היומן – פרק 1

זאת בדיחה של הצוות? אני לא מבינה.
אין סיכוי שזה אמיתי, איך זה ייתכן שאחרי סיפורי הפנטזיה של אליזבת פתאום יתברר שאני אמצא יומן ישן בבית ובמקרה הוא ייפול עליי מהשמים.
מה הסרט שלה?
אם היא אנטישמית למה היא עובדת פה?
מה היא חושבת שאם היא תפחיד אותי עם סיפורי אימה אני אברח מפה עם המשפחה שלי בריצה?
היא שוכחת לרגע שאני הבת של השגריר פה, זאת אומרת הבת של זה שמעסיק אותה אני חייבת לשים לה גבולות!
ביום הראשון שלי פה כבר אני מתחילה להשתגע אני לא מבינה מה אני אעשה פה שנה עד לגיוס שלי.
אני אשתגע!
הכל בגלל המכשפה הזו, אליזבת. אני ממש מתעבת אותה, מה היא מנסה לגרש את המשפחה שלי? אני אגרום לה לעזוב מפה בריצה היא עוד תראה.
בין מחשבה למחשבה עיניי החלו להיעצם לאט לאט.

״גברת אמילי, בוקר טוב אני יכולה להכנס?״ שמעתי מישהו קורא לי מבין הנקישות על הדלת שהעירו אותי.
אני לא מאמינה שאני צריכה ללכת לתיכון פה בבריטניה, מה אני אעשה פה? הכל פה שונה מישראל.
אלוקי לאן הבאת אותי?!
״כן אני ערה.״ אמרתי ביובש כשנזכרתי שאליזבת מחוץ לדלת חדרי, אני עוד אחזיר לה על הבדיחה הלא מצחיקה שלה.
כשסובבתי את פניי לכיוון אליזבת צפיתי בנערה בעלת שיער שטני ארוך, עיניים חתוליות וירוקות, תווי פנים של ברבי וגוף עדיין ועדיין בעל קימורים בולטים עומדת לצידה, היא הייתה פשוט שלמות.
״גברת אמילי בוקר טוב, תכירי את אמיליה.
היא תהיה העוזרת האישית שלך במהלך השהות שלך פה.״ אמרה וחייכה, אותה נערה הייתה בעלת פנים מעט מוכרות כאשר התעמקתי בפניה.
״אוקיי.״ השבתי לאליזבת, היא יצאה מדלת החדר והשאירה את אמיליה שרק עמדה בצד הדלת בביישנות וסקרנות.
״בואי תשבי.״ הכרזתי לאחר מספר שניות אחדות על מנת לשבור את הקרח, היא התקדמה באיטיות כלפיי ובביישנות.
״אני אמילי, נעים להכיר.״ אמרתי וחייכתי כלפיה.
״אמיליה.״ אמרה וחייכה בפעם הראשונה, גם החיוך שלה מושלם.
״שמות דומים יש לנו!״ הכרזתי.
״בהחלט.״ השיבה
משהו בפניה היה כל כך מוזר, מדוכא קר בעל רעב גדול לנקמה ומלא שנאה ומצד שני היא הייתה כל כך שלבה רגועה וחייכנית שזה לא היה ברור מה הם רגשותיה. אולי גם היא אנטישמית?
לפתע קריאותיה של אימי עצרו את מחשבותיי.
״אמילי בואי לאכול.״ התרוממתי ממיטתי וירדתי לקומה למטה מלווה באמיליה. כשנכנסתי לחדר האוכל של המשפחה אמיליה נפרדה ממני לכיוון המטבח.
״בוקר טוב לך.״ אמר אבי כאשר קרא עיתון ואמי סידרה את עניבתו.
״בוקר.״ אמרתי בקרירות.
״אפשר לדעת מה פשר המרמור על הבוקר?״ התערבה אמי.
״הבאתם אותה לחור בכיתה י׳ב זה פשר המרמור.״ השיב בשמי אחי ודחף פנקייק לפיו.
״תשתוק ואל תתערב, זה העיניין אמילי?״ שאלה אחותי בר. למה יש משהו שלא כל העיניין תתערב בו?
״כן, במקום לבלות את השנה האחרונה שאמורה להיות הכי כיפית עבורי אני נתקעת פה בלי חברים בלי חיים בלי כלום!״ אמרתי בקול גבוה אך לא צועק.
״במקום לשמוח על הקידום שלי ולתמוך בי זה מה שאני מקבל מהבת הקטנה שלי!״ אמר אבא שלי בטון זועף.
כאילו הוא זה שנפגע?
הוא זה שהשאיר חברות, ידידים, אהבה מאחוריו?
״עזבו אותי לא רוצה לאכול לא רוצה כלום להתראות.״ אמרתי והלכתי בזריזות לכיוון חדרי מתוך כל הזריזות התנגשתי באחד העובדים ונפלתי.
״נו אתה לא רואה לאן אתה הולך?!״ צעקתי אבל בעברית.
״סליחה?״ השיב אותו עובד והגיש את ידו כדי לעזור לי להתרומם על רגליי.
״שאלתי אם אתה לא רואה לאן אתה הולך?״ אמרתי בטון רגוע יותר ובאנגלית הפעם.
״אני מתנצל גברתי.״ אמר ברצינות.
״אני צוחקת.״ אמרתי בחיוך.
״אני דיוויד.״ אמר והגיש את ידו אליי בחיוך.
״אמילי.״ השבתי וחזרתי על תנועותיו.
״טוב אני צריך לחזור לעבוד, נתראה אמילי?״ אמר דיוויד.
״נתראה.״ השבתי.