היסודן האחרון-י' דמעות של דם ופצצה מטקתקת

לאיון מוביל אותי במסדרון ארוך על חדר האימונים, שם בחור בשם הָאוֵוֵל מחכה לי. משום מה לאיון בכלל לא נראה נלהב, הוא נעצר לפני דלת גדולה. "אם… שיין… רק דבר אחד… האוול בן אדם…" נראה שהוא מחפש את המילה הנכונה "רגיש…" הוא אומר לבסוף, בתור מישהו שאמור לאמן אותי ברמה של יחידת קומנדו אני לא צפיתי שהאוול יהיה רגיש. "אז פשוט… תשקול טוב טוב כל מילה שאתה אומר." הוא תופח על כתפי ונכנס פנימה, מוביל אותי אחריו.
האוול אן לא האדם שציפיתי שהוא יהיה, משום מה דימיינתי רס"ר קשוח עם תספורת כאסח. אבל מולי עומד בחור גבוהה, לא צנום אבל… קשה לתאר את זה, החזה שלו רחב והכתפיים שלו יוצרות רושם, אבל המותניים שלו דקות כל כך. כל העיניין פשוט גורם לו להראות רזה מידי. השיער הבלונדיני שלו לא ממש קצר ולא ארוך, העיניים הירוקות כחולות שלו ננעצות בי במבט תוהה. אני חייב להודות שהוא נראה טוב. אבל הבגדים שלו מוזרים למדי, הוא לובש חולצת כותנה לבנה רחבה מאוד שמסתיימת בכיווץ במותניים ומכנסיים שחורים דקים. מעל כל זה הוא לובש מן ז'קט כחול בהיר שנח על כתפיו, הדיים שלו לא בתוך השרוולים מה שגורם לבגד להראות יותר כמו גלימה מאשר ז'קט. משום מה אני לא יכול שלא לדמיין אותו עומד באיזה שדה פורח שהרוח מנופפת מאחוריו דגל כלשהו. לאיון נועץ בהאוול מבט מלא משמעות, הוא מחזיר לו רק מבט קפוא. לאיון מהנהן ויוצא מהאולם. האוול מתחיל לצעוד לעברי, אפילו ההליכה שלו מלאת גאווה. "אתה האוול נכון?" הוא מהנהן בפנים חתומות "אני שיין." אני אומר ומושיט את ידי ללחיצה. הוא לוחץ אותה בזריזות. היד שלו ארוכה ודקה כמו כל שאר גופו. "נעים להכיר" הוא אומר, הקול שלו מעביר בי צמרמורת וגם גורם לי לחייך. הוא קריר אבל אלגנטי. "בוא נראה מה אתה יודע לעשות…" הוא אמר בחיוכו הממזרי.

בפעם העשרים שהרמתי גוש אדמה של בערך מאתיים קילו באוויר למשך שלוש דקות ואז החזרתי אותו למקום כבר התחיל ממש לכאוב לי, בפעם החמישים רציתי פשוט לשכב שם ולישון לנצח. "עוד הפעם שין" הוא אמר בקולו הקריר "שיין!" תיקנתי אותו לפחות בפעם העשירית. אני מתחיל לחשוב שהוא סתם נהנה לראות אותי סובל. "שיין. עכשיו תעשה את זה עוד פעם" הוא ישב שם ושתה תה מתוך כוס קטנה. "עשיתי את זה כבר עשרות פעמים, אני מכיר את התרגיל הזה, לא עדיף שאני אתאמן על משהו שאני לא יודע?" שאלתי בעצבנות, האוול רק לגם פעם נוספת מן התה. "תרים את האבן, תחזיק אותה באוויר שלוש דקות, ואז תחזיר אותה למקום. תעשה את זה שוב ושוב עד שאני" הוא מדגיש את המילה האחרונה "אגיד לך להפסיק" הוא מסיים בשלווה. מתחשק לי להרים את האבן, להחזיק אותה שלוש דקות באוויר, ולזרוק את על הראש הבלונדיני שלו! השיער שלי אדום כליל, לא נשארה בו שערה לבנה אחת. "אתה עצבני?" הוא שואל בשלווה הזו שלו. באותו הרגע אני פשוט משליך את האבן לצד השני של האולם ורץ עליו בהתקף זעם. לפני שאני שם לב מה קורה הוא עומד מאחורי ואוחז בשתי ידי בחוזקה. אני כמעט צורח מרוב כאב, הוא משחרר את אחיזתו ומשאיר את פרקי ידי אדומים ונפוחים. "קיבלת 6 במקצה הראשון, 7 בשני, אך לרוע המזל, במקצה השלישי שאני מוצא הכי חשוב קיבלת רק 1." הוא אומר, אין שום רמז לכעס בקולו "מה?" אני שואל בבלבול. האוול מחייך, "המקצה הראשון הוא סיבולת פיזית, התחלת להתלונן בהרמה השלושים ותשע, זו תוצאה מכובדת." הוא אומר "המקצה השני הוא עוצמת הכוחות שלך, עצם העובדה שהצלחת להרים את גוש האדמה באוויר שלוש דקות מזכה אותך בציון 5 קיבלת עוד שתי נקודות בגלל התוצאה שלך בסיבולת." הוא ממשיך. "אך, כמו שאמרתי, המקצה השלישי הוא סיבולת נפשית, יציבות, שליטה בכעסים. בין אם זו הייתה הצורה בה בטאתי את שמך לא נכון שוב ושוב. ובין אם זו הייתה המטלה החדגונית שחזרה על עצמה. בחנתי אותך כל הזמן, ואתה נכלשת במבחן הזה. זה החומר למחשבה בשבילך עד שניפגש מחר. אתה משוחרר, להתראות." הוא אומר בקלילות וצועד על מחוץ לחדר. משאיר אותי כועס מתמיד ופעור פה.

נאלצתי לבקש עזרה מאנשם רנדומליים לגמרי כדי למצוא את המקום שאני אמור להתגורר בו, וכל אחד שלח אותי לכיוון אחר. לבסוף נער החתול (אני ממש חייב להפסיק לקרוא לו ככה ולברר את השם האמיתי שלו) הראה לי את הדרך לחדר שבו רד ריין ג'יימס וקאיה נמצאים בו. ברגע שאני נכנס אני קורס על המיטה הקרובה עלי ביותר, "איך היה האימון עם האוול?" רד שואלת בשקט, "מתסכל מאוד." אני עונה בקצרה, "הוא הכריח אותי להרים אבן גדולה חמישים פעם וקרא לי שין כל הזמן, התרגזתי וזרקתי את האבן הצידה, הוא תפס אותי בשתי הידיים ואמר שנכשלי במבחן הפסיכולוגי המוזר שלו" תיארתי בזריזות את ארועי היום. "נשמע מתסכל בהחלט." קאיה אמרה ממקומה ליד ריין על הספה הכחולה והקטנה, מלבד שני מיטות קומתיים ואחת רגילה שאון קיר ושולחן כתיבה אחד היא הייתה הרהיט היחיד בחדר הקטן הזה. ג'יימס ורד ישבו על המיטה התחתונה של אחת ממיטות הקומתיים ואני שכבתי על הרגילה. לא היו חלונות בחדר. "האוול בחור טוב, אפילו עם שיטות האימון שלו קצת משונות לפעמים!" ריין רצה להגנתו. "האוול משונה תמיד…" רד לחשה לעצמה. ריין נתנה בה כזה מבט שחשבתי שהיא הולכת להתופצץ מרוב פחד. "איך את יכולה להגיד דבר כזה?! את מכל האנשים?! אתם בקושי מכירים אותו!" היא צועקת, רד מכווצת בכזה פחד שריין עומדת מעליה, זה לא בסדר. אני מוצא את עצמי נעמד ליד רד. "היא אמרה משהו אחד רע על הבחור הזה! ובצדק! אין לך שום הצדקה לצרוח אליה ככה!" אני משיב בכעס, היא צועקת עלי משהו חזרה וגם קאיה מצטרפת למהומה. אני כבר לא יכול להבין כלום מכל הרעש והצעקות.
"אתה לא יודע מה הסיבות שלו! את-"
"אפשר לחשוב מה היא כבר עשתה! זה לא בסדר להיטפל ככה ל-"
"ולמה את צועק אליה?! אתה לא מתנהג ביותר 'נימוס' מ-"
"שקט!!!" צעקה אדירה נשמעת, כלנו מביטים בג'יימס, זה כנראה הקול הכי חזק שהוא אי פעם פלט מהפה הקטן שלו. הוא נראה זועם, והולך לעבר רד. אני מתבייש להגיד שלא שמתי לב שהיא בוכה. ומחבק אותה חיבוק מרגיע. היא מרימה את מבטה, צעקה קטנה נפלטת מפי, לא דמעות מכסות את הלחיים שלה, אלא דם. היא משפילה את מבטה פעם נוספת, גל חדש של דמעות תוקף אותה. "רד אני כל כך כל כך מצטער אני-" ג'יימס משתיק אותי. ומצביע על הדלת. כולנו יוצאים משם, משאירים את רד עם האדם היחיד שבאמת באמת מבין אותה,
"זה היה טיפשי מצדנו" קאיה אומרת בבושה. שנינו מהנהנים. "תוסיפי מרושע" ריין אומרת באותו טון. "וחסר טקט" אני מכניס את ידי לתוך כיסי הז'קט. "היא… בוכה דם?" אני שואל בלחש, ריין וקאיה מהנהנות. הדלת נפתחת מאחורינו, ג'יימס עומד שם במבט קפוא, הוא זז הצידה ונותן לנו להיכנס. רד עדיין יושבת באותו מקום ג'יימס מתיישב לידה, היא אוחזת בידו. "סליחה…" אמרנו שלושתנו כמעט באותו זמן, "זה בסדר, אני פשוט… דרמטית…" היא אמרה בשקט. כאב לי לראות אותה כל כך עצובה, ולהתחשב בעובדה שאני גרמתי לזה…

כמה שעות אחרי זה ישבנו רק אני וגיין, רד לקחה את קאיה לארוחת ערב, וג'יימס… מי יודע איפה ג'יימס? "בכלל, למה רצת ככה להגן על האוול?" שאלתי בשקט. "אתה בהחלט יודע איזה שעלות לשאול… האוול ואני ידידים הרבה מאוד זמן. ו… בוא פשוט נגיד שהוא צריך את ההגנה שלי לעיטים קרובות. אולי קשה לאנשים אחרים לראות את זה, אבל הוא באמת בחור טוב. אפילו עכשיו הוא ניסה לעזור לך להשתפר, אפילו עם השיטות שלו לא הכי נעימות לפעמים…" היא אומרת בשקט, "הוא חבר בקריק לייק?" אני שואל, מנסה להבין קצת יותר את האיש המוזר הזה. "לא, הוא בא שהם קוראים לו. רוב הזמן הוא מסתובב בעולם." אני מהנהן. "איך הם קוראים לו אם אי אפשר לדעת איפה הוא?" זה לא ממש הגיוני, "יש לו את השיטות שלו לתקשר." היא אומרת בטון שמבהיר לי לא לשאול עוד. "את יודעת, הוא נראה לי יציב למדי שכמה שעות שביליתי איתו." אני אומר בתהיה, ריין משפילה את מבטה "אל תאמין לכל מה שאומרים לך! הוא לא פחות יציב ממך או ממני! אלו סתם המצאות מרושעות של אנשים… הוא רק איש שלא מצליח להבין למה כולם הולכים על קצות האצבעות לידו. כולם מתנהגים כאילו אם הם יאמרו מילה אחת לא במקום הוא יתפוצץ כאילו הוא פצצה מתקתקת" היא אומרת בכעס מהורהר. "וזה לא ככה?" אני שואל. "יש לו נקודות רגישות, ועם מתחילים להתגרות בו באמצעותן אז… הוא… מסוכן. אבל די קשה ליפול על אחת כזו בטעות…" היא אומרת.
"טוב למי אין?"