האש בלוע הדרקון | פרק ד – השער שאינו מוכן להיפתח

"ילדה! קומי!"
דטי מצמצה. העולם נראה מטושטש מבעד לריסיה. היא שפשפה את עיניה באיטיות, מנסה לעכל את מה שראתה. סביבה עמדו שלושה גברים שחורים, נועצים בה מבטים לא נעימים. היא כבר נתקלה באנשים מסוגם בעבר – לוחמים חמושים בכידוני מתכת ארוכים, פניהם מוסתרות במסכות המחוברות לקסדות כבדות, ועל חזיהם רקום הסמל המתועב: האדם העליון.
"אתה חושב שהיא תלמידה של בית הספר?" שאל זה שעמד מימינה.
"לא נראה לי," השיב הגבר שעמד ממש מעליה. "הבגדים שלה קרועים, בלויים. היא לא נראית כמו מופתית מתלמדת."
"לא מפה," קבע השלישי, בקול שקט, אך בטוח, "אין עליה שום חותם של מופתיים. סתם נערה ענייה שתעתה בדרך."
"איך שרדת את הלילה, ילדה?" הוסיף הראשון.
דטי שתקה. היא פחדה להשיב. הנערה ידעה היטב מה טיבם של לוחמי האדם העליון. במסעותיה ראתה כפרים לאחר ביקור של כת הפורשים – שוד, ביזה, הרס, והגרוע מכול: הוצאות להורג של מופתיים ממפלגות אחרות, בייחוד של מופתיי הדומם, שנחשבו בעיניהם לנחותים מכול.
"את אילמת?" נבח עליה הלוחם השני ובעט ברגלה.
הבעיטה הייתה חזקה, אך דטי כמעט לא חשה בה. הלוחם התכופף לעברה, פניו במסכה קרובים אל שלה, ובחן אותה מקרוב – את פניה החבולות, העייפות.
"אתה צודק, סרן א'," אמר, מפנה את דבריו לגבר בעל הקול השקט, שעמד בצד. "סתם ילדה. אבל אם נעזוב אותה כאן, אולי תצא מהיער ותספר עלינו."
"אל תסתכל עליי, אדרוד," השיב הלוחם הראשון ופרש את ידיו לצדדים, "אני לא הורג ילדים, בטח לא ילדות."
"אתה פחדן, סווגר," ירק אדרוד, "אני מוכן להסיר כל סכנה, לא משנה אם זה ראש המועצה העליונה – או ילדה עלובה ביער הזה." הוא שב ונעמד מעליה, הניף את כידונו, מלמל מילים לא מובנות, ועיניו החלו לזהור באור חלוש ומאיים. דטי לא ראתה את פניו, אך הייתה יכולה לחוש בחיוכו האכזרי מבעד למסכה הכהה.
"עצור," נשמע לפתע קולו השקט של סרן א', "אנחנו לא הורגים סתם כך."
"היא תסגיר אותנו!" התפרץ אדרוד בזעם, "צריך להיפטר ממנה – עכשיו."
"לא צריך להיפטר ממנה," ענה לו סרן א' בקור רוח, "לא תזיק לנו נערה פשוטה, אולי אפילו תועיל. כדאי שתהיה לנו משרתת בבסיס – אלא אם כן אתה מעדיף לבשל ולנקות בעצמך. תביאו אותה אל השער, נראה אם האדון הצליח לפתוח אותו."
סרן א' הסתובב ונכנס אל בין העצים. סווגר פסע אחריו במהירות, נזהר שלא להיתקל במבטה של הנערה.
אדרוד נאנח ואמר בלי להסתכל עליה, "הפעם היה לך מזל, נערה. כדאי שתועילי לנו, אחרת – אני אדאג לסיים את מה שהתחלתי."
הוא סימן לה לקום.
דטי התרוממה, נשענת לרגע בגבה על החומה האפורה שמאחוריה. הם צעדו לאורך הקיר הגבוה, בין גזעים צפופים וצללים רוטטים. אדרוד שמר עליה מאחור, שלא תנסה לברוח.
בזמן שצעדה, התמלא ראשה בזיכרונות מהלילה האחרון – העץ שניסתה לטפס עליו, העיניים הזהובות שננעצו בה מתוך החשכה, הבריחה דרך השיחים, הצלילה, היללה – והחפץ שנחת על ראשה.
באצבעותיה מיששה את החפץ התלוי על צווארה, מוסתר מתחת לחולצתה. עכשיו הוא היה קר, אבל בלילה, כשנגעה בו, בער כאש. האור שהתפרץ ממנו סנוור את עיניה, ואחריו בא השקט. כשפקחה את עיניה, הזאבים פשוט נעלמו.
דטי זכרה איך קמה ממקומה אחרי שהסתלקו הזאבים, והחלה לצעוד בלי כיוון ברור. האם צעדה לעומק היער? חזרה אל הדרך? היא לא ידעה. רק המשיכה. ואף יצור לא התקרב אליה מאז. בסופו של דבר, אחרי שעות ארוכות של הליכה, הגיעה לחומה. חומה עצומה, עשויה אבן ישנה. מי בונה חומה בלב היער? היא הייתה עייפה מכדי לחשוב על כך. היא התיישבה לצידה – ונרדמה.
הנערה לא העלתה על דעתה ששלושה לוחמי מפלגת האדם הנעלה יעירו אותה בגסות בבוקר. מה הם עושים כאן? יש להם כאן בסיס צבאי? אבל למה כאן? באמצע היער?
מחשבותיה נקטעו לשמע קולות גבריים.
היא והחייל שבעקבותיה יצאו מבין העצים אל השביל שבו צעדה אמש. דטי הבחינה מייד בשערים הגדולים שניצבו בקצהו. קבוצת לוחמים שחורים המתינה שם – מהם עומדים, מהם ישובים, משועממים.
"מצאתם חיה מעניינת?" קרא לעברם לוחם אחד שעמד קרוב לשער.
המבטים הופנו אליה באחת. כל הלוחמים נעצו בה עיניים. היא הרגישה חשופה – ילדה אדומת שיער מול קבוצת מפלצות עטויות שריון.
בדיוק אז, גבר לבוש גלימה ארוכה פרץ מבין העצים בצידו השני של השער, אוחז בידו כידון מוזהב שבקצהו חריטה לא מוכרת. קסדתו הייתה שונה משל שאר הלוחמים – משני צדדיה בלטו כנפיים מתכתיות, חדות. הכול בו שידר סמכות ועוצמה – גוון השריון, צעדיו הנחרצים, והדרך שבה התייחסו אליו כל הסובבים.
"מצאתי את הדרך לפתוח את השער!" הכריז בקול רם. הלוחמים התרוממו במהירות ממקומם, נסוגים לאחור ומפנים לו דרך.
האיש ניגש אל השערים הגדולים, העביר את כידונו ללוחם שצעד לצידו – כנראה סגנו – והושיט את שתי כפות ידיו לפניו. "היפתחו, שערים! שערי בית הספר, היפתחו!" קרא בקול מהדהד.
הנערה חשה שמשהו זורם באוויר. כל הגברים הביטו אל השערים בציפייה.
אך דבר לא קרה, השערים נותרו סגורים.
האיש הביע מורת רוח, הידק את אגרופו, שהיה מכוסה בכפפת פלדה, והיכה בכוח בשער. קול חריקה צורם פילח את השקט, וצווחת כאב נפלטה מפיו. דם זלג מבעד לכפפתו הסדוקה.
"שער ארור!" רטן, "אני עוד אפתח אותך, אתה תראה!"
הלוחמים פסעו כמה צעדים לאחור, נזהרים מזעמו. רק אחד מהם התקרב לעברו בשקט – היה זה אותו סרן א', שהציל את חייה מהלוחם האכזר.
"אדוני," אמר בקולו השקט, "השערים האלו מוגנים בלחשים מורכבים, בנויים משילוב של ארבעת רבדי המופת – הדומם, הצומח, החי והאדם. יש רק שתי דרכים לפתוח אותם – או להפעיל מופת שמאגד את כל ארבעת הרבדים גם יחד, או בחתימה הפלאית שעוברים התלמידים בתחילת השנה."
"אני יודע שלמדת כאן, סרן א'!" נהם האדון, נלחם בשארית כבודו העצמי, בעודו מנסה להסיר את הכפפה הדולפת דם, "אל תתנשא עליי! שב ושתוק ותן לי לעבוד!"
"כרצונך, אדוני," אמר סרן א' בשקט והתרחק.
הסגן מיהר לעזור לאדון להסיר את הכפפה, והרופא הפלוגתי חבש את ידו. החיילים הורשו לשבת בצל ולפתוח את צידתם. דטי, שלא אכלה דבר מאתמול בצוהריים, הביטה בהם בקנאה חרישית. כשהסירו את קסדותיהם, נדהמה לראות שכמה מהם היו צעירים למראה.
"את רעבה?" שאל לפתע קול מהוסס. היה זה סווגר, הלוחם שלא הסכים לפגוע בה בבוקר. עכשיו, כשראתה את פניו, נוכחה שהוא בחור צעיר – לא מבוגר ממנה בהרבה.
הוא הושיט לה פת לחם. "תאכלי," אמר בלחישה. "סרן א' הורה לי לתת לך, הוא אמר שאנחנו צריכים אותך חיה…"
דטי הנהנה והושיטה את ידה, היא לא ציפתה למצוא מידה כלשהי של חמלה בלב המחנה הזה. אך קריאה רמה החרידה את שניהם, והלחם נשמט ארצה, מתגלגל עד לרגלי השער.
"זהו! עכשיו אני יודע איך לפתוח את השער!" שאג האדון, מתקרב שוב בצעד בוטח.
הלוחמים נאנחו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר זאת…
אבל דטי לא הקשיבה. עיניה היו נעוצות בפת. היא פסעה לעברו, אינה מוכנה לוותר. כמה צעדים – והיא כבר כמעט שם – ואז נתקלה ברגל שנשלחה פתאום מתחתיה. היא מעדה, סובבה את ראשה וראתה את החיוך של אדרוד האכזר.
הנערה הושיטה יד כדי לבלום את עצמה – ונשענה על השער.
ובדיוק אז, נעמד האדון מול מרכז השער וקרא בכול, "היפתח כבר! בשם כל המופתים – היפתח!"
והשער נפתח.

* קראתם את כל הפרקים עד כאן? נהניתם? אשמח לתגובות!
מה תופס אתכם?
מה לא נשמע אמין מספיק?
במה כדאי להאריך – או לקצר?
בקיצור – אשמח לכל תגובה!
תודה!