האש בלוע הדרקון | ו – ריקוד חלומי בממלכת הטעמים

"זה החדר שלך. סרן א' הורה לי להזהיר אותך שלא תנסי לברוח מאיתנו. המפקד העמיד שומרים על השער, ובית הספר מוקף כולו בחומה גבוהה."
דטי נכנסה בצעד מהוסס אל החדר שפתח לה סווגר, הלוחם הצעיר שהגיש לה פת לחם קודם לכן. הוא נשאר בפתח עוד כמה שניות, כאילו ציפה שתאמר משהו – אולי תזעיף פנים, אולי תשאל שאלה – אך היא עמדה בגבה אליו, דוממת.
"סרן א' אמר שיש לך זמן קצר להתארגן. בעוד שעה אבוא לקחת אותך למטבח. את תכיני את ארוחת הצוהריים לגדוד." הדלת נסגרה אחריו ברכות.
דטי נשמה עמוק, מבטה סורק את החדר הקטן. זמן רב עבר מאז שישנה בחדר משלה. בשלוש השנים שחלפו ממות אביה היא הייתה נתונה לנדודים, לילות שלמים בילתה בשטח, על קרקע קרה, או במרומי עץ. והינה כעת – מיטה אמיתית, שמיכה, שולחן קטן. בחדר שרתה אווירה נשית, חמה. ודאי גרה בו פעם אישה – אולי הטבחית האמיתית של בית הספר. מהשיחה של הלוחמים קודם לכן כבר הבינה שהמקום כולו ריק מיושביו, באיזו חופשה ממושכת.
כעבור שעה, בדיוק כפי שאמר, שב סווגר לאסוף אותה.
דטי הספיקה להחליף את בגדיה הקרועים בשמלה חדשה יחסית שמצאה בארון. במבט ראשון נראתה השמלה גדולה ממידותיה, אבל לא הייתה לה חלופה אחרת. כשמדדה אותה, הופתעה – הבד נצמד לגופה ברוך כאילו נברא למענה. גם הנעליים שמצאה מתחת למיטה התאימו לה בדיוק. היא עמדה מול המראה, בודקת את ההשתקפות – רגע מהוסס חלף בעיניה. משהו כאן… מוזר. סוף סוף זה בית ספר למופתיים, חשבה לעצמה, אולי קיים כוח מופתי במקום הזה שגרם לכך?
הדרך למטבח לא הייתה ארוכה, חדרה נמצא ממש מאחורי המטבח וחדר האוכל הגדול. אימה של דטי נפטרה בלידתה, ואביה, שגידלה עד גיל שתים עשרה, לא היה מומחה גדול בבישול. בשלוש השנים שנדדה בהן למדה להכין לעצמה ארוחות פשוטות מדברים שמצאה בטבע, אך כיצד תבשל ארוחה לגדוד שלם של לוחמים?
סווגר פסע עמה עד לפתח דלת המטבח, אך לא נכנס. "סרן א' אמר שהארוחה תתחיל בעוד שעה," אמר, מתאמץ להישמע ענייני. "בחדר הצדדי יש מצרכים – הם נשמרים באורח מופתי. הוא הורה שתכיני ארוחה בשרית. הלוחמים רעבים." הוא המתין רגע נוסף, אולי כדי לראות אם תגיב. היא שתקה. פניו נעו קלות – משהו בין אכזבה לדאגה – ואז הסתובב ויצא.
דטי נשארה לבדה. מה אני עושה עכשיו? תהתה לעצמה, איך בכלל מתחילים לבשל ארוחה בשרית לגדוד שלם? הנערה החלה לפסוע לאורך המטבח הגדול. מדפי עץ גבוהים מכוסים כלי מתכת וזכוכית, סירים כבדים, תבניות אפייה, קערות, כפות, קופסאות. התנור הגדול שעמד בקצה החדר הזכיר לה מדורה גדולה, רק שבמקום אבנים – צינורות מתכת וארובה.
אבל איפה אותו "חדר צדדי"? היא סובבה את ראשה בחוסר אונים. לא נראה שהיה פתח או מעבר באף אחד מהקירות. ואז – משהו משך את תשומת ליבה. נקודת אור כחולה רפרפה על אחד הקירות, כאילו קרצה לה מבעד לסדק באבן. דטי ניגשה אליה, מהססת, והושיטה את ידה. ברגע שנגעה – נשמע רחש חרישי. דלת סתרים נפתחה, חושפת חדר צדדי גדול ומואר באור עמום.
דטי פסעה פנימה באיטיות. האוויר היה קר, כמעט קפוא, אך היא חשה שמשהו בקירות רטט קלות כשהיא נכנסה, כאילו המקום כולו חיכה לה. קירות המזווה היו מצופים מדפים, וכל אחד מהם שופע: ירקות צבעוניים, פירות עסיסיים, נתחי בשר טרי, דגים, קטניות, תבלינים. הכול מסודר כמו בתערוכה. על כל מדף – שלט קטן המתאר את שמות המצרכים.
דטי לא הצליחה להבליע חיוך. הנערה היתומה לא ראתה מימיה כמות כזאת של אוכל. היא עברה ממדף למדף, צוחקת ומקפצת, חוטפת ירק, נוגסת בפרי, טועמת מאכל כזה ואחר. הטעמים והריחות, הצבעים והצורות בלבלו אותה. תחושת חירות מילאה אותה, כאילו לא הייתה ילדה יתומה שנכפתה עליה משרת טבחות – אלא נסיכה בממלכה סודית.
דטי החלה לרקוד. כן – לרקוד, דבר שלא זכרה שעשתה אי פעם, גם לא כשאביה היה בחיים. היא עברה ממדף למדף, לקחה ביס מתפוח ריחני, טעמה גוש חמאה מתובלת, ריחפה סביב הבשר המתובל והירקות הטריים, צוחקת, סובבת סביב עצמה. הזמן עצר. דטי שכחה איפה היא נמצאת – לא בבית הספר הכבוש תחת גדוד מפלגת "האדם העליון", אלא במטבח של אימה שמעולם לא הכירה…
צלצול מתכתי מהדהד החזיר אותה למציאות באחת. הצליל הגיע משעון קיר גדול, כבד, התלוי על הקיר שמול דלת הסתרים. הנערה קפאה. כמה זמן עבר? דטי מיהרה לצאת מהמזווה, עוצרת רגע להסדיר את נשימתה. מבטה נפל על עגלה שעמדה במרכז המטבח – ובה תבניות שלמות, עמוסות אוכל מוכן: תבשילים מבעבעים, בשרים צלויים, ירקות אפויים. מה… זה?
דטי לא הספיקה לחשוב. נקישות נשמעו בדלת המטבח. היא הסתובבה – סווגר. "סרן א' ביקש שתגישי את הארוחה. הלוחמים מגיעים בכל רגע." דטי לא הצליחה להוציא מילה. "תקשיבי," הוסיף, מביט בה במבוכה, "האוכל שהכנת… נראה נהדר. באמת. אילו יכולתי, הייתי מגיש אותו בעצמי. אבל סרן א' אסר עליי להיכנס למטבח." היא הנהנה קלות. בלי מילה, דחפה את העגלה לעבר חדר האוכל.
כעבור דקות ספורות החלו לזרום הלוחמים. הם התיישבו ברעש, וקולות צחוק ומרפקים נשמעו סביב השולחנות. הנערה עברה ביניהם, מחלקת את האוכל. "מה זה?!" קרא אחד, מתלהב. "החיים פה תענוג!" אמר אחר. "פעם בית ספר – היום מסעדה!" צחק שלישי. איש מהם לא פנה אליה ישירות. אף אחד לא אמר תודה – מלבד סווגר. "תודה," לחש כשמזגה לו מרק לקערה. "באמת לא ציפיתי שתצליחי. אבל סרן א' אמר שתעמדי בזה. אין לי מושג איך הוא ידע."
סרן א' ישב לבדו בפינה, בשקט. הוא לא ביקש שתיגש אליו. אך פעם אחת, כשיצאה להביא לחמים מהמטבח – הרגישה את עיניו עליה. מה הוא מסתיר? הוא למד בבית הספר הזה בצעירותו, היא שמעה זאת ממפקד הגדוד הבוקר, כך הוא בוודאי ידע על המזווה, אך איך ידע שהיא תצליח לפתוח אותו? ולמה הוא הזהיר את סווגר שלא ייכנס למטבח? מה הסרן הזה מסתיר?
גם אדרוד, הלוחם האכזר שכמעט חיסל אותה הבוקר, סעד שם. בניגוד לחבריו, הוא הבחין בה היטב ועקב אחריה במבט מלא טינה. דטי ידעה היטב שהדבר היחיד המונע ממנו לשלח בה איזה מופת קטלני הוא יראתו מפני סרן א'. אך מה יקרה ברגע שהסרן לא יהיה בסביבה?
בסוף הארוחה נדרשה לשטוף את הכלים ולנקות את האולם. בעודה מנקה ושוטפת ניסתה להבין מניין הופיעו כל המאכלים. לא ייתכן שהכנתי את כל זה. חשבה לעצמה, אולי… אולי מישהו, או משהו, בישל במקומי. משהו מוזר קרה שם, במזווה, זה היה ברור, אך היא לא הצליחה להבין זאת. דבר אחד כן ידעה – החזרת חדר האוכל והמטבח למצבם הקודם הייתה קשה בהרבה מהכנת המאכלים…
ובכל זאת, אחרי שעתיים של עבודה מאומצת הצליחה לסיים את מטלותיה. רק אז הורשתה לחזור לחדרה ולנוח. היא נרדמה כמעט ברגע שנגע ראשה בכרית.
שעתיים אחר כך – דפיקה. סווגר. "סרן א' אמר שהגיע הזמן להכין ארוחת ערב." הכול חזר על עצמו. דטי ניגשה למזווה, פתחה את דלת הסתרים, ואיבדה את עצמה שוב בתוך ריקוד, ביס, תיבול, טעם… כששוב צלצל השעון – הארוחה הייתה מוכנה. כאילו מישהו בישל במקומה.
מאוחר בלילה, לאחר ששטפה את הכלים והחזירה את הסכו"ם למקומו, הודיע לה סווגר שהיא רשאית להסתובב ברחבי בית הספר כאוות נפשה בשעות שאינה עובדת, אך אין לה להתקרב לאזור המגורים של הלוחמים. הלוחם הצעיר שב והזהיר אותה לבל תנסה לברוח.
תשושה, טיפסה דטי אל הצוק שמעל היער. הרוח הלילית הקרירה פיזרה את שערה האדמוני. היא הביטה מטה. רק אתמול בלילה רדפו אחריה זאבים באותו יער. והיום – היא טבחית של מפלגת "האדם העליון". כמה זמן זה יימשך? האם נגזר עליה להיות משרתת עד אחרית ימיה של האנשים המתועבים האלה?
דטי חשה לפתע חמימות בגופה. ידה נמשכה לחפץ שתלתה על צווארה בלילה האחרון. במהלך היום הוא היה קר, כמו שאמורה להיות פיסת מתכת רגילה – אך עתה התחמם שוב. היא הסיטה את ראשה במהירות, מוודאת שאיש אינו מביט בה, והציצה בו.
האור המסנוור לא שב, אך החפץ זהר לעברה בעדינות וחימם את ידיה ואת ליבה. היא נשמה עמוק. האם הקמע הזה מנסה לומר לה משהו? תחושת דחף משכה את מבטה מטה – לעבר היער.
דטי הפנתה את מבטה אל היער, מחפשת משהו באפלה, אך לא ראתה דבר. רק יללותיהם של הזאבים הירוקים שבו אליה מתוך החשיכה. הקולות הרעידו אותה. היא החזירה את התליון אל מתחת לחולצתה ופנתה לחדרה, לתפוס כמה שעות מנוחה לפני יום העבודה הבא שלה בשירות מפלגת "האדם העליון" האכזרית.