הימים האחרונים- פרק 2+1

מחקתי את הסיפור מהאתר (הרבה פעמים, את האמת) ואני החלטתי להחזיר אותו. יש פה רק את 2 הפרקים הראשונים (זה דיי ארוך אז תקראו כל פרק בנפרד אם זה ארוך מדיי בשבילכם). את זה אני לא אמחק. מבטיחה! יש לי רק אזהרה קטנה שלא אמרתי על הספר: יכול להיות מאוד שיהיו מקרים של דם, רצח, אקשן ואולי קצת עינויים (יש בסיפור מדינה שתומכת בזה). אם למישהו יש בעיה עם זה- עדיף שלא תקראו. לעכשיו, זו רק ההתחלה אז אין משהו מיוחד, אבל אחר כך יהיה.

פרק 1:
"קר היום ואין אף אחד בחוץ" אמרתי לרוח שהייתה בחדרי.
שמו פרופסור וולט. הוא גידל אותי מאז שהייתי תינוקת. הוריי מתו בלידתי ואפילו לא זכיתי לראותם. אני לא יודעת מה שמם, איך נראו, מה קולם. אני לא יודעת אפילו דבר אחד עליהם. הדבר היחידי שאני יודעת זה שהם מתו. בזה אני יכולה להיות בטוחה.
יורד גשם ואין נפש חיה בחוץ. זה קורה לעתים רחוקות. אפילו המפלצות אינן בחוץ. השקט הזה יוצא דופן. השקט הזה מפחיד אותי, כאילו הוא מבשר רעות. אבל מה יכול להשתבש? אני אסביר:
אני גרה בעולם קטן. כל מדינה תופסת יבשת. יש לנו 4 מדינות:
טרויאל- המדינה "השולטת" (בכאילו). שם יש את המלך והמלכה "הכי טובים" (בכאילו). הם אנשים רעים, מושחתים, רודפיי בצע, קמצנים, חמדנים, קנאים והם אף- פעם לא יסתפקו במה שיש להם. זה נכון שאני מציגה אותם בתור אנשים רעים מהסיבה היחידה: שהם באמת כאלו! בדרך כלל הם גם אנשים כריזמטיים ובעליי ביטחון עצמי גבוה.
בנוסף, לכל מי שנולד שם יש כישרון טבעי בעסקים, בפוליטיקה, בשליטה ובתאטרון.
היבשת שלהם היא הכי גדולה.

פופיקלסת- המדינה הכי מוסיקלית! כל אחד שם יודע לנגן על כל כלי. כל אחד שם יודע לרקוד טוב וכל אחד שם יכול לשיר בצורה הטובה ביותר.
בנוסף, לכל מי שנולד שם יש כישרון טבעי בנגינה, בריקוד ושירה.
פסטליין- שם יש את האנשים שהכי טובים בספורט. הם הכי מהירים שיש! כל אחד שם יכול לרוץ במהירות של 40 קילומטר בשעה! כולם שם טובים בכל ענפיי הספורט הקיימים.
בנוסף, כל מי שנולד שם יש לו כישרון טבעי בכל ענפיי הספורט.
סטרנג'לנד- המדינה שלי… יש לה היסטוריה ארוכה…
לפניי כ-70 שנה סטרנג'לנד הייתה 2 מדינות שונות. טכנולנד וסטרנג'מאגיה. שתיהן היו מדינות קטנות. טכנולנד התמקדה בטכנולוגיה והם היו אנשים חכמים עד מאוד. סטרנג'מאגיה התמקדה בקסמים ובמאגיה. יום אחד המדינות החליטו פה אחד שהן רוצות להתאחד. לאחר ההתאחדות שם המדינה החדשה היה סטרנג'לנד ובנוסף, המדינה הייתה גדולה ובעלת כוח ועוצמה רבה יותר. באותו היום הבין מלך טרויאל שהכוח של המדינה החדשה יכול להפיל אותו. הוא אסף חיילים חזקים שיבואו לעזור לו בכיבוש המדינה. סטרנג'לנד איבדה הרבה מכוחה. כיום, סטרנג'לנד הינה רק עיר אחת קטנה מאוד ועיירה. הן בשטח המדינה של סטרנג'מאגיה הישנה. כך סטרנג'לנד איבדה מכוחה ונפלה. אני גרה בעיירה. היא לא גדולה כל כך.
בכל אופן, האנשים בסטרנג'לנד חכמים מאוד ויש להם זיכרון טוב. כל אחד פה יודע לקסום קסמים מופלאים. כולנו בעליי מוטיבציה ונחישות. אנחנו לא מוותרים ותמיד הולכים עם כל תוכנית עד הסוף.
בנוסף, כל מ שנולד פה יש לו כישרון טבעי בזיכרון ובקסם. היכולת לבצע קסמים ייחודית רק למי שנולד בסטרנג'לנד ולא לאף מדינה אחרת.
טרויאל תמיד תוכל לפלוש למדינה שלי כי יש בניינו גבול והם לא התייחסו אליו מעולם…
המדינה שלי תמיד הייתה חשוכה כאילו לילה. האור שיש למדינה שלי בבוקר הוא תמיד אור של חורף. מעולם לא ראיתי קרן שמש מאירה את העיר. כמעט ואין דבר שביכולתו להאיר את המדינה שלי.

הבטתי דרך החלון וראיתי לאט לאט את החושך מתפוגג. זה לא סימן טוב, זה לא סימן טוב בכלל! אני מפחדת… יש רק דבר אחד שיכול לגרש את החושך של סטרנג'לנד-
החיילים של טרויאל!
-"הם באים! תתחבאי מתחת לשמיכה!" פרופסור וולט אמר לי
-"לא!" אמרתי "אני לא הולכת לתת להם לכבוש את העיירה הזאת!"
לפתע ראיתי אותם ממשיכים קדימה, אל עבר העיר.
-"ראית אותם?! הם הולכים לעיר! אני הולכת אחריהם!"
-"אל תעשי זאת!"
-"אני ה- ו- ל- כ- ת!"
-"אבל אנאבל…"
-"אל תגיד לי 'אבל אנאבל'!!! אני הולכת!"
לקחתי את המקל קסמים שלי ואת המטאטא המעופף שלי ורצתי החוצה לעקוב אחריהם.
הם בדרכם לעיר ואני בעקבותיהם. הם לא באמת חושבים שהם הולכים לכבוש את העיר! אני אלך לעצור בעדם ויהי מה!!!
הם הגיעו לעיר. הם החלו לפרוץ לבתים ולהרוג אנשים. ירדתי מהמטאטא והשארתי אותו בכניסה לעיר מתחת לערימת קש. אני רצתי בחוצות העיר לצורך מציאת חייל טרויאלי ולקטול אותו! אך כאשר הגעתי לאמצע העיר, באמצע הכיבוש, כל הלהבות של האש הרתיעו אותי. ראיתי את הלהבות באות אליי ומבעירות אותי למוות. לרגע, לא היה לי האומץ לעמוד כנגד חייל. אני בסך הכל בת 15 והחיילים מבוגרים וחזקים יותר ממני. מה חשבתי לעצמי כשבאתי לפה בכלל?! מה אני עושה פה?! אני המטרה של החיילים פה. הם כל רגע יכולים לבוא. אני עמדתי ברחוב משותקת מפחד. אני רואה יריות בכל מקום והאש מתפשטת במהירות. אני לא יכולתי להזיז שריר מרוב פחד. היה נראה שאני כמו פסל מאבן. עמדתי באותו מקום מבלי לזוז. אני סרקתי את השטח באמצאות עיניי ואני וראיתי את כל היריות והלהבות. שמעתי קול ירי מאחוריי. זה היה חייל טרויאלי. למזלי, הוא החטיא את המטרה. ניצלתי את ההזדמנות וברחתי מהאזור הכי מהר שיכולתי. אני לא יודעת מה משך הזמן בו אני אוכל לשרוד. החיילים נמצאים פה בכל מקום. בכל רגע אני יכולה למצוא את עצמי מתה. זה נעשה שדה קרב. אבל אני אתייחס לזה כמשחק ילדים. החיילים הם התופסים ואני הבורחת. זה בסך הכל משחק "תופסת" תמים… משחק תופסת תמים של חיים ומוות! אי אפשר לשכוח את כל זה. אני רואה אנשים מתים מול העיניים שלי! כל זה גרוע יותר מסרט אימה מלא דם. פה זה לא צבע. פה נהרגים אנשים אמיתיים חפים מפשע. כל זה קורה כתוצאה מהקנאות של מלך טרויאל. זה בלתי נסבל! אני ממשיכה לרוץ. אני לא אפסיק לרוץ כל עוד אני חיה! אני מנסה להסתתר כמה שיותר. אני כל כך מפחדת… מה יקרה אם ימצאו אותי? אני לא מכירה את העיר הזאת ואני לא יודעת איפה היציאה. אני אבודה! החיילים ימצאו אותי כל רגע! די! שמישהו יבוא ויציל אותי מהסיוט הזה!!! בבקשה! עזרה! עצרתי לרגע למראה החיילים שמובילים משפחה אחת שלמה לאיזו משאית. יש במשאית עוד משפחות? מה יעשו להן? כדאי שארוץ לפניי שיראו אותי גם! אני לא רוצה לדעת מה יעשו למשפחות אחר כך! רצתי עוד 2 רחובות בפחד. שוב ראיתי חיילים. הפעם, החייל הטרויאלי החזיק בן עם עוד חייל שמחזיק את האמא. האמא צועקת "לא! תחזירו לי אותו! לא!!!" מבטה היה מבט של סבל. בנה בכה ואמר "אמא! אמא!".
החיילים האלו מפרידים בין אם לבנה! אני לא אסבול זאת! החיילים האלו לא יפרידו בינם! אני חייבת לעשות משהו! הפעם, לא פחדתי. אני לקחתי את המקל קסמים ויריתי לכיוון החייל. החייל הזה מת. מגיע לו על מה שעשה! לאחר מכן, החייל השני לא היסס ובא אליי. עמדתי מולו ופשוט דחפתי אותו. אני לא יודעת מאיפה הגיע לי האומץ לעשות זאת. החייל נפל על האדמה וכיוונתי לכיוונו את המקל קסמים ו… הרגתי אותו… כך המקרה הזה נגמר.
-"תודה לך. תודה רבה לך!" האמא אמרה באושר
-"אני שמחה לעזור" עניתי, אבל אני לא שמחה לרצוח. הרגשתי רע אחריי מה שעשיתי. מגיע לחייל הזה למות! מגיע לו! הוא הרג אלפיי אנשים! למה לו לא למות?!
עכשיו אני מפחדת יותר. החיילים יודעים על המקרה ועכשיו הם בטח מחפשים אותי. המשכתי לרוץ. שמעתי את אחד החיילים אומר "הנה היא! תפסו אותה" החיילים רצו לכיווני. אני ברחתי אבל לא הייתי מספיק מהירה. החיילים מצאו אותי והקיפו אותי. אני מפחדת… פחד שלא יתואר במילים. זה פחד מהמוות. עוד מעט אמות או אפצע קשות. חייל אחד ניגש אליי. הוא היה עם חרבות. "רק שלא יתקוף אותי!" אמרתי לעצמי למרות שזה ברור שהוא כן.
החייל לקח את החרב וחתך לי את היד. השריטה הייתה עמוקה וכואבת. הוא עשה זאת גם ביד השנייה.
-"כואב לך, ילדונת?"
הנהנתי עם הראש בתנועת "לא". ברור ששיקרתי. הכאב היה כה רב. בקושי יכולתי להזיז את היד מרוב כאבים. זה כאב בלתי נסבל.
-"הבנתי, אז תקבלי עוד"
הוא חתך לי גם ברגליים. זה כואב, כל כך כואב. אני לא מסוגלת להזיז משהו בגוף שלי. אני מאבדת דם. אני מרגישה כמו ברז מים שמוציא דם.
-"עכשיו זה כואב?"
הנהנתי "לא" עם הראש. רציתי להראות שלא אכפת לי כמה הוא ישרוט אותי אני עדיין אשרוד.
-"אז אני מבין שאת רוצה עוד"
הוא חתך אותי עוד בלחיים ובבטן.
-"הדם שלך… הוא דומה מאוד לצבע העיניים שלך. רק חבל שהעיניים שלך הם בצבע ארגמן כהה. אם הם היו כמו צבע הדם שלך זה היה נראה כאילו עקרנו לך את העיניים!" הוא אמר וכל שאר החיילים צחקו
"ומה עם השיער שלך? הוא כל כך שחור שאם היה פה חושך זה היה נראה כאילו את קירחת!"
-"המ… תרשה לי לתקן אותך. אתה בסטרנג'לנד. כל הזמן חשוך פה ואתה רואה את השיער שלי"
-"אל תעני לי מטומטמת!"
-"אני לא המטומטמת פה"
-"סתמי!"
-"סתמתי"
ניסיתי לשמור על קור רוח ולא להראות שאני מפחדת מהם.
-"עזבו אותה. היא כבר תמות לבד" החייל אמר וכולם הלכו
הרגשתי הקלה. סוף סוף הסיוט הזה נגמר. אני רק אנסה ללכת לכיוון הסמטה שמולי. השארתי שובל של דם עד שהגעתי לסמטה. נשענתי על הקיר. ישבתי כשברכיי מחובקות. ישבתי שם ובכיתי. בכיתי מפחד ומכאב.
איך יכול להיות שהם יכולים לעשות דברים מרושעים שכאלו? איך הם מפרידים בין אם לבנה? הם שופכים דמים ורוצחים אנשים חפים מפשע! מה כבר עשינו להם? לא עוללנו להם כל רע והם מתעללים בנו כאילו אנחנו חיות!!! הם מדברים אלינו בזלזול! לא מגיע לאנשים שכאלו לחיות. כל אנשיי טרויאל מושחתים ורוצחים! אם אני אראה עוד טרויאלי אחד..! אני לא יודעת מה אני אעשה לו! אני אפרוק את כל הכעס שלי עליו! מצדי, שתהייה רעידת אדמה שתמחק כל קיום טרויאלי על פניי כל הפלנטה הזו!!!
-"למה את בוכה?" קול זר שאל אותי
-"זה לא עניינך!" אמרתי ולא הבטתי במי שדיבר איתי
-"זה כן"
-"זה לא!"
-"אולי תסתכלי עליי? זה לא מנומס לא להסתכל על מי שאת מדברת איתו"
-"לא אכפת לי!"
-"אמרתי… שזה לא מנומס" הוא תפס בעדינות את הפנים שלי וסובב אותם אליו.
ברגע שראיתי אותו נתקפתי בפתאומיות בפחד! הוא היה…

————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————–

פרק 2:
הוא היה חייל טרויאלי. הוא נראה צעיר מהשאר. הוא החזיק 2 חרבות בידיו.
-"למה את בורחת ממני? בואי לפה"
-"לא רוצה! לך מפה עכשיו!!!"
-"את לא תתני לי פקודות!"
-"גם אתה לא תיתן לי!"
-"את לא יודעת מי אני בכלל!"
-"אני יודעת טוב מאוד מי אתה!"
-"מי אני?"
-"רוצח!"
-"רוצח?"
-"כן! רוצח! כל הטרויאלים הם רוצחים!"
-"למה את אומרת את זה?"
-"למה? אתה שוכח מה קורה פה עכשיו!" צעקתי עליו "אתם רצחתם מאות סטרנג'לנדים רק כי קינאתם בהם! אתם כובשים כל סנטימטר בעיר הזאת והורגים פה אנשים שלא עשו לכם כלום!!!" המשכתי לצעוק עליו
-"את מהעיר הזאת?"
-"לא, אני מהעיירה"
-"אני מבין… בואי לפה רגע" הוא אמר
-"לא רוצה!"
-"אז אני אבוא לידך" הוא אמר ולפניי ששמתי לב הוא היה לידי
-"מ- מה את.. ה רוצה?" אמרתי בפחד
הוא הרים לרגע את החרבות שלו. הוא ראה שאני נבהלתי מהחרבות.
-"עכשיו אני מבין למה את מדממת"
-"מ- מה?" אמרתי שוב בפחד
-"החיילים פגעו בך עם החרבות שלהם. הם בטח עשו לך חתך עמוק"
-"איך י..? זאת אומרת…, אבל זה לא כואב!"
-"הצחקת אותי!" הוא אמר וצחק "אני בטוח שזה ממש כואב לך!"
-"וזה אמור להיות מצחיק?"
-"לא, מצטער"
-"אז… לך. תמשיך לרצוח אנשים"
-"תהייה בטוחה שאמשיך לעשות זאת" הוא אמר והרים את החרבות. הוא הסתכל עליי. אני הסתכלתי עליו בפחד.
-"אני רוצה שתיקחי את אלו"
-"מה?" אמרתי בקול מבולבל
-"תיקחי את החרבות האלו. אם תמשיכי ללכת בסמטה עד סופה את תמצאי יציאה מהעיר. גם מצאתי את המטאטא שלך. הוא היה מתחת לערימת הקש"
-"המ… תודה…" איך הוא ידע איפה המטאטא שלי לעזאזל?!
-"אני הצלתי את חייך… תזכרי לי את זה"
-"ברור…"
-"ביי" הוא אמר וחייך אליי
-"ביי…"
מה קרה עכשיו? לא משנה, אני חייבת לחזור הביתה לפניי שימצאו אותי פה. גם ככה אני פצועה והדבר היחידי שאני אצטרך הוא באמת להיפצע עוד.
הלכתי בכל הסמטה. היא הייתה ארוכה וחשוכה. שמעתי מים יורדים אל הביוב ואני די בטוחה שהפטריות עשו שם מסיבת עובש. המשכתי לרוץ למרות שלא ראיתי דבר. זה היה מקום כל כך אפל וחשוך שאני בטוחה שחייל טרויאלי לא היה נכנס אליו. רק הסטרנג'לנדים רגילים לחושך והטרויאלים? סתם פחדנים עלובים! אם הם יראו חושך הם ישר יברחו לבכות לאמא! הם כאלו פחדנים! הם רק מתנהגים כמו אמיצים. אם הייתי לוקחת טרויאלי לישון לילה אחד בסטרנג'לנד הוא לא היה שורד מבלי לבכות פעם אחת! אני רואה את הסוף! אני עוד מעט יוצאת מהמקום הזה. רגע! הטרויאלי אמר לי את האמת. מוזר… למה הוא עשה זאת?
בכל מקרה, אני חייבת לחזור הביתה. עפתי חזרה הביתה. שם ראיתי את פרופסור וולט מאזין לרדיו.
-"יש משהו חדש בחדשות?" שאלתי
-"בואי תיראי"
-"מה קרה לך? את פצועה"
-"זה לא משנה עכשיו. אני רוצה להאזין לרדיו"
-"היום טרויאל פתחה במתקפה על העיר היחידה בסטרנג'לנד. נשארה לנו רק העיירה הקטנה שלנו. מלך טרויאל אמר שבשבוע הבא כל סטרנג'לנד תימחק מהמפה. אז תתכוננו. אילו הימים האחרונים של כולנו. אני מניח שכולכם בוכים עכשיו. גם אני… תתכוננו אל הסוף. מחר אנחנו נעשה אסיפה ובה נבחר 2 סטרנג'לנדים: בן ובת, אשר יהיו במדינות פופיקלסת ופסטליין. כל השאר לצערי ימותו"
-"ל… לא" אמרתי בצער "לא יכול להיות! הוא לא יעשה את זה!"
-"אנבל… ברצוני לבקש ממך שתשמרי על רדון"
רדון הוא הלטאה של פרופסור וולט.
-"בסדר. אל תדאג לו"
-"אני גם רציתי לתת לך 2 דברים. הראשון הוא הספר הזה. בספר יש את כל אוסף הידע של סטרנג'לנד. כל דבר בתחום המדע והכישוף. יש עליו מראה. דרכה את תמיד תוכלי לדבר איתי. יש פה גם עוד משהו. תפתחי את החלון בשביל לראות אותו"
-"בסדר" אמרתי ופתחתי את החלון.
לפתע, נכנס משהו במהירות לתוך החדר. משהו כמו קרן לייזר שנעלמה בשנייה! אחר כך ראיתי שעמד מולי דרקון בצבע שחור וכחול! הוא היה כל כך חמוד! הוא רק תינוק!
-"אנבל, תכירי את ארגון. הוא הדרקון שלך. הוא יהיה חיית המחמד שלך והוא יהיה איתך כל הזמן. הוא דרקון- תינוק. הוא גדל עדיין. כשיגדל, הוא יוכל לקחת לכל מקום שרק תבקשי. גם רדון לא יעזוב אותך. אתם תלכו ביחד לכל מקום"
-"תודה.. אבל אתה צריך לתת אותם לאלו שיבחרו בטקס, לא לי"
-"אני יודע טוב מאוד מה אני עושה. עכשיו, כדאי שתלכי לישון. כבר מאוחר"
-"בסדר, לילה טוב לך!"
-"גם לך"

יש!!! אני לא מאמינה שיש לי דרקון מחמד! תמיד רציתי אחד כזה. הוא נראה לי כמו דרקון פרא. אני בטוחה שלא מוכרים אותו בחנות. למכור דרקון בחנות זה פשע! אבל.. זה גם אומר שהוא לא מחונך.. טוב, זה לא הדבר העיקרי שמעסיק אותי עכשיו. מעניין אותי לדעת מי יבחר בטקס מחר… מעניין אותי לדעת מה יקרה. זה מאוד נחמד מצד המדינות פופיקלסת ופסטליין לארח את הנבחרים במדינתם. לעכשיו, אני אלך ליהנות על מיטתי הרכה ולהתכסות בשמיכה חמימה ולקוות לטוב. זה טוב לישון- לרגע, שוכחים את כל הבעיות.. רק נותר לי לסגור את העיניים לחפש תנוחה נוחה ולהירדם. אני מקווה שהכל יהיה טוב בסוף…
למרות.. שהעניינים לא הולכים להשתפר מעכשיו..