המטה. קנניאל קרב את המטה, והאור גבר. הוא שלח אצבע רועדת ונגע.
קליק.
הקיר רעד. ואז נפתח.
מאחוריו חושך עמוק.
השניים הביטו זה בזה, ובלי אומר ודברים נכנסו פנימה בחשש.
ברגע שעברו את סף הדלת, נסגר הקיר מאחוריהם בחריקה, והאור בקצה מטהו של קנניאל כבה. לרגע אחד עצרו את נשימתם. דממה סמיכה עטפה את שניהם. הלחות נצמדה לעורם, וליבם פעם בקצב מואץ. הם לא ראו דבר, לא שמעו דבר.
ואז – הבהוב קל מצד ימין. אור כחול קטן נדלק באוויר לצידם, מרחף בלי מקור נראה. ואחריו – אור כחול נוסף, במרחק שני צעדים. ולאחריו עוד אחד, ועוד אחד… נקודות אור כחול נולדו בזו אחר זו, משרטטות שביל באוויר – מסדרון תת־קרקעי, שירד אל מעמקי האדמה.. רצפתו הייתה שטוחה ומוצקה, קירותיו אבן עתיקה, חרושות סימנים.
שני הנערים התחילו לצעוד. כל אור שעברו כבה מאחוריהם, כמו מפנה דרך – אך גם סוגר עליהם. ההליכה הפכה למסע דומם. הזמן איבד משמעות. הם לא ידעו כמה צעדו, כמה זמן חלף, מה המרחק שכבר עברו, וכמה עמוק ירדו. רק רגליים כבדות, קירות לוחשים, ומבט חטוף אחד של השני, מדי פעם.

המסדרון הלך והעמיק. אווירו נעשה דחוס יותר, עתיק יותר.
לבסוף, כעבור מה שנראה כמו נצח, הגיעו לקצה. נקודת האור האחרונה לא רחפה בצד – אלא נחה על הקיר שחסם את דרכם.
שונשן לחש, ספק לעצמו, "זה לא קיר…"
"זו דלת," השלים קנניאל.
בלי לומר מילה נוספת, הרים קנניאל את ידו ונקש שלוש נקישות שקטות.
דממה.
ואז – קול מנעול נפתח.
הדלת נפתחה חרישית.
ומעבר לה עמדו נער ונערה חיוורים, במבט קשוח, מכוונים מטה זוהר לעבר האורחים הלא קרואים.