היחידה

"זו הכתובת שביקשת " אמר נהג האוטובוס לאנאבל , אנאבל ירדה מהאוטובוס והביטה בבניין שעמד מולה . הבניין היה רב קומות ושונה מהאחרים, הוא היה צבוע בצבע אפור , וחלונותיו כהים ואטומים . "כאן אימא גרה " , לחשה לעצמה אנאבל, אבל איך אמה תגיב כשתראה אותה כאן , אנאבל לא ראתה את אימא שלה במשך 3 שנים , מאותו יום שאביה נפטר בתאונה "מסתורית" אם אתם שואלים את אנאבל . ועכשיו הנה היא כאן בת 18 שסיימה ללמוד ועזבה את הפנימייה שרשמו אותה הוריה מגיל 14 . כשאביה היה בחיים הוריה נהגו לבקר אותה כל שבוע , אבל מאז מות אביה היא ואמה בקי מדברות אך ורק במכתבים . מאז ומתמיד הוריה היו אנשים שלא נשארו במקום אחר יותר מידי זמן הם אהבו לעבור ממקום למקום , עד שהם החליטו לרשום את אנאבל לפנימייה , על מנת שתוכל ללמוד במקום קבוע ולרכוש לעצמה חברים . אבל הנה היא עכשיו עומדת מול הבניין שגרה אמה , שלא ידעה בכלל שאנאבל עושה לה הפתעה ומגיע . חוששת מלהיכנס ולגלות שאולי היא לא תרצה אותה , ואז מה תעשה ? לאן תלך ? , אין לה אף אחד חוץ מאמה . אנאבל הניחה את תיק הגב על כתפה ומשכה איתה מזוודה על גלגלים לתוך הבניין . ליד המעלית עמדו תאי דואר ואנאבל חיפשה את שם אימה על התיבות . לאחר שגילתה שאמה גרה בקומה 4 , עלתה אנאבל במעלית וכשיצאה מהמעלית התפלאה לראות מסדרון דק וכ6 דלתות משני הצדדים , נשים ישבו ליד פתחי הדלתות וילדיהם שיחקו במשותף , כאשר אנאבל עברה לידן במסדרון כל העיניים הופנו אליה , אנאבל עברה בשקט במסדרון , וחיכתה שכל המבטים ייפסקו אך הם לא נפסקו עד שהיא הגיע לדלת אימה . אנאבל דווקא מס' פעמים על הדלת ולא הייתה תשובה. השעה הייתה 9 בערב כפי הזכור לאנאבל אימה אהבה ללכת לישון מוקדם לכן הבינה שאולי נרדמה . אנאבל התאכזבה כאשר דפקה שוב ולא היה מענה , וכשהחליטה להתייאש נשמע צליל מפתחות .
הדלת נפתחה ואימה עמדה מולה , אנאבל תמיד אהבה את היופי של אמה , את עיניה הכחולות ירשה אנאבל מאמה , את צבע עורה הבהיר , ואת גובהה הממוצע יחסית . אבל אמה הייתה בהירת שיער צבעו היה כצבע השמש ולאומת זאת צבעו של אנאבל היה שחור כשל אביה , חיוכה של אנאבל גם כן ירשה מאביה את גומות החן העמוקות .
"היי אמא " אמרה אנאבל חוששת . בקי עמדה מול אנאבל ביתה היחידה אשר אהבה יותר מכל דבר בעולם! , לא יודעת איך להגיב או מה להגיד .