הבריחה – כדאי לי להמשיך?

"למה את אומרת את זה?! אוי באמת ילדה קטנה וטיפשה" היועצת מילברי אמרה לי, הריח של ארוחת הצהריים עלה באפי ומיהרתי להודות לה ולהסתלק משם, גם ככה לא סבלתי אותה… היא מנסה לעזור אבל אף פעם לא מצליחה…
הגעתי לכיתה.
הורדתי את התיק ליד כיסאי המעופש, שהשתמשו בו עשרות שנים לפניי רק כי אין תקציב לפנימייה המחורבנת הזו.
באלי לצרוח.
באלי להתאבד, לחתוך ורידים אל עף שאסרו עליי להחזיק סכין, בתור תלמידה, בתור נערה מתבגרת ורק בסוף בתור אחת שסולקה באופן רשמי מתורנות מטבח… אז זה בלתי אפשרי.
ולמה כל זה?
כי החיים שלי בזבל.
כי חוץ מחברה אחת ששומרת לי אמונים כבר מכיתה ב', מהיום הראשון של החברות שלנו, אין לי אף אחד לשפוך עליו הכול.
שינחם אותי.
"אורסה! אורסה מולטנום! איפה היא, למען השם?" שמעתי את קולה של מיקאן קוראת מהמסדרון, מלא קורי העכביש, יצאתי מהדלת האחורית של הכיתה לחדר המדעים, ומשם לאזור המגורים.
לא רוצה לראות אף אחד, לא פרצוף ולא לשמוע קולות.
אפילו הקולות של מיקאן גרמו לאוזניי לרעוד ולהתכווץ, אני לא סובלת את החיים שלי ואפילו עם ברייטון הייתי שמחה להתחלף.
ומי זו ברייטון?
זו ה"ילדה" של השכבה.
אף אחד לא מתייחס אליה, לא שמים לב אליה, נותנים לה לחיות את החיים שלה בשקט, ואפילו פינו לה מקום שקט שרק לה מותר להיות בו, רק כי היא חירשת.
אפילו אם היא תהיה באמצע מחנה האימונים של קבוצת הדרייבול היא לא תשמע כלום, אז מקום משלה?
עם פרחים, פרפרים, ערמה של ספרים?!
למה היא ולא אני?!
למה אני רוצה לגמור את החיים האלה, ולא ליהנות מהם?
למה אני לומדת מאבא שלי, שהתאבד רק כי היה לו חוב בבנק, של 50 דולר?!
למה אני משוגעת כמוהו?!
נכנסתי לחדר וטרקתי אחריי את הדלת, אבל כנראה שהרעש היה חזק מידי כי תוך שנייה הדלת התנפצה לכל עבר, רסיסי העץ עפו לתוך החדר ומיקאן עמדה מולי, קצוות שער נשרה מהצמה שלה, אך היא מיד סידרה אותה שם, הדביקה אותה במקומה עם מעט רוח שנשבה באופן פתאומי מבחוץ ושברה את החלון.
ואז האחות רייבלין הופיעה.
"יופי, זה כל מה שחסר לי עכשיו." מלמלתי לעצמי והזעפתי מבט אל מיקאן, הכול קרה באשמתה.
אורסה… שוב פעם איתך? בואי, נעשה את זה בחדר האוכל כבר! מיקאן, בואי אחריה!" היא צעקה עליי ועל מיקאן, כבר ידענו מה העונש הצפוי לנו, כמו כל פעם שאנחנו עושות שטויות. והיו הרבה כאלה.
הגענו לחדר האוכל, הקולות החלו להדהד בראשי המתנפנף מצד לצד, שערי מתפזר כמו כישוף והוא מתנפנף אחרי ראשי.
"שער פזור?! עונש נוסף!" האחות רייבלין צעקה ומיס אוליבר הסתכלה עליי ובמבט מבועת.
"מייסון! אומל! מיגונוס! ארמיז! בואו להצליף בבנות הללו!" מיס אוליבר קראה וארבעת הבנים החזקים ביותר, הכשפים הגדולים ביותר בכל בית הספר נעמדו מולי ומול מיקאן, מרכזים את הכשף שלהם ומתכוננים להצליף בנו.
לכל אחד מהם הצטבר לאט לאט כדור קטן של כשף בין כפות ידיהם, שלאט לאט התארך והפך לשוט, השוט שבו הם יצליפו בגופנו בחוסר רחמים.
"מייסון! אומל! אתם על אורסה! מיגונוס! ארמיז! אתם על מיקאן!" האחות רייבלין קראה והם החלו להצליף בגבי, התחושה הייתה בלתי נסבלת, הכאב היה אדיר והרגשתי צלקות חדשות ואדומות נצרבות על גבי; כמו אלפי הצלקות האחרות שקיבלתי במהלך השנתיים שלי פה.
רחש נשמע מעבר לשיחי הבר מחוץ לחדר האוכל, רשרוש קל, קבוצת ניקולין הרימו את חרבותיהם וארבעת הבנים המשיכו להכות בנו, להצליף בכל הכוח בלי להתייחס למה שקורה שם.
הרשרוש נהיה יותר חזק. הבנים בפסיקו והעבירו מבט על מקור הרעש מבחוץ.
רעם געש בשמיים האפורים של מאיווד, הגשם החל לטפטף בחוץ וקבוצת ניקולין קפצה מהחלון, לגלות את מקור הרחשים ולחסל אותו.
אך העונש שלי לא נגמר.
האדם היחיד שהעז להסתכל עלינו, שתי המנודות, היה בן זוגה של מיקאן, רוסדי, האדם שהכי קרוב אליי ולמיקאן מבני בית הספר העלוב הזה.
כולם יצאו מחדר האוכל, לוקחים את האוכל כדי לאכול בחדרים שלהם, ואני, רוסדי ומיקאן יוצאים אחרונים, הולכים לחדר ופוגשים שם את מירור, החולה השבועי.
"אנחנו צריכים לתכנן בריחה מפה. יש לנו כוחות של כשפים, אפילו שאנחנו לא כמו מיגונוס ואומל אבל אנחנו יכולים לשרוד בלי הורים, וההורים שלנו יחשבו שאנחנו פה עד סוף השנה, ובסוף השנה נחזור הביתה וננצל את הכוחות שלנו למשהו יעזור לנו בחיים." רוסדי אמר והניח את ידו על כתפה של מיקאן, שניהם חייכו אליי וחיכו לאישור.
"צריך לקחת גם את מירור, אי אפשר להשאיר אותו למות פה." אמרתי ביובש, אבל אכפתיות ושניהם הנהנו.
"אז בורחים. היום, כשהאחות מייבלין תלך להפסקה שלה, כל אחד הולך 'לישון' היום עם תיק מאורגן עם כל מה שהוא הביא לפה ובגדים עליו, אני כבר אדבר עם מירור." מיקאן אמרה בקור רוח, היא טובה במצבים של לחץ, אז אני ורוסדי סומכים עליה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הלילה הגיע.
לבשתי את בגדי האימונים שלי, נוחים לכל מצב, גם לבריחה, מיקאן כבר דיברה עם מירור ועזרה לו להתלבש לקראת הערב. הוא גם לקח תרופות כדי להיות ערני ומוכן לברוח.
"מוכנים לצאת?" מיקאן לחשה ברחבי החדר, רוסדי הנהן ומירור לחש משהו שאף אחד מאיתנו לא הבין.
החלון בחדרנו הנתפץ בחוזקה, אבל בלי שום קול פיצוץ.
כנראה שזה מה שמירור ניסה לעשות.
"בואו נצא, רייבלין בדיוק הלכה." אמרתי, לקחנו את התיקים על גבנו ויצאנו מהחלון, מחכים לצאת לחיים חדשים, בלי בית הספר הדפוק הזה.
אבל בשנייה שיצאנו מהחלון, לפני שמירור הצליח לומר "הצלחנו לברוח!" נתפסנו. זה לא היה קל, אבל אף אחד לא ציפה שיהיה קל לברוח מבית ספר לכשפות הטוב במדינה…
וגם לא אני.