היסודן האחרון פרק שישים מיוחד

"הכל יהיה בסדר." לאיון לחש מעבר לכתפו, שיין לא הביט בו.
האזיקים על הידיים שלו, הרגליים הכואבות שלו, החיילים שמאחוריו ואלו שמלפניו, כולם מצביעים על בדיוק אותו הדבר.
לא, שום דבר לא יהיה בסדר.
אז איך זה קרה? אולי כדי שאני אספר. הרי זה בטוח מעניין אתכם.

שיין הלך במחנה, בלי שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות. הוא הניח שההסבר של לאיון כלל גם את זה, אך לרוע המזל, הוא היה עסוק מידי בזיפים של האיש מכדי להקשיב לדבריו.
הזמזום חזר בהדרגה לאוזניו.
זה קרה לו מידי פעם, זה התחיל בברק של המלך, אך אחרי שהוא נפגע בראשו כשהאוול בעט בו זה קרה לעיטים קרובות ביותר. שיין הרגיש כאילו משהו חוסם את אוזניו, והוא שמע רק את הזמזום העמום הזה. לפעמים רק כרקע, לפעמים שום צליל לא הצליח לחדור אותו.
הוא הביט מסביב, לאט לאט המחנה התעורר לחיים. גברים יצאו מאוהליהם בתחתונים בלבד, נשים סירקו את שערן הארוך, חברים צחקו ואויבים צעקו וגם ההפך. ממש כמו במחנה שלהם.
שיין ראה מרחוק בניין עץ כחול, הרגליים שלו לקחו אותו לשם.
שהוא התקרב הוא גילה שאלו האורוות. בניין העץ נראה כאילו הוקם בחיפזון כדי להגן על הסוסים מפני השמש הקופחת, היו לו שלושה קירות והוא היה מאורך וצר. גג העץ נטה מעט, כמו גג רעפים. היו שם לפחות עשרים תאים, להערכתו של שיין. הסוס הראשון שהוא ניגש אליו היה חום כדבש עם כתמים לבנים באחוריו. למען האמת, זה נראה יותר כאילו אחוריו של הסוס היו לבנים במקור וצבע חום-דבש טפטף עליהם בטיפות. שיין ליטף את אפו של הסוס, וצחק שהוא צנף בחיבה.
"אני מצטער להרוס לך, חדש. אבל זה לא היה מכוון אליך." צחק קול מאחוריו. שיין הסתובב בבעטה, וגילה נער שלא נראה מבוגר בהרבה ממנו. שערו שחור ועיניו חומות בהירות. הוא היה גבוה מעט וכתפיו מעט רחבות, ולבש מכנסי עור חום וחולצת טי כחולה מרופטת. שערו היה סתור, נראה שהוא לא הספיק להסתרק הבוקר.
הנער לקח תפוח מהדלי ששיין לא ראה שהוא מחזיק, ונתן אותו לסוס.
"למרות שאם תיתן לו אחד מאלה אולי הוא יחבב גם אותך." הרהר הנער. שיין צחק בעצבנות.
"אז מה, גם אותך תקעו במשמרת קקי?" שאל, והרים את חפירה שנח על צד הקיר. "מה? אתה מתבייש לענות? אחי, כל חמש השיחות האחרונות שלי היו עם סוסים. לא תזיק לי שיחה נורמלית." גיחך. שיין הצליח לחייך חיוך עקום.
"אני ג'ונתן בלוסום." אמר הנער ושלח יד ללחיצה. "שיין. שיין גרין." שיין הצליח לגמגם. רק שמצחו של ג'ונתן התקמט הוא תהה אם זה היה רעיון נורא לחשוף את שמו.
"זה מוכר לי…" אמר וגירד קלות בראשו. "אני בטוח שזה סתם." מיהר שיין להגיד. "גרין זה שם נפוץ."
ג'ונתן משך בכתפיו.
"אז, מה אתה עושה כאן? חשבתי שמגייסים ילדים רק מגיל שש עשרה."
"אני בן שבע עשרה." ענה שיין במורת רוח. "וחצי, למען האמת."
"באמת?" ג'ונתן נדהם. "אתה נראה בן מקסימום חמש עשרה."
שיין הזעיף את פניו, וג'ונתן נרטע.
"אחי! השיער שלך לא היה תכלת לפני שנייה?!" הוא שאל בבהלה. שיין הביט למעלה וגילה קצוות אדומים.
בסדר, הוא ממש חייב להשיג כובע.
"כן, הוא די מתחלף." אמר שיין במבוכה. ג'ונתן נראה מעט מבוהל ומעט מסתקרן. "וואו, זה ממש מלחיץ." הוא אמר.
שיין מצא את עצמו מחייך חיוך נבוך וקטן. "כן…"
"אתה יודע, זה ממש מוכר לי… אני בטוח ששמעתי על משהו כזה פעם." ג'ונתן גירד בסנטרו. "השם שלך… השיער…"
"שמעתי על עוד מישהו עם שיער כזה." שיין מיהר להגיד, בהברקה שרק מאוחר יותר הוא יזכר להתגאות בה. "מישהו מקריק לייק, זה בטח מוכר לך משם."
ג'ונתן הנהן. "כנראה."
שתיקה השתררה לכמה שניות.
"אתה יודע, שמעתי שהמנהיג שלהם הוא בגובה של יותר משני מטרים. ממש ענק." ג'ונתן אמר. החלק המעניין בעניין זה שהוא טעה בבערך עשרה סנטימטרים.
"סיפרו לי שהוא כזה מפחיד שרק מלראות אותו אתה כמעט עושה במכנסיים, שיש לו כאלה עיניים אדומות מרושעות." הוא המשיך. "והסגן שלו, אני חושב שקראו לו ליאו או משהו כזה. מישהו סיפר לי, שיש לו חבל כזה, שכשהוא מצליף בו הוא כמו שוט עם דוקרנים והוא מתלפף סביב הרגליים שלך ומעיף אותך לרצפה. והוא כמו שד, כתם מטושטש."
שיין גיחך. למרבה ההפתעה, ג'ונתן צדק חלקית. מן הסתם הוא דיבר על תיאו, ועל הנשק יוצא הדופן שלו. הרי הסגן של לאיון לא יכול להישאר במערה שכולם יוצאים לקרב…
"אבל הוא לא הכי נורא. לא, הוא אפילו לא קרוב לזה. יש שלושה, שלושה אנשים מחרידים. זה המנהיג של צבא המהפכה, שחכתי את השם… משהו ברק… ועוד שניים, היסודן שהם גייסו, ועוד בחור מפחיד כזה. הוא מבוקש כבר שלוש-עשרה שנה, ולא הצליחו עדיין לתפוס אותו. ואומרים שבחיים לא יצליחו, אף אחד מהם. השלושה האלה הם שדים, ככה אומרים. שמעתי סיפור, ממישהו שנלחם ממש מול היסודן. הוא סיפר שהוא נלחם בחרב קצרה כזאת, מהסוג שבקושי יכולות לעשות נזק. ואתה חושב שהוא רק אחד מצבא המהפכה. ואז האיש התקרב אליו, עם חבר שלו הוא עמד לתקוף את הבחור. ואז פתאום, משום מקום אבן גדולה פגעה במצח של החבר ורוח העיפה את הבחור על סלע גדול והוא חטף מכה בראש ורק בנס לא התפגר.
הוא סיפר, שהיסודן הזה לא היה נורא שרירי או מפחיד, אבל זאת ההסוואה שלו. הוא השד הגרוע מכולם. זה שגורם לך לחשוב שהוא קטן וחסר אונים ואז פשוט תוקף ואין לך בכלל סיכוי."
שיין מעולם לא חשב על זה ככה.
"הם שלושתם נוראיים. אני אומר לך. אתה נראה לי כמו ילד טוב, אם אתה רואה אחד מאלה אל תנסה להיות גיבור. אין לך סיכוי. אתה יודע, שמעתי מישהו קורא להם אקומה טריו, שזה שלושת השדים. והשם הזה ממש הולם אותם." ג'ונתן סיים בבהלה.
אקומה טריו, שדים, נורא, הסוואה, תכסיסים מלוכלכים. כל המילים האלו ניתזו הלוך ושוב במוחו של שיין. הוא לא האמין שקוראים להם ככה, ללאיון והאוול ולו. לאיש הכי נחמד שפגש בכל ימי חיו, לזה שבקושי מסכים לגעת בחרב שלו, ולעצמו. לשיין. שריין אומרת שהוא אדיוט אבל זה מתוק, שהאוול לא מוכן להפסיק לקרוא לו ילד. איך זה יכול להיות… שהם שדים?…
"זה היה איזה צבע!" קריאתו של ג'ונתן העירה את שיין מהרהוריו. "השם של היסודן! שם של צבע, אני בטוח. בלו אולי?…" לבו של שיין התחיל לדפוק מהר יותר. "רד?…" זיעה התחילה לזלוג על עורפו. "גרין." ליבו עצר לשבריר שנייה. "כן… קראו לו גרין." לפתע ג'ונתן הביט בו. "אתה קרוב משפחה שלו או ש…" עיניו החומות של הנער נפערו, ופיו נפתח לצעקה. ופתאום אבן גדול פגעה במצח שלו, וברכיו קרסו תחתיו. הוא נפל אחורה בעיניים פקוחות וריקות. רגע… לא יכול להיות שהוא…
שיין מצא את עצמו רץ בכל הכוח בכיוון ההפוך, רגליו מחליקות תחתיו מרוב מהירות ואבני חצץ קטנות חורקות תחת רגליו. מכל מקום נשמעו צעקות חיילים ושריקות כדורים, שיין הרים לעצמו שתי חומות אוויר מהקרקע, והמשיך לרוץ. הפאניקה הייתה כמו אגרוף ברזל שאוחז בריאותיו, מכריח אותו לנשום נשימות קצרות וחרדתיות. מכל עבר הוא ראה רק כחול וכחול וכחול וחיילים. הם הקיפו אותו. ריצתו נעשתה מהירה אפילו יותר וחומות האוויר החלו להפוך דלילות ולהתערבב עם אבני חצץ שהתרוממו מהאדמה.
לפתע רגלו החליקה תחתיו, אבן קטנה אחת הפילה אותו. הוא שלח את ידיו לעצור את הנפילה, וגל מחשמל של כאב נשלח במעלה ידו הימנית כשמפרק כף היד נשבר. עיוור מהכאב הפניקה והדמעות הוא ניסה נואשות להרחיק את כולם ממנו, חומת האוויר הפכה לכיפה שבתוכה התערבלו אבנים קטנות וגדולות. אך היא לא הצליחה לחסום את כל הכדורים. קליעים ניתזו וחדרו, ושיין זחל בבהלה, מנסה להתרחק מהם. הוא צרח ובכה, אך אף אחד לא יכול היה לראות או לשמוע דבר מבעד לכיפה הסוערת שהוא בנה לעצמו.
"תתפסו אותו!" הוא שמע צרחות מבחוץ. "אל תתנו לו לברוח!!!"
הוא לא יכל לתת להם לתפוס אותו! הוא לא היה מסוגל להילכד כמו עכבר בכלוב!
לפתע הוא פשט את חולצתו, ופרש את הכנפיים השחורות שכמו כל חלק בגופו, רעדו ללא שליטה. הוא פירק את הכיפה וניסה ככל יכולתו להמריא, מרכז את כל כוחותיו ברוח שתרים אותו מעלה.
כנפיו תפחו ביאוש, אך גם כשהוא הצליח להמריא עדיין נשלחו כדורים וצלצלים לתפוס אותו. הוא צרח, התחנן והתייפח. אבל שום דבר מאלה לא עזר כשלולאת חבל נכרחה סביב הרגל שלו, מושכת אותו מטה.
"תפסתי אותו!!!" צרח מישהו למטה, שיין ניסה בכל כוחו לעוף משם. אבל לא הייתה תקווה. עוד חבל תפס את ידו הבריאה, ועוד אחד את הרגל השנייה. לולאת חבל נכרחה סביב צווארו, חונקת ומושכת למטה. הוא נפל כמו אבן לאדמה, ומליון ידיים תפסו אותו וקשרו אותו. הייתה לו תקווה אחת אחרונה, משהו אחד אחרון שהוא היה חייב לעשות.
"ריין!!!" הוא צרח בכל כוחו. "ריין!!!" הוא התייפח ונאבק. צורח מהכאב במפרק ידו השבור.
"ריין!!! הצילו!!!" הוא ניסה להדוף את החיילים, ללא הצלחה. "תעזרי לי!!!"
"כואב לי!"
"ריין…"
"הצילו."

האוול לא העז להגיד מילה.
הוא חיכה שריין תדבר איתו, שמשהו שהיא תעשה יגיד לו מה היא חושבת.
אבל אף אחד לא דיבר איתו, רק שיין, ותיאו, פעם אחת, כי הכריחו אותו.
אז האוול פשוט חיפש מיקום טוב לעמוד בו כשהקבוצה השנייה תגיע. הוא לא היה צריך את המדים הגנובים של לאיון, היה לו את מעיל הגנרלים הכחול שלו שבכל מקרה נראה יותר כמו בגדי חיילים מאשר הדברים האלו שלאיון העז לקרוא להם מדים של צבא המלך.
הוא מישש את קצוות הבד, כמו שהוא תמיד עשה כשהיה צריך להרגיע את עצמו, והוא היה צריך להרגיע את עצמו לעיטים קרובות. היו לו הרבה מאוד טריקים שכאלה, אבל המעיל היה השיטה הכי יעילה. טוב, אף אחת מהן לא הייתה ממש יעילה.
פה ושם אנשים הרימו גבה לעברו, אבל אף אחד לא אמר דבר. אולי הוא היה מוכר להם במעורפל מהמודעה הישנה שלו. לאחר שחייל אחד נתן בו מבט קצת ארוך מידי, הוא תפס קסדה שנחה בפתח אחד האוהלים ווידא שהיא מסתירה את פניו.
האוול לא הבחין בלוח המודעות עד שכמעט התנגש בו.
הוא הטה את ראשו הצידה למראה תמונתו של… שיין, ותיאו, וגם לאיון וריין והוא עצמו.
בכרזת המבוקש של לאיון נראתה תמונה של האיש, מחייך כהרגלו. בפנים נקיות ושלוות. האוול תיאר לעצמו שהתמונה צולמה בנסיון ההתנקשות במלך, לפני שהם חשפו את עצמם. מתחת לשמו המלא נכתב סכום הפרס, והאוול כמעט וצעק מרוב בהלה. עשרים וחמישה אלף מטבעות זהב, תמורת ראשו של פיטר בורק.
בחשש הוא סקר את המודעה של ריין, תמונתה צולמה ככל הנראה כשהייתה בהכרה חלקית. עיניה הסגולות היו פקוחות בקושי, עורה בגוון הזית מלוכלך ושרוט, ובכל זאת: על פניה התנוסס חיוך ממזרי. הפרס שלה היה… עשרת-אלפים מטבעות זהב. עצם המחשבה שמישהו ישלם פרס עצום לאדם שיהרוג את ריין, או כמו שנקראה במודעה, רייבן קלאוד. גרם להאוול בחילה.
לידה התנוסס דיוקנו של לא אחר מתיאו מנדס. דיוקן שצויר בכישרון מפתיע, והציג את תיאו מביט מאחורי כתפו. ההבעה על פניו לא ממש הולמת את הנער: מכורזת וממוקדת. הפרס שלו עמד על שתים-עשרה אלף מטבעות זהב. ככל הנראה בגלל היותו הסגן של לאיון באופן רשמי,
ושיין… גם שיין צויר, ככל הנראה מזיכרונו של אחד החיילים. כיוון שנראה מפחיד בהרבה וגבוה לפחות בחמישה-עשר סנטימטרים. שערו אדום כדם בתמונה שצבעיה דהויים וכהים מידי. על ראשו נקבע הפרס המהמם של שלושים אלף מטבעות זהב, מספיק בשביל לכלכל משפחה שלמה שחיה בעושר במשך יותר מתקופת חיים,
ואחרונה נתלתתה הכרזה של האוול. כרזה מחודשת, בה לא הופיע כבן שמונה אלא כבן עשרים ואחת. התמונה הביטה בו מלמטה, כשסנטרו זקוף והמבט על פניו אכזרי וקר. ועליה נכתב סכום של… הוא כמעט צרח. שלושים ושלושה אלף מטבעות זהב. יותר גבוה מהפרס של שיין, שבירור היווה איום הרבה יותר חמור ממנו. שלוש-עשרה אלף מטבעות זהב יותר מבכרזה הקודמת שלו. זה היה סכום אסטרונומי, מגוחך. כמעט בלתי הגיוני. במודעות של שיין, של לאיון, ושל ריין צוין שהפרס יגדל בחצי עבור מי שיביא אותם חיים למפקדת החיילים הקרובה. אצל האוול היה כתוב שהפרס יוכפל.
האוול בלע את רוקו, הוא לא האמין. מבחינתו המודעה הזאת הייתה פנייה אישית, איום אישי. הבטחה שנועדה רק כדי שהוא יראה אותה. שישים ושישה אלף מטבעות זהב למי שיביא אותו חי לידי החיילים. זה עצום, ענקי, בלתי נתפס. סכום כזה יכול להפוך אותך לעשיר כל כך שתוכל לחיות בארמון במשך שארית חייך שארית חייהם של ילדך ואפילו מעבר. זה הסכום שהמלך מוכן לשלם בשביל לתפוס אותו. זה הסכום שיקבל מי שיחזיר אותו לידיו של פולקס.
הוא מיהר לתלוש את חמשת הכרזות ולדחוף אותן לכיסי מעילו.
מתחת לכרזה החדשה שלו, עדיין עמדה הישנה. הוא מצא את עצמו מביט הישר אל עיניו הכחולות והגדולות של ילד רזה ופצוע, שערו הבלונדיני חיוור דק וחסר חיים. בעיניו השתקף כל הפחד שקיים בעולם. הפחד מפני כל בן אדם שחי, האמונה האמיתית והתמימה של אדם בעולם רוצה וצריך לפגוע בו.
הוא זכר את היום בו הוא ראה את הכרזה הזאת לראשונה.
הוא היה עייף, רעב, צמא, מבועת, מבולבל, חולה, פצוע, ועוד הרבה מאוד דברים. כל מה שהוא רצה היה קצת אוכל ומים. אולי ילד אחר היה רוצה גם חיבוק ומילות נחמה מאדם אהוב, אבל אדוארד בדיוק סיים להימלט על נפשו מפני האדם האהוב האחרון שנותר לו.
כשהוא ראה את העיר הקטנה ההיא, הוא כל כך שמח וכל כך פחד.
הוא השתוקק לעזרה, הוא היה נואש לה. אך הבעתה הרעידה את כולו.
איך הוא יוכל לבטוח בהם? האין כל אדם בעולם הוא סכנה? הם בוודאי ירצו לפגוע בו, כולם רוצים לפגוע בו. תמיד. כי בני אדם הם רשעים מרושעים, כמו שפולקס לימד אותו. מצד שני פולקס היה ההוכחה העיקרית לטבעם הנבזי של בני האדם.
הוא התקרב לחנות ברגליים רועדות, מוחבא תמיד מאחורי משהו. זאת הייתה מסעדה קטנה וצנועה, הוא זכר זאת בבירור.
עיניו הרעבות בחנו בקדחתנות כל אחד ואחד מהאנשים, תחילה מוקסמות מהעובדה שבכלל יש כל כך הרבה אנשים חיים בעולם, ואחר כך תרות אחרי אדם שאולי יוכל לעזור לו.
לבסוף הוא בחר באישה עם שיער ככה ועיניים כהות, היא הזכירה לו את אמא שלו. האמא שהוא לא ראה כבר… שנה? שנתיים? אולי עשר? הוא לא הצליח לקבוע.
היא גירשה אותו עם מטאטא, קראה לו ילד רחוב וצעקה עליו שיניח לה לנפשה.
מאז ומתמיד אדוארד רץ מהר, רגליו היו דקות וגופו קל, כבר כשהיה ילד קטן הוא רץ כמו אייל בצעדים קלילים, ואין דבר שהחיש את צעדיו כמו בעתה.
למעשה, הוא רץ כל כך מהר שהוא התנגש באישה נוספת. בעלת שיער אדמוני בוער ועיניים ירוקות בוהקות. אדוארד קפא מרוב פחד, והיא בחנה אותו קצרות ואז צעקה בבהלה ומשכה אותו לסמטה קרובה. היא אמרה שמחפשים אותו אנשים רעים מאוד, והראתה לו את הכרזה. היא אמרה שהם מוכנים לשלם כסף למי שיחזיר אותו אליהם.
הוא אמר שהוא לא רוצה לחזור לאנשים הרעים, רק למי ששמר עליו עד עכשיו.
היא אמרה שמי ששמר עליו עד עכשיו הם האנשים הרעים, כתגובה לרחמים בעיניה הוא אמר:
"זה בסדר, ידעתי שהוא רע. כל האנשים שאני אוהב רעים."
האישה הזאת לקחה אותו למקום "בטוח" שהתברר אחר כך כבסיס ארגון המהפכה השני בגודלו במלוכה, ולאחר שבוע שם לקחו אותו לנהר שהוביל למפל שהוביל למערה שהובילה למקום שעתיד להפוך לבסיס של קריק לייק.

הצרחה קטעה את מחשבותיו, היא הייתה רחוקה אך השמיעה שלו הייתה טובה מספיק בשביל לזהות ללא צל של ספק את הצרחה של שיין שקורא בשמה של ריין.
הוא רץ כמו הרוח למקור הצרחה, מדלג בין אוהלים כחולים כשהקסדה שעל ראשו מטלטלת מצד לצד, ואט אט נחשפה לעיניו רחבת החצץ הגדולה.
הוא הספיק לראות את שיין מתפתל בייאוש וחובט בכנפיים השחורות שהאוול כמעט שכח שיש לו. מפרק ידו הימני היה אדום ונפוח.
אך נראה שברגע ששמו אזיקים על ידיו הנער איבד לחלוטין את יכולתו להילחם, הוא לא נאבק כשהם הושיבו אותו על ברכיו. השיער שנפל על פניו לא היה בצבע צהוב של פחד או כחול כהה של עצב, אלא שחור של יאוש. אך הדבר שבלבל אותו יותר מכל היו השורשים הלבנים.
האוול ידע שהוא צריך לחשוב על דרכים לעזור לו, אבל הוא פחד מכדי אפילו לשקול את זה. הוא לא היה מסוגל לסיים ככה, קשור, לכוד, ללא דרך מוצא. כמה אנוכי שזה היה לחשוב על זה: הוא לא היה מוכן להתחלף עם שיין, בשום מחיר. אם הוא היה יכול, יש סיכוי שהוא היה נמלט משם באותו הרגע מרוב הפחד שעצם הרעיון של להיות קשור ככה עורר בו.
למה הוא קרא דווקא לריין? המחשבה עברה בראשו. היא לא הכי חזקה, היא לא הכי קרובה אליו. אז למה הוא היה חייב לקרוא בשמה? למה הוא היה חייב לסכן אותה?
ואז האוול ראה את הבלתי יאומן: זוג עיניים סגולות שהביטו בו מקצה הרחבה.

ריין שאלה את עצמה אם ככה לאיון מרגיש בכל זמן נתון.
היא קיוותה שלא, כי זאת הייתה הרגשה נוראית.
היא כל כך פחדה מהרגע בו הוא יעזוב אותה לבדה, חלק ממנה רצה פשוט ללכת אחריו ולחבק את הרגל שלו כמו ילדה קטנה, היא נזפה בעצמה על המחשבה, למרות שככל שדמיינה את התמונה ביותר קדחתנות הרעיון מצא חן בעיניה יותר.
היא לא הייתה בטוחה כמה זמן היא תצליח להחזיק לבדה, בינתיים היא הייתה בסדר, חוץ ממהרגשה המחרידה הזאת של השבריריות. כאילו היא פסל זכוכית עדין שבדיוק הוצא מעטיפת נייר הבועות, וכל מכה קטנטונת תרסק אותו לחתיכות.
אולי ככה האוול מרגיש?
עצם המחשבה עליו צבטה בליבה, לכן היא לא חשבה עליו יותר. היא צריכה להיות חזקה, קשוחה. לא ילדה קטנה ובכיינית.
ריין החליטה שאם היא תבין שזה מה שלאיון מרגיש, היא לעולם, לעולם, לא תעזוב אותו. כל אחד מהם יכול להיות נייר הבועות של השני, כל אחד מהם יכול לשמור על השני מפני הפחדים שלו. היא קיוותה שהיא אכן מבינה את הפחדים שלו, ולא רק חושבת שהיא מבינה. זאת אומרת, היא הבינה את התוצעה, לא את הסיבה ולא את הפתרון. כשהאוול תיאר את הפחד שלו, הוא אף פעם לא סיפר על הפאניקה, רק על שבריר השנייה שלפניה, הרגע הזה שבו החזה הגדול והרחב שלו מתרוקן לחלוטין, שהלב שלו מפספס פעימה.
כשלאיון תיאר את הפחד שלו, דבר שקרה לרוב כשהיה מטושטש מכדי להבין מה הוא אומר, הוא סיפר שאין דבר יותר מפחיד בעולם מאשר הרגע בו אתה מבין שאין שם אף אחד, כולם הלכו, ואתה נשארת לבד. היא הבינה מה הוא מרגיש, אבל לא הצליחה להבין למה הוא מרגיש את זה, או מה ההגיון מאחורי זה.
שקועה במחשבות שכאלו היא צעדה במחנה, גומעת כל פיסת מידע שהיא הצליחה לגלות.
לאיון אמר להם שזה הוא מחנה הלחימה הראשי של צבא המלוכה, מה שאומר, שלפי מה שקורה כאן אפשר להסיק מסקנות על מצבו של האויב.
"ריין!!!"
הצרחה הקפיאה את הדם שלה.
"ריין!!!"
היא התחילה לרוץ לעבר מקור הצרחה.
"ריין!!! הצילו!!!"
שיין היה ממש מעבר לפינה הזאת.
"תעזרי לי!!!"
היא הגיעה לרחבה, ועצרה את עצמה בכוח מלרוץ אל שיין בחרבות שלופות. את לא יכולה לנצח את כולם, היא חשבה. את צריכה תוכנית.
אך בינתיים היא רק הביטה בשיין שנכבל והוצב על ברכיו, לפחות עשרה קנים היו מכוונים לראשו, והוא רעד והתייפח ללא שליטה. השיער שלו היה שחור, ריין לא ידעה מה משמעותו של הצבע הזה. היא ניסתה לצוד את עיניו, אך הוא השפיל אותן בנחישות. לכן היא נאלצה להסתפק בלהסתכל מהצד ולראות את הכתפיים שלו מטלטלות בבכי תמרורים.
היא סקרה בזריזות את שולי הרחבה, בתקווה למצוא משהו שיוכל לעזור לה להציל את שיין, חצי מתחבא מאחורי אוהל כמוהה, ואז היא הבחינה ב"חייל" לכאורה, אך ריין הייתה מסוגלת לזהות את הכתפיים הרחבות והמותניים הדקות האלו בכל מקום, אפילו ממרחק של עשרים מטרים היא ראתה את הראש שלו נד מצד לצד בשלילה, וכאילו שמעה את מחשבותיו.
"אל תעשי את זה." הוא אמר בעיניו.
"תנסה לעצור אותי." היא השיבה בשפתיה ללא קול.
האוול הביט בה ארוכות, וצלל אל מאחורי אחד האוהלים.
"פחדן." ריין חשבה לעצמה בתיעוב, בצורה נדירה ביותר: היא לא הייתה מסוגלת להבין את האוול. היא הייתה אדם מאוד אימפטי, במיוחד עם שני חבריה הטובים ביותר. היא תמיד הצליחה להזדהות, או לפחות להבין מה הם מרגישים, ולעיטים קרובות אף להרגיש את זה בעצמה. היא ניסתה בכל כוחה לדמיין את עצמה באותו מצב, מבועטת כל כך עד שהיא לא מוכנה לעזור לשיין, אך במקום להתמלא ברגשות של האוול או לפחות באהדה, היא התמלאה בסלידה. עם האוול תמיד היה קשה להזדהות, אולי כי היא לא הצליחה להבין את המניעים שלו. לאיון הונע מתוך דאגה לזולת, הרצון להמשיך את המורשת של אביו ולנהל את הארגון בהצלחה, וטוב לב טהור. שיין הונע מתוך זעם, תמימות, ופחד. הרבה מאוד פחד. המניע היחיד של האוול שהיא הצליחה להבין היה הרצון לחיות, זהו. כאילו השאיפה היחידה שלו ביקום היא לא למות. מה שהיה מעט מוזר, היא לעיטים קרובות היא חשבה שהוא איבד את הרצון לחיות. אך היא לא דאגה ממותו כלל וכלל, הדבר היחיד שבאמת יכול להרוג את האוול הוא עצמו, והיא ידעה שהוא לא מסוגל לעשות זאת.
מה שפעם נוספת הוביל אותה למסקנה שהאוול הוא פחדן.
לפתע משהו חסם את פיה, ואחז אותה כך שלא תוכל לזוז, אלו היה ידיים. היא ניסתה לבעוט ברגליו אך פספסה, עד שהיא הצליחה לפגוע בנקודה ממש מתחת לברך ואחיזתו של האיש נרפתה, כך שהיא יכלה לנשוך את ידו בכל הכוח.
לשועלים יש שני זוגות של נבים חדים ביותר. שניה של ריין אומנם היו שיני אדם ברובן, אך מי שהיה ננשך על ידה עלול היה לגלות שהניבים שלה לא רק מחודדים מעט למראה, וכפי שגילה אותו אדם: כשריין קלאוד החליטה להכאיב למישהו, היא עשתה זאת היטב.
האיש משך את ידו בצעקה קטנה, ולמרות שלא הרפה מגופה ריין הצליחה לראות שהתוקף הוא, כמו שחשבה, האוול.
"אתה לא יכול למנוע ממני להציל אותו!" היא צעקה בלחישה, כדי שלא יבחינו בהם. אך הוא לא אמר כלום מלבד קולות המאמץ שהשמיע כשניסה לחזור לשליטה. למרות שריין נלחמה בכל כוחה: לבסוף הוא הצליח לכסות את פיה בשנית, הפעם מונע ממנה מלפגוע בו בכל דרך. במוחה עלו כל כך הרבה קללות להגיד לו, אך לבסוף היא הצליחה לסנן רק אחת מבעד לידו הדקה.
"פחדן פתטי."

לאיון הרגיש מוזר לעזוב אותה.
היה מן קול קטן בראש שלו שצעק עליו.
"מה אתה עושה?! אתה פשוט תשאיר אותה ככה לבד ותלך לדרכך?! זה התפקיד שלך! אתה אמור להגן עליה! לא לשלוח אותה למחנה חיילים הומה אדם סתם כך!"
הוא נזכר ביום ההוא, כשהאוול מצא אותו ביער אחרי שהוא הלך לאיבוד. איך הוא לא נרגע עד שהוא שמע שריין מוגנת, שיש מישהו איתה.
זה הרגיש כמעט כמו בגידה, כאילו הייתה לו חובה והוא נכשל בלמלא אותה, כאילו הוא לא אכזב רק את ריין אלא גם את אדוארד. כשלאיון לא היה יכול להיות שם בשבילה, האוול עשה את זה, ועכשיו זה היה התור של פיטר, אבל הוא נטש אותה.
כל המחשבות האלה גרמו לו לרצות להסתובב, לרוץ אחריה, ולאחוז בידה. זה יהיה כל כך חשוד אם הם ישארו ביחד?…
לא, הוא פקד על עצמו. יש לך דברים מאוד חשובים לעשות, ואם תיקח את ריין איתך זה רק יסכן אותה ויפריע לך.
אבל… מה אם היא תצטרך אותו? מה אם פתאום היא לא תדע מה לעשות?
ריין חזקה, היא חכמה וחזקה ומסוגלת לדאוג לעצמה. היא מסוגלת להירדם גם אם אין אף בן אדם ברדיוס של מאתיים מטר, או לפחות בטווח ראייה או שמיעה. ריין לא מפחדת כמוהו, ולרוע המזל, היא גם כנראה חושבת שזה מטופש. אם לא במודע אז בתת-הכרה. למעשה, כנראה שאין אדם בעולם שלא יחשוב אפילו קצת שזה מטופש. חוץ מלאיון, כמובן.
זה לא היה הוגן לבקש מריין להבין את זה אם הוא לא מבין את זה בעצמו, זה לא היה הוגן לבקש מריין למצוא את ההגיון בזה אם אין אחד. הוא קצת ידע קצת לא ידע שאם הוא ישאל, האוול אולי יוכל לחלוק איתו את תוכן הניתוח הפסיכולוגי שהוא עושה לו בכל מילה שיוצאת מפיו. כמו שריין קצת ידעה קצת לא ידעה שהפחד הזה נראה לה טיפשי וילדותי.
אכן, חרדת נטישה היא דבר מאוד מאוד ילדותי.
האוול אמר לו פעם, כששניהם היו שיכורים במידה שלא תיאמן:
"אתה יודע מה ההבדל בינינו? פיטר ידידי. שנינו ננטשנו בצורה כואבת פעמים רבות מאין ספור אך הושפענו בדרכים שונות. דעתי הכנה הינה שהנטישה שאתה חווית לא הייתה כואבת מספיק, סירבת להאשים מישהו בבדידותך, ופשוט אמרת לעצמך ש"הכל יהיה בסדר" שוב ושוב ושוב. מעולם לא הבנת את מה שאני הבנתי בגיל שמונה. בני אדם הם יצורים זדוניים ומרושעים, כולנו נבראנו בצלמו של השטן. כולם ישאירו אותך לבד בסופו של דבר, לא משנה כמה אתה אוהב אותם או כמה הם אוהבים אותך. ברגע שאתה תפתח תלות באדם אחר אתה תבטיח לעצמך פגיעה עתידית. אתה בוודאי חושב לעצמך, שאני טועה. שזה לא נכון. אז זאת הסיבה שאתה כל כך מפחד להישאר לבד, כי אתה נתקעת באמצע. אתה מפחד מנטישה, אך עוד לא מבין שהיא בלתי נמנעת. אתה ילדותי אווילי וטיפש ואתה חי בחלום מתוק ומזויף כמו ילד קטן ולעולם לא תצליח להיות מאושר, פיטר. אולי יזכרו אותך בתור גיבור, אך אתה תדע: ששנאת את החיים שלך ושיקרת לעצמך לגבי זה." האוול אמר מהירות ובקור, לאיון שתה עוד מהוויסקי.
"אתה כל כך מרושע כשאתה שיכור." הוא מלמל.
"לא," האוול אמר. "אני מרושע תמיד, פיטר. ההבדל היחיד הוא שכשאני שיכור אני לא מפחד."
פיטר הרהר בדבריו כמה שניות. "אתה יודע, הרגשות של רוב האנשים מתעצמים כשהם שיכורים."
"אבל גם אתה לא מושפע מאלכוהול בצורה רגילה במיוחד, לא כן?" האוול אמר, פיטר שתק והשפיל את מבטו. "לא הייתי נותן לך לשתות אילולא הייתי סבור שאתה זקוק לכך, פיטר. אני מקווה שזה ברור לך. אל תצפה לבוא אלי עם בעיות השתייה שלך, אני לא אעזור."
"אין לי בעיות שתייה." פיטר אמר במתח. "לכל הרוחות, זה המשקה הראשון שאני שותה מאז שהייתי בן שש-עשרה."
"ואתה סבור שזה יהיה האחרון?" האוול שאל בנימה עניינית, פיטר חזר להשפיל את מבטו, מצטער שהרים אותו מלכתחילה. אך המתקפה של האוול לא באה לסיומה.
"שנינו יודעים איך אלכוהול משפיע עליך, פיטר. בדיוק באותה דרך שהשפיע על אביך ומן הסתם גם על אביו לפניו, אם הייתה דרך לבדוק, הייתי שמח לברר כמה דורות אחורה הדבר הזה מתמשך, ואולי לכמה דורות קדימה הוא יתפרש."
פיטר הביט בכוס המלאה למחצה בנוזל קרמלי בעל ריח חריף, ואז שתה את כל תוכנה בלגימה אחת. הראש שלו הסתחרר, אבל זה מצא חן בעיניו. היה לו הרבה יותר קל לא להקשיב להאוול.

לאיון ניער את ראשו קלות והתחיל ללכת מעט מהר יותר. הוא סידר מעט את הקסדה שלו, היא לא הייתה שלו כמובן, הקסדה שלו הייתה אדומה וזהובה, כמו כל השריון, לכן הוא שעל קסדת מתכת פשוט ממישהו, כזו שתמנע ממישהו לזהות אותו.
הוא רצה לנסות להשיג מידע בשיחה עם אחד מהמפקדים הבכירים, אם הוא רק יצליח למצוא אחד…
"אתה מחפש משהו, נערי?" מישהו שאל מאחוריו, לאיון הסתובב: מולו עמד גבר מעט יותר גבוה ממנו, (הוא לא היה רגיל לכך שהוא צריך להרים את מבטו כדי להביט בעיניו של מישהו, זה היה די מעיק.) בעל שיער מאפיר קצוץ ועיניים כחולות כקרח, ואיכשהו עדיין חמות. לאיון חייך את החיוך הכי חביב שלו.
"למען האמת, כן. העבירו אותי מהבסיס ביער הרגלוד, ואני אשמח להסבר על איך הכל עובד כאן, אני קצת אבוד." הוא אמר, האיש צחק והושיט את ידו ללחיצה.
"רב סמל זקארי ריימן." הוא אמר, לאיון הופתע לגלות שהאיש מחזיק בדרגה גבוה ביותר.
"ריינג'ר שון הולס." הוא אמר את השם הראשון שהצליח לעלות בדעתו, ואת הדרגה המתאימה ביותר. גבוהה מספיק כדי שיוכל לדבר עם זאקרי ריימן בגובה העיניים, (לא מילולית.) אבל נמוכה מספיק בשביל שלא יתהה אם הוא אמור להכיר את אותו שון הולס שלאיון המציא כרגע.
הוא מיהר להחליט כי שון התגייס לפני שבע וחצי שנים, וכי הוא נולד וגדל באחת הערים הגדולות שבמרכז הממלכה.
"אז מה אתה רוצה לדעת?" רב-הסמל שאל, לאיון חייך שוב. "מה גודל המחנה, מה התפקידים שאתם צריכים, מה מצב הכוחות, אתה יודע, הדברים הרגילים."
זאקרי ריימן חייך ופתח בהסבר גדוש במידע חיוני שלאיון הקשיב לו הכל מאודו, אך דבריו נקטעו כשהם שמעו הצעקה. לאיון, אף על פי המרחק מן מקור הרעש, לא התקשה לזהות את שמה של ריין, וגם לא את זהות הקורא.
זאקרי מיהר למקור הצרחה, ולאיון היה צריך כל טיפת שליטה עצמית שיש לו כדי לא להתחיל לרוץ לשם בכל הכוח, במיוחד כשהצרחות המשיכו.
שיין, הוא חשב. בבקשה אל תהיה מת, אל תהיה מת, אני עוד רגע בא לעזור לך, אני אציל אותך, אל תהיה מת. בבקשה בבקשה אל תהיה מת!
הם הגיעו, והוא לא היה מת. אלא יותר גרוע מזה: הוא היה שבוי בידיהם של החיילים. לאיון הרגיש את הבטן שלו מתערבלת ומתהפכת, את הלב שלו מתכווץ ומתכווץ עד שזה כמעט כאב. הוא חייב להציל אותו איכשהו, פשוט חייב.
"אני הולך לברר מה קורה כאן." זאקרי אמר. "בינתיים, תישאר פה."
לאיון לא התכוון להישאר פה, אבל הוא הנהן בכל זאת.
הוא צריך למצוא תוכנית, אולי… לא, זה לא יעבוד. אולי עם הוא יצליח להגיד לשיין איכשהו לפעול בתיאום איתו, אך נראה שהוא חסר אונים לחלוטין, מיואש בצורה שתישבר אך ורק אם האזיקים האלו ירדו מהידיים שלו. שיין גרין היה נער של חופש ותמימות. אך כשהחופש נלקח התמימות נלקחה איתו, ואת מקומה תפס היאוש, חוסר האמונה.
לאיון הרגיש המון רגשות בימי חיו, אך הוא היה גאה להגיד שיאוש מעולם לא הצליח באמת ובתמים לחדור לליבו.
הוא תר בעיניו אחר משהו, כל דבר, שיתן לו רעיון. תוכנית. אך במקום זאת הוא ראה משהו אחר. אמלא ראייתו הייתה כה חדה הוא לעולם לא היה מבחין בהם, מוסתרים למחצה מאחורי אוהל וחבויים בצללים. חייל מקולל שפניו היו מוסתרים, ונערה דקיקה שהוא לא היה מסוגל לזהות אמלא צלליתו הברורה של זנב פלומתי שנע מצד לצד במתח.
דבריו של זאקרי לא עניינו אותו יותר, אולי הוא לא יכול להציל את שיין מיד, אך הוא לא יעמוד מהצד ויביט בחברתו הטובה ביותר מוחזקת בידי חייל מזורגג. הוא היה גדול ממנה פי שתיים, הממזר.
הוא לא התקשה לפלס לו דרך בין האוהלים, במהרה הוא ראה את גבו של החייל שעמד בצילו של אוהל גדול. הוא התקרב אליו מאחור, והחייל – שככל הנראה שמע אותו בצורה על-אנושית – הסתובב, בדיוק בזמן כדי שלאיון יתן לו אגרוף מדויק בבטן. החייל התקפל אך התאושש מיד, ושלף פגיון מחגורתו. לאיון הוציא את החרב הקצרה.
זה לא קרב הוגן, הוא חשב לעצמו. אבל אני חייב לעזור לריין.
החייל התכוון לנעוץ את הפגיון בכתפו של לאיון, אך זה תפס בידו לפני שהספיק, הוא ניסה לתקוף בידו השנייה, ולאיון תפס גם אותה. הוא השליך את האיש בכחול על האדמה בסיבוב: הכתף ספגה את הפגיעה העיקרית. אך החייל לא וויתר, הוא בעט בעיטה ממזרית ברגליו של לאיון שהפילה אותו לרצפה, והתגלגל עליו, מצמיד אותו לקרקע. למרבה מזלו של לאיון, החייל לא היה כבד במיוחד. כך שהוא הצליח להפוך את המצב, משליך את כל משקלו ומצמיד את האיש בכחול לאדמה ממש כפי שהוא עשה לו לפני רגע. הוא התכוון לקחת את החרב הקצרה שנחה על ידם, אך החייל השליך את כל משקלו על רגליו וגרם ללאיון כמעט ליפול אחורה בחצי עמידה, הוא מיהר להזדקף ודחף את לאיון בתנועה יחידה. כעת החייל עמד ולאיון שכב, אך הוא לא התכוון לוותר בכזאת קלות, והתגלגל הצידה כשהחרב הקצרה ננעצה בצד ימין שלו, וחצי רץ-חצי זחל את מאחורי החייל, בועט בברכיו מאחור, מה שגרם לברכיו להתקפל והקל על לאיון לרתק אותו לקרקע סופית, הוא תפס את הפגיון ועמד לנטרל את החייל, אך לפתע מסה לא ברורה דחפה אותו מעל החייל בכוח. הוא הביט בריין הלוחצת על גרונו החרב שלה, אחת מאותן שתי קטאנות בהן נלחמה. הוא רצה להגיד לה שזה הוא, אך אם החרב שחצי חונקת אותו הוא הוציע רק חרחור משתעל. הוא הביט לעיניים שלה, והיא ראתה את אותם חוטים כחולים בהירים ואפורים מבעד לחורי הקסדה.
"אלוהים אדירים," היא אמרה, וסילקה את החרב מגרונו. "אלוהים אדירים, אלוהים אדירים, אלוהים אדירים."
"אלוהים באמת לא כל כך אדיר." החייל נאנק מאחוריה, ופלט קללה בשפה לא ברורה. לא היה ניתן לטעות בקול, מה לכל הרוחות האוול עושה כאן?
לקח לו שניות ספורות להבין את המצב, ולקקל את עצמו על כך שלא זיהה את המעיל. ועוד מאית שנייה לשלוף את השאלה הברורה מאליה.
"למה החזקת אותה ככה?!" הוא שאל. האוול פתח את פיו לענות אך קול מחריש אוזניים קטע אותו, שלושתם הביטו לעבר מקור הרעש, זה היה צליל של מאה יריות בבת אחת.
הם לא האמינו למראה עינהם.

רד חשבה שהיא עומדת לבכות.
היא כל כך פחדה, התחשק לה להקיא. אבל היא לא הקיאה.
"אנחנו מתים." היא אמרה, וצעדה מצד לצד מול הסלע עליו נשען ג'יימס. לאיון הציב אותם ממש מחוץ למחנה, כדי ש "ישמרו." כשהיא שאלה ישמרו ממה הוא רק צחק ואמר: "כשזה יגיע, אתם תדעו."
"אנחנו פשוט מתים." היא קבעה בשנית. "הם ימצאו אותנו, הם יהרגו אותנו. אנחנו ניחשף, הם ידעו שאנחנו לא מצבא המלך, הם בחיים לא יקנו את זה. הם יראו אותנו, יבינו מי אנחנו, ויהרגו אותנו. ירו בנו על המקום. אנחנו מתים, פשוט מתים. אנחנו לא נראים כמו חיילים, העיניים שלי אדומות! אדומות! זה הדבר הכי מסגיר שיש! ואתה בן עשר! הם לעולם לא יאמינו, אנחנו גמורים. הם ירו בנו ואנחנו נמות. פשוט מתים, אנחנו פשוט מתים. הם יעלו עלינו בשנייה!" היא התיישבה לידו בכבדות.
"אני לא רוצה למות." היא לחשה. ג'יימס הביט בה בעיניים ריקות: "זה בסדר," הוא הבטיח. "אני אגן עליך."
הקול שלו היה יפיפה. הוא תמיד נשמע אחרת כשהוא דיבר בקול רם. כמו סחלב.
לרד הייתה נטייה לקשר ריחות וצלילים לצבעים ומראות, או להפך. שיין הריח כמו הצבע אדום, וריין נראתה כמו טעם של סוכריות חמוצות, וכשהיא שמעה את הקול של ג'יימס בפעם הראשונה: מיד עלתה במוחה תמונה של סחלב שחור שעורקים סגולים עוברים בו, מרשתים אותו, מעניקים לו צבע.
היא חיבקה אותו, ונתנה לו להניח את ראשו על כתפה, והיא הניחה את ראשה על ראשו.
"דממת המישורים הצחיחים מופרת בידי המחנה," היא אמרה. "מלא חיים הוא, צבוע כולו בכחול וכסף."
כמו מאז ומתמיד רד תיארה לג'יימס את מה שהוא לא יכל לראות בעצמו. אנשים, נופים. זה מה שחיבר אותם יחדיו מלכתחילה. היא זכרה את היום בו הוא באמת נתן בה אמון בפעם הראשונה, דיבר איתה בפעם הראשונה.
זה היה שלושה חודשים אחרי שהיא הצתרפה לריין וקאיה, בהתחלה ג'יימס ממש החרים אותה. ריין אמרה שהוא פשוט לא אוהב שינויים, אבל היא הייתה בטוחה שמשהו איתה לא בסדר. עד שיום אחד, כשהם הלכו ביער, ג'יימס ניגש אליה מאחור בשקט מופתי.
"איך את נראית?" הוא שאל בשקט. היא לא הביטה בו, ורק בלעה את רוקה. "השיער שלי לבן, והעיניים אדומות." הוא הביט בה בפקפוק, מבט שאומר: "נו באמת, את יכולה יותר מזה." היא הנהנה ובלעה את רוקה בשנית.
"השיער שלי צח כשלג ודק כנייר, עיני אדומות כדם. אני לא רזה ולא גבוהה, לא יפה במיוחד. אפי קטן ועגול ועורי חיוור וחלק, אני לובשת מעיל אדום עם כובע שמורם כמעט כל הזמן, הוא מוצא חן בעיני. למרות שבוודאי לא ימצא חן בעיניך." היא סיפרה. הוא הנהן, והמשיך ללכת לידה. לוחש לה דבר אחרון.
"לדעתי את יפיפייה."

הקביעה הזאת תמיד הצחיקה את רד. איך הוא היה יכול לדעת שהיא יפיפייה? ריין הייתה יפיפייה, קאיה הייתה יפיפייה, רד הייתה… בסדר. אולי קצת פחות. אך ג'יימס התעקש.
היא שמעה קול חלוש ורחוק, "שיין." ג'יימס לחש. הקול נשמע פעם נוספת, הפעם רד הצליחה לזהות את שמה של ריין.
היא בלעה את רוקה ונעמדה. "תישאר כאן." היא אמרה לג'יימס, והחלה לרוץ למקור הקול: לשיין. הפחד התערבל כמו בטון בבטן שלה, אבל היא הייתה חייבת לבדוק מה זה.
בבקשה תהיה בסדר. היא התפללה. בבקשה אל תהיה מת או פצוע או משהו, בבקשה.
היא ידעה שהוא לא בסדר, אם הוא היה בסדר הוא לא היה צורח לעזרה.
היא חייבת לרוץ מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר מזה. היא חייבת לעבור בין האוהלים, היא חייבת למצוא את דרכה במבוך הענק הזה.
הרגליים שלה צרבו, והנשימה שלה הייתה כבדה. אך היא רצה מהר יותר, לעזור לשיין.
לשנייה היא חשבה לעצמה שאולי כדאי להאט קצת ולהבין איפה היא נמצאת, אך זה היה מאוחר מידי. היא כבר פרצה לרחבה.
הנשימה שלה נעצרה למראה שיין, הקשור והמובס, ולמראה ארבעים החיילים שהתגודדו סביבו, למראה שמונים עיניים שמביטות היישר אליה. תגידי משהו חכם! היא פקדה על עצמה. משהו חכם שיוציא אותך מזה!
שתיקה.
תגידי משהו שיגרום להם לא לירות בך!
דממה.
פשוט תגידי משהו! כל דבר! כל מילה אפשרית!
כלום.
תגידי משהו!!
היא פלטה מילה חנוקה אחת.
"הצילו."

תיאו ממש השתדל שלא לדלג בהליכתו.
הוא תמיד דילג מעט כשהלך, ככה הוא היה. אך חיילים לא מדלגים, בכלל.
בערך שלוש-מאות וחמישים אוהלים, תיאו רשם את זה בפנקס. לאיון דיבר איתו על זה קודם, לא על הדילוגים, על הפנקס. הוא ביקש ממנו לכתוב כל נתון אפשרי, כל דבר הוא חשוב. תיאו הניח שהרבה ממה שהוא כתב לא יעניין את לאיון בשום צורה או דרך, אך הוא התקשה להבדיל בין מה שבאמת חשוב לבין מה שמעניין רק אותו, והוא לא רצה לא לכתוב משהו חשוב. הדבר האחרון שתיאו היה מסוגל להתמודד איתו בימים אלא היה המבט המאוכזב של לאיון.
הוא ידע שהאיש לא עושה את זה בכוונה, אבל היה לו מבט כזה, שגרם לתיאו לרצות לבכות. ולא משנה כמה הוא הכחיש: תיאו ידע שהוא ציפה ליותר. לכל בן-אדם בעולם היה מבט שאי אפשר להישאר אדיש מולו, ללאיון היה מבט מאוכזב, לריין חיוך עצוב, לשיין תמיהה תמימה. תיאו הבין שאלו שלושת האנשים הכי יקרים לו בעולם. המחשבה גרמה לו לחייך חיוך קטן וקודר. את ריין הוא הכיר כבר… חמש שנים? זהו? הוא היה יכול להישבע שעברו עשורים מאז שנפגשו. את לאיון הוא הכיר שבע שנים. שוב, הזמן נראה לו כל כך מועט. הרוב לא היו מנחשים שתיאו הכיר את לאיון לפני ריין, שנתיים לפני ריין. הוא פגש אותו ביום שהגיע לבסיס, אך הכיר אותו באמת רק חודשיים אחרי זה.
הוא ישב בחדר האוכל, לבד, והביט בכל האחרים. כולם מצאו את מקומם, ורק הוא נשאר בודד ולבדו.
"תיאדור נכון?" אמר קול, הוא הביט הצידה והופתע לגלות שם את לאיון, המנהיג של קריק לייק. הוא היה בן ארבע-עשרה, אך לתיאו בן האחת-עשרה הוא נראה כמובגר מן המניין, במיוחד כיוון שבהחלט היו לו המימדים של אחד. הוא היה בגובה מטר שבעים בערך, היום הוא נושק למאה ותשעים סנטימטרים.
"רק תיאו." תיאו גמגם בפחד. לאיון חייך. "ובכן, תיאו, למה אתה יושב לבד?"
"אין ממש מי שירצה לשבת איתי…"
לאיון צחק בקול. לרגע תיאו חשב שהנער שם אותו ללעג, אך במהרה הצחוק נרגע והפך לחיוך חביב להפליא. "זה די טיפשי, אתה נראה כמו בחור נחמד."
הוא התיישב לידו והתחיל לדבר, לא, הוא לא דיבר, הוא שאל שאלות. תיאו חש התרגשות שלא תיאמן מכך שלאיון הענק, בכבודו ובעצמו, מתעניין כל כך בשמה של אמו.
אחרי פחות מחצי שנה הוא שמע את לאיון מכנה אותו "חברו הטוב ביותר", ואחרי שנה הוא כבר מונה לסגן הרשמי של המנהיג של קריק לייק. לאיון ביקש ממנו לא לספר על זה לאף אחד, וגם תיאו בעצמו לא היה נחוש במיוחד שידעו על כך, אך השניים ישנו באותו חדר. למרות שמספר החדרים היה לפחות פי שלוש ממספר האנשים, למרות שהחדר לא היה מתוכנן להכיל שני אנשים, הם התמודדו עם הקשיים הטכניים. זה היה מחיר פעוט לשלם.

אולי אלו היו אוזני הארנב הגדולות שלו, אך תיאו הבחין בצעקה אף על פי היותה חלושה כל כך. הוא התחיל ללכת לכיוונה, וכשהצעקות המשיכו הוא זיהה את שמה של ריין, ואת התחנונים לעזרה. הליכתו הפכה לריצה שהפכה לשעטה כשהוא זיהה את קולו של שיין.
הוא ניסה לנווט את דרכו במבוך האוהלים, אבל עד שמצא את דרכו אל הרחבה עבר זמן לא מועט. הוא פלט יבבה קטנה כשראה את שיין יושב על ברכיו במבט מושפל, לפחות עשרים רובים מכוונים אליו, ואחד צמוד ממש לעורפו. הוא לא לבש חולצה, ולפי הכנפיים שנכשלו שוב ושוב בלהתקפל כראוי לאור הפצעים החמורים שכיסו אותם תיאו ניחש שהוא ניסה לעוף. מסכן.
הוא בקושי הספיק אפילו לתהות מה לעשות כשמשהו אדום התפרץ לשדה הראייה שלו, הוא סקר את רד העומדת קפואה, כל החיילים מביטים בה. פיה היה פתוח, כאילו היא עומדת להגיד משהו, אך היא שתקה. עד שלבסוף מילה אחת נשמעה כלחישה מבועתת.
"הצילו."
זה הרגע בו כל הרובים כוונו אליה, והיא פשוט… נעלמה. היא נעלמה ורק הנעליים שלה נשארו. אך הן זזו מעט, ותיאו ידע שהיא עדיין שם: הם פשוט לא רואים אותה.
לרוע המזל החיילים לא היו רגועים בעניין כמוהו, ופתחו באש. תיאו הרגיש כאילו הוא צופה באירועים הבאים בהילוך איטי, בעצמו תופס מגן אקראי, ברד מופיעה מחדש, ובעיקר: באיזה נער אמיץ יותר מכל שנראה כמוהו מזנק ומגן על רד מפני מטר הקליעים ומשטתח על האדמה, מתכווץ מאחורי המגן ומושך את רד איתו.
הוא צרח, שניהם צרחו מרוב פחד ובלבול. תיאו הרגיש את המגן מתפרק, את הדבר היחיד שמגן עליו מפני מוות בטוח מתפורר.
"את בן אדם טוב!" הוא התייפח, הוא לא רצה שהמילים האחרונות שלו יהיו משהו חסר משמעות. "אתה האדם הכי אמיץ שאני מכירה!" היא התייפחה בחזרה. זהו זה, המגן מתפורר, תיאו הרגיש את זה קורה. הוא התייצב מול רד, שומר עליה. הוא רצה שהדבר האחרון שהוא יעשה יהיה להגן על מישהו אחר, אפילו אם ההגנה חסרת תקווה.

ג'יימס לא עשה כדבריה של רד.
הוא חשב על זה לא מעט, האם להפר את הבטחתו? אך לבסוף הוא החליט שיש הבטחה קודמת להבטחה זו, והיא יותר משמעותית. ההבטחה שהבטיח דקות ספורות קודם: כשאמר לרד שהוא יגן עליה.
קול היריות שכנע אותו, הוא הבין מה קורה.
עכבר יציל אריה כביר,
שרפה תהפוך לנר שביר,
ורד יקמל ועם זאת יפרח,
כוכב יצחק ודלת תיפתח.
ארנב, ינשוף, שועל, ודוב. לפיד ורד ואריה טוב. מאה צבעים מסתתרים בלבן, כוכב תאום את מתנתו נתן.
הנבואה הזאת החלה להתגשם. בלי לראות, הוא ידע בדיוק מה קורה. חלקי הפאזל התחילו להתחבר.
תיאו ורד התכווצו מאחורי המגן המתפורר, קליעים התחילו לחדור דרכו, ניתן היה לספור לאחור להתפרקותו. כשלפתע שאגה אדירה נשמעה. מטח הקליעים נפסק, וכל הראשים, כולל זה של שיין פנו אל היצור שנראה כחצי-אדם חצי-אריה. הוא הלך על שתיים, אך דרך על כריות רגליו בעוד שכפות רגליו היו מאורכות ויצרו מראה של ברך הפונה אחורה, הוא היה מכוסה פרווה ופניו מעוטרים ברעמה, אך הם נותרו כמעט אנושיים. עיניו היו כחולות-אפורות. הוא חייך חיוך חצי-חתולי, וחיכה. הוא לא אמר דבר, הם לא עשו דבר. רק ניסו להבין את המצב.
"תיאו," האריה אמר בצורה שלא תאפשר לחיילים לשמוע את דבריו. הקול המהוס שלו נשמע משונה, כמו גרגור. "תיקח את רד, ותרוץ. בשלוש,"
"אחת," הוא נדרך,
"שתיים," כעת הוא התייצב על ארבע.
"שלוש."
בבת אחת השינוי המלא התרחש, והאריה הסתער. תיאו אכן רץ ואכן לקח את רד איתו. אך התוכנית הזאת נכשלה. מדוע? כי אולי לאיון לא היה פגיע במיוחד לקליעים בצורתו הנוכחית. אך כפי שהוא עמד לגלות בעוד זמן קצר, כדורי תותח היו משהו שונה לגמרי.
הוא ידע שזה לא יעבוד, הוא ידע מה כנראה יקרה, אך הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל הסיכוי הקטן להציל את יקריו, למשוך את האש ואת תשומת הלב בעוד, אי שם, ינשוף עמד להמריא, אוחז בנערה הנאבקת וצורחת.
כולם צעקו, כולם ללא יוצא מן הכלל. הם ירו עליו באקדחים ורובים אך הוא המשיך להשתולל למרות זאת, הוא חיכה לאות, לסימן, להבזק השחור בזווית העין. אך הוא לא הגיע, משהו עיכב את האוול מלהמריע. אך לאיון יוכל למשוך את האש במשך הרבה מאוד זמן, הרבה הרבה מאוד זמן. הכדורים הכאיבו, אך הם לא ממש חדרו. הוא יכול להתמודד עם זה, הוא ממש יכול להתמודד עם זה. הוא רץ מצד לצד, שאג ושבר וריסק. עד שלפתע משהו פגע בו, בצלעות שלו. הוא הושלך לאדמה בכל הכוח, ומחץ עוד כמה אוהלים. הוא שאג פעם נוספת, קול פצוע. כדור התותח היה כבד הרבה יותר.
צרחות נשמעו מכל עבר, הקול של שיין צורח כל כך הרבה מילים. חלקן ללאיון וחלקן ליקום, וחלקן לחיילים שרצו לכל עבר, מחפשים אחר הנמלטים.
ג'יימס ידע, הוא הבין, הוא ראה. לא דרך העיניים, אך הוא ראה. הן הראו לו, הן לקחו את היכולת שלו לעזור ואז הראו לו. רק כדי שיוכלו לענות אותו, לנצל אותו לצרכיהן עוד קצת. הוא שנא את הרוחות, הוא כל כך שנא אותן.
הן הראו לו חיילים אוחזים ברד ותיאו, הן הראו לו איש בהיר-שיער ותכול-עיניים מנסה נואשות להפעיל את כוחו, מנסה לאחוז בנערה שמנסה לברוח. הן הראו לו את מבט של בעתה טהורה על עיניים גדולות ומימיות כשחיילים התפרצו למקום מחבואם בין האוהלים, הן הראו לו זוג חרבות חדות כתער שנשלפות מהנדן ומשספות אנשים ללא הכיר, ונערה שנלחמת נואשות אך מפסידה.
הן הראו לו שישה אנשים, חמישה מהם היו בהכרה, ארבעה מאלו שהיו בהכרה היו מתפקדים, שלושה מאלו שהיו מתפקדים בכו, שניים מאלו שבכו עשו זאת בשקט, ורק אחד מאלו שבכו בשקט איבד תקווה. הוא היה היחיד שהיה בהכרה, מתפקד, בוכה, בוכה בשקט, ולא היה מסוגל לעלות על דעתו כל גורל אחר מלבד מוות בטוח.
הן הראו לו את שישה מתוך שבעת האנשים הכי חשובים בחיו, ומי היה השביעי?
לא אחר מאשר קסטור, הקול הוותיק והמוכר בראשו.

אז הנה לכם, כך הם נלכדו. זהו הסיפור. אולי כדאי שתדעו,
האוול היה חסר ההכרה: כשניסו לאזוק את ידיו הוא איבד את דעתו, עד שלא הייתה בברה מלבד לעלף אותו.
לאיון היה זה שהיה בהכרה אך לא תפקד: הוא חזר לצורתו הרגילה, ואף קיבל בגד להתכסות בו לאחר שבגדיו שלו נקרעו, אך כדור התותח הגביל את כושר התנועה שלו לפחות או יותר הליכה.
ריין הייתה זאת שלא בכתה: היא סירבה להיכנע ולתת לחיילים לנצח בכך שתישבר, אפילו לנוכח מצבם של שני חבריה הטובים ביותר.
תיאו היה זה שבכה, אך לא בשקט: הוא לא היה מסוגל להתמודד יותר עם מה שקרה, עם לאיון הפצוע, עם הפחד הבלתי יתואר של להרגיש את העוגן שלך, את החיים שלך, מתפוררים בין ידיך.
רד הייתה זאת שאולי בכתה, אך לא איבדה תקווה. שבטחה בחזקים שיצילו אותם. כמו בכל צרה: היא סמכה על ריין, שיין, ולאיון, שיחלצו אותם. רק שהפעם, גם תיאו התווסף לרשימת האנשים הכי אמיצים שהיא הכירה.
ובאופן בלתי נמנע: שיין היה אותו אחד שישב שם, מובס, מושפל, כבול, ומוכנע. זה שאיבד כל שמץ של תקווה להינצל.
הוא לא הביט באף אחד מחבריו.