החבר שלי הוא חייזר פרק 9

פרק 9
הדמיון התערבב במציאות עד כדי כך שלא יכולתי להבחין בין דרקון לבין זבוב, הכול התערבל, הפך ליצורים דמיוניים שהפכו ליצורים אמתיים ולהפך, והכי מעצבן?לא יכולתי לסבול את זה. כאילו דה.
באחד מהתקפי הדמיון ראיתי את עצמי נלחמת בעזרת חרב בדרקון ענקי. דרקון שעד מהרה הפך לחולדה, לפיל ואז לראש של אריה. ובחזרה.
תקעתי את חרבי בליבו של הדרקון אך חרבי התנפצה לרסיסים מישהו קרא בשמי. אני חושבת שזה היה הדרקון. אני לא ממש זוכרת.. מה שאני כן זוכרת, זה שתפסתי בראשו של הדרקון והתחננתי:"בבקשה אל תהרוג אותי."דמעות ירדו לי מהעיניים, עיניו הירוקות שדל הדרקון רשפו לעברי. "בבקשה אל תהרוג אותי." חזרתי ואמרתי. "אני צריכה להציל את נטרה."
הדרקון הניח את ראשו על ראשי, ואחיזתו בו התרפסה. ואז. הוא דיבר. אך לא בקולו הרגיל, אלא, בקולו של אריק. "אני לא מתכוון להרוג אותך אמילי," הוא אמר. "אני זקוק לך. אבל את לא יכולה לעזור לי במצבך, אני צריך שתתעוררי."
"כדי שתוכל לטרוף אותי?" קראתי לעבר הדרקון ששרבב את ראשו. "כי אתה ערפד? כי אתה שקרן נורא?" הפעם לא דיברתי אל הדרקון. דיברתי אל אריק, אל העיניים הירוקת שלו.
"לא אמילי!" ראשו של הדרקון נהפך לראשו של נאריק ובחזרה, עיניים עצובות התחלפו במסוכנות. "זה אריק. את זוכרת אותי? זה אני. האחד שבעטת בו. האחד שצחקת עליו. את בטח זוכרת. אמילי? אני הצלתי אותך בסמטה ההיא. את חייבת לזכור. את חייבת להתעורר. בשבילי.אמילי. בבקשה."
הדרקון הזיל דמעה-או שמא היה זה אריק?
לא משנה מה זה היה. הקשחתי את ליבי. הוא לא ינצח אותי. חשבתי.
"אתה שקרן." השבתי. "אתה לא סיפרת לי מי אתה, ועכשיו אני יודעת."
"את לא יודעת כלום." לחשש בכעס והניח את כף ידו הענקית על צווארי, הוא לחשש שוב ונשך אותי בידי.
הרגשתי כאב. הפחד חלחל שוב. למה הוא מגיע בזמנים הכי לא טובים? למה?
"אתה לא יכול להרוג אותי." קראתי וניסיתי להישמע אמיצה. "אני צריכה להציל את נטרה."

התכופפתי כשהדרקון הכה שוב. התפתלתי כשהוא שלח את ידו לכיווני והכיתי כשהוא היה מספיק קרוב אלי.
הדרקון העיף את ראשו לאחור ופתח את לועו. "זה הסוף שלך!" קרא והתקרב עליי במהירות.
פקחתי את עיניי, צרחתי והתרוממתי לישיבה.
"התעוררת." לחש אריק והניח את כף ידו על כתפי. "חששתי שלא תצאי מזה."
"מה זה היה?" שאלתי בקול ניחר ויבש. העפתי מבט בחדר, הוא היה חשוך וריח של אבק עמד באוויר.
"מרלת'ה-אן חושבת שזה כישוף. אני לא בטוח." אמר אריק והביט בעיניי. עמדתי לשאול אותו מי זאת מרלת'ה-אן אך במקום זאת שקעתי בתוך עיניו הירוקות. אריק הניח את כף ידו על ידי. כך ישבנו, לא יודעת כמה זמן, אך כנראה זה היה הרבה זמן. כי לפתע, קול אישה אמר:"אתם מתכוונים להישאר שם או למצוא דרך לצאת מכאן?"
קפצתי בבהלה. הסתובבתי וראיתי אישה בשנות הארבעים. היא לבשה בגדים מרופטים ושיערה הג'ינג'י היה סבוך בתוך עצמו. עיניה היו ירוקות כשל אריק.
"אמילי." אמר אריק. "זאת מרלת'ה-אן, היא דודה שלי, היא באה לכדור-הארץ כדי לחפש אותי ואת..נטרה."
מה הולך כאן?
סובבתי את מבטי והבטתי באריק. "אמרת 'כדור הארץ' .." השתתקתי באחת, העפתי מבט באריק ואז באישה, הפרצוף שלי נהפך לסימן שאלה אחד גדול.
"מה הולך כאן?"
"אמילי." פתח אריק ואמר. "אני, נטרה, ומרלת'ה-אן. אנחנו..אנחנו לא מכאן."
חייכתי בטיפשות. "אתם ערפדים." צחקתי.
אריק אפילו לא חייך. הוא הביט בי ברצינות גמורה שהייתה יכולה להרוג זבוב.
דממה השתררה שם, חתכתי אותה בסכין."אריק…" שאלתי. "מה הולך כאן."
"אמילי.." אמר אריק. " אמילי, הגיע הזמן שתדעי את האמת."