היסודן האחרון 38-הכשף המסוכן והבטחה נוספת

ג'יימס ורד יושבים מול המדורה, ושוב, המעיל של ג'יימס מכסה את הצלקות שלו. קאיה וריין מנמנמות על המרפסת של הבקתה יחד עם עוד כמה אנשים שאני לא מכיר. אמרו לי את שמותיהם כמובן, אבל אני מתבייש להגיד ששכחתי אותם מזמן. האוול ולאיון עדיין יושבים שם, כרגע אני בטוח שלאיון ישן שראשו נח על האוול, שבצורה מדהימה, ודי מלחיצה, קפוא באותה תנוחה כבר שעות. הוא יושב על השלג בברכיים מוצמדות שידיו חובקות אותן, וראשו של לאיון נח על כתפו. אין סיכוי שהוא ישן בתנוחה הזו, למעשה אני לא בטוח איך הוא מסוגל לשבת בה כל כך הרבה זמן בלי לקפוא. אני פשוט עומד בערך בחצי הדרך מהמקום שהם יושבים בו למדורה, ממש מטרים ספורים מקו העצים, אבוד לגמרי. אני לא יכול להתקרב למדורה, רד וג'יימס בהחלט בעיצומו של משהו פרטי, אם אני אלך למרפסת סביר להניח שאני אעיר את כולם, מה שיסיים את השקט יקר הערך הזה. ואם אעמוד כאן עוד רגע נוסף באמת שאני אתפוצץ, "יש לי רק בררה אחת." אני חושב לעצמי, "גם ככה כדי לבדוק שהם לא קפאו למוות." אני חושב ומתחיל לצעוד לעבר האוול ולאיון, סוליות מגפי לא משמיעות שום קול שהן פוגעות בשלג הרך. אבל בכל זאת האוול שומע אותי. לפעמים אני חושב שהוא יכל לראות מצמוץ של זבוב ממרחק חמישים מטרים, וגם לשמוע אותו. "אני בסדר שיין." הוא אומר בלי אפילו להביט בי. וכמובן גם לדעת מה הוא רוצה. אני מתיישב לידו, "זו לא הסיבה היחידה שבאתי." אני אומר, עיניו התכולות ננעצות בעקשנות באופק. לרגע זה נראה כאילו הוא צריך להכריח אותן להנתק ממנו ולהביט בי במבט שואל. "רצית חברה?" הוא שואל, מפשט בצורה כמעט מביכה את כל ההסבר הארוך שעמדתי לספר על איך שלא הייתי מסוגל לסבול יותר את השקט. אני מהנהן. "רד ישנה?" קולו מעט עצבני מידי, אני משפיל את מבטי. באמת התייחסתי עליו כבררה אחרונה, במחשבה לאחור, אני עושה את זה כל הזמן. "אל תיתקף רגשות אשם איקרו." הוא אומר, אני מטה את ראשי הצידה. "איך קראת לי?" לרגע הוא נראה מבולבל, כאילו הוא לא מבין על מה אני מדבר, ואז הוא כנראה שם לב למה אמר. "איקרו…" הוא כמעט לוחש "בן האש…" מבטו מושפל בבושה. "באיזה שפה בדיוק?" אני מנסה לשווא ליצור קשר עין. שפתיו נקפצות, "סתם… ניב משונה שכזה." ברור שהוא נמנע מלענות לי תשובה ברורה. לאיון זז מעט ובחצי ערות עובר לשכב על השלג, בקרוב נצטרך להעיר אותו כדי שלא יקפא. אך… הוא נראה הרבה פחות מוטרד שהוא ישן, משום מה זה מרגיש לי כאילו להכריח אותו לחזור למציאות זה דבר נורא לעשות. "לא קר לך?" אני מחליף נושא, הוא עדיין לובש סט אחר של אותם בגדים שלבש בחמימות הלחה של הבסיס. הוא נד בראשו לשלילה, "כבר מזמן לא קר לי שיין." הוא אומר כמעט בשעשוע, אני לא שואל לפשר דבריו. "למה אתה לא נכנס פנימה? זאת אומרת, אני מבין למה אתה לא רוצה חבורה של חמש-עשרה אנשים בסלון. אבל למה אתה לא נכנס בעצמך?" אני שואל לפתע. הוא מציץ בבקתה, אם לא הייתי יודע אחרת יכולתי לחשוב שהיא עמדה כאן מאז ומתמיד. "האם תהית איך הבקתה מצמיחה רגליים לפתע?" הוא שואל במורת רוח, אני חייב להודות שפחות או יותר עזבתי את הנושא לנוכח כל השאלות האחרות שאני צריך תשובה אליהן. אני מביט בו במבט שואל. "יצא לך להיחשף לכשפים שיין?" רעד חולף בי, כשף הוא דבר עתיק ואפל, כמו כל ילד אחר, גם אני שמעתי סיפורים ממוצאים על מכשפים שחיו לפני אלפי שנים. אבל כולם הרי יודעים שהכשף נכחד ממזמן, אם אי פעם היה קיים, גם בזה לא בטוחים. "ובכן אני מניח שזה אומר לא, אני מאחל לך שגם לא תחווה אותו, ובמיוחד שלא תאלץ להשתמש בו. הכשף הוא דבר מסוכן ופראי, לפעמים ניתן לנסות לנצל אותו לטובתך. כמו לנצל לבה שזורמת מהתפרצות הר געש. אם תצליח במעשיך, תוכל להפיק ממנה תועלת מדהימה, אך מזלך ישפור אליך…" הוא אומר, עיני נפערות לגודל של צלחת שאני מבין מה הוא בעצם אומר לי. "אתה?… מכשף?…" אני שואל בפחד ובתדהמה. "לא שיין, מכשף הוא אדם השולט בכשפים. וכמו שכבר הסברתי לך, אין כאלה. אלא שזכו שלא בצדק לכינוי מכשפים הם אלא שמצליחים לנצל את הקסם לטובתם מידי פעם, וברוב יהירותם, להגיד שהם שולטים בו. הצלחתי להשתמש בכשף פעמים אחדות, וזה לא הופך אותי אפילו למה שאתה רגיל לכנות 'מכשף'. והבקתה עצמה ספוגה בכישופים כושלים שנצרו במהלך ניסיונותיי האווילים להפוך אותה למקום…טוב, אבל התוצאה היא שהמבנה הזה הרבה פחות נעים ממה שאתה מתאר לעצמך." הוא מסביר, אני מהנהן. ואז תמיהה מחלחלת בי. "ה… יכולת שלך, היא גם… תוצאה של כזה דבר?…" אני שואל בשקט, הוא מביט בי במבט כל כך רצחני שלרגע אני מפחד להתפוצץ. "לא. אפילו אני לא טיפש מספיק בשביל לעולל לעצמי דבר שכזה." הוא אומר בקול קפוא כקרח. אני בהחלט יכול להבין רתיעה מהכוח שלך, את התחושה שלא משנה מה תעשה לעולם לא תביא טוב לעולם בגלל מי שאתה ומה שאתה מסוגל לעשות, למרות שמאז שריין חילצה אותי מהתא ההוא אני מרגיש ככה פחות ופחות, אני מרגיש יותר… חזק, אבל לא כאילו אני מסכן את כל מי שסביבי. אלא כאילו אני יכול להציל אותם, מעולם לא הרהרתי בעובדה שהאוול כנראה לעולם לא ירגיש ככה… אף פעם לא הרהרתי בעובדה שיש אנשים עם כוחות חזקים כמו שלי, שלעולם לא יכלו להרגיש בני מזל על כך שיש להם אותם. "אתה עושה את זה שוב." האוול אומר "אתה שוקע ברגשות אשם." חיוך זעיר עולה על פניו, לאיון ממלמל משהו בשקט מתוך שינה. "תעזור לי להעיר אותו." אני אומר, "הוא לא יכול לשכב בשלג ככה." אני שולח יד אל כתפו של לאיון, אבל צריך לנער אותה חזק למדי לפני שהוא ממצמץ בישנוניות. הוא מביט בי, ואז בהאוול. ואז בכפות ידיו המכוסות כפפות שחורות. "נרדמתי?…" הוא אומר בשקט ונעמד, שערו השטני והסמיך מלא שלג. "מה שלום ריין?" זה כמעט מדהים איך שהדבר הראשון שהוא עושה אחרי התפרקות נפשית כוללת זה לדאוג לאנשים אחרים, ואולי בעצם אכפת לו מריין יותר מכל דבר אחר שהוא מצליח לחשוב עליו כרגע. "היא כבר התעוררה, והלכה לישון עם קאיה על המרפסת." אני אומר, בן רגע השרירים שלו נרפים. חיוך קטנטן וזהיר עולה על פניו, "תודה." הוא מהנהן והולך. אני לא בטוח למי מאיתנו הייתה המילה האחרונה מכוונת, או על מה היא. אבל האוול נועץ את מבטו מבטו ברגליו כמו שעשה מהרגע שלאיון קם, ואני פשוט מסתכל כמעט בתדהמה איך הוא עומד מעט שפוף ונותן לשערו הבהיר והפרוע להסתיר את פניו, כאילו עשה דבר מה נוראי. "אתה יודע שהיית מדהים נכון? זאת אומרת, אתה הסיבה היחידה שבכלל יצאנו משם. ואני לא יודע מה אמרת ללאיון, אבל זה היה חתיכת דבר משמעותי." אני אומר לפתע, הוא מביט בי בשעשוע, כאילו מצחיק אותו שאני בכלל יכול לחשוב ככה. "לא שיין, בבקשה אל תזקוף לזכותי דברים שעשיתי ב… צורתי השנייה." במהרה השעשוע בעיניו מתחלף בעצב, וקולו מקבל גוון נואש. "בבקשה אל תכריח אותי להתעסק בדבר המבחיל הזה ובמעשיו." הוא אומר בגועל גלוי, ואז אני מבין. "זה מה שאתה רואה במראה נכון? לא את עצמך?" אני כמעט לוחש, לפתע חיוך מטורף כמעט עולה על פניו. "אתה לא מבין שיין, זה מה שאני, כל ישותי מייצגת אך ורק את היצור הנתעב הזה. וכמה שאני מנסה להפריד ביני לבינו, הוא אני, יותר אני ממה שאתה רואה מולך עכשיו. יותר אני מכל דבר שאי פעם אגיד או אעשה." הוא מסביר לי וכמעט פורץ בצחוק תוך כדי, אך הצחוק משתנה במהרה להתנשפויות, והאוול מתיישב שוב על השלג, החיוך לא יורד מפניו כל הזמן הזה. אך עיניו הן שמביעת את הרגש האמיתי, "לא אכפת לי מה אתה חושב על עצמך." אני אומר ומתיישב לידו "לדעתי אתה עדיין בן אדם טוב, ומה שאתה עושה שהמחשבה שלך צלולה לגמרי, זה מה שאתה." חיוך אמיתי וקטנטן עולה לשבריר שנייה על פניו. "אני מעריך את זה." הוא אומר בשקט, ומביט בשמש העולה. השעה בטח כבר קרובה לשבע בבוקר. "בוא," אני אומר "צריך להעיר את כולם."

מסתבר שריין מרגישה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, כי ברגע שהאוול מנער בעדינות את כתפה היא פוקחת עיניים בישנוניות, ואז מתנפלת עליו בחיבוק דוב. חיוך מוצא את דרכו לשפתי. רק שאז אני רואה את לאיון שיוצא מקו העצים, ידיו עמוסות בבולי עץ וזרדים. גם ממרחק של חמש-עשרה מטרים אני רואה את הלסת שלו ננעלת. אני חושב שמזל שרק אני ראיתי את זה. אחרי כמה שאלות, וה'איחוד' של ריין ולאיון (שזכה בחיבוק קצר בהרבה מהאוול.) כל המחנה מתיישב סביב המדורה כדי לדון במהלך הבא שלנו. "עכשיו שכולנו כאן, בהכרה מלאה, ומתפקדים, צריך להחליט מה לעשות." לאיון אומר שולף מקל מפוחם בקצהו מהמדור, ומתחיל לשרטט. "למי שלא מעודכן, כרגע אנחנו סבורים שהמלך מת, אבל אי אפשר להיות לגמרי בטוחים." הוא מביט בהאוול, "גם אם הוא חי, יקח לו הרבה זמן לחזור לתפקוד מלא. האוול בהחלט דאג לכך. בכל מקרה בקרוב נצטרך לזוז לנקודת המפגש עם הכוחות האמתיים שלנו." הוא מפסיק לשרטט על השלג, זז הצידה, ונותן לנו לראות את מפה מאולתרת של האזור. "אנחנו כרגע כאן." הוא אומר, ומצביע במקל על עיגול קטן ששירטט, מסביבו מצויירים משהו שכנראה אמור להיות עצי אשוח, לאיון לא צייר מחונן כנראה. הוא מותח קו כמה סנטימטרים מהעיגול, ובצדו השני מצייר כמה קווים ישרים. "אלא המישורים האדומים, לשם אנחנו צריכים ללכת." הוא אומר, "להערכתי הם נמצאים כמה עשרות קילומטרים לכיוון מערב." הוא אומר ומצביע למאחורינו. ריין קמה לוחשת משהו באוזן שלו ומזיז את היד שלו לכיוון ההפוך, "זאת אומרת מזרח." הוא אדום כמו עגבנייה. אני מניח שחוש כיוון הוא לא בדיוק הצד החזק של לאיון. "בכל מקרה אנחנו צריכים להיות שם מחר בערב לכל המאוחר." הוא מסיים, ומביט בריין שיושבת פחות או יותר מולו, ליד האוול. "יש שאלות?" הוא שואל בחיוכו הקורן, "כן." כולנו מביטים ברד, שעד עכשיו ישבה בשקט מוחלט ואחזה בידו של ג'יימס, כהרגלה. אבל עכשיו פניו קבורות בכתפה, "אלא בטח המישורים מהנבואות של ג'יימס." היא כמעט לוחשת, בראשי עוברת תמונה של הציור שנח על המיטה של ג'יימס שעוד היינו בבסיס, נראה בו נער מכונף, כנראה אני. עומד על צוק שמשקיף למישורים בוערים וזרועי גופות. לאיון מהנהן. "את כנראה צודקת, אני מניח שזה אומר ששם תתקים הלחימה האמיתית." הוא אומר בשקט, ג'יימס לוחש משהו לרד, "כן." היא אומרת בשקט וקמה, לאיון מכחכח בגרונו. "טוב אתם מוזמנים ללכת לארוז את הדברים, אנחנו יוצאים בעוד חצי שעה." הוא אומר, כולם קמים. אני הולך לקחת את התיק הקטן שלי מהמרפסת, וכמעט מתנגש בהאוול שנחפז להיכנס בבהלה. "הכל בסדר?" אני שואל בגבה מורמת, הוא מביט בי, ואז בדלת, ואז עוד הפעם בי. "אני מקווה." הוא אומר ונכנס פנימה, לרגע אני רואה מסדרון עץ כהה רגיל לחלוטין, אבל שבריר שנייה לפני שהדלת נסגרת, אני יכול להישבע שראיתי צל כהה מידי מנסה למשוך אותה. אני עומד שם המום כמה שניות, ואז הרצפה מתחילה לזוז. אני בקושי מספיק לרדת מהמרפסת לפני שהבקתה מתרוממת על רגליה. שהשפה שלה כבר בגובה של לפחות שלושה מטרים האוול מזנק למטה. על גבו תיק שחור וגדול. הבקתה מתחילה ללכת צפונה, איפה שבמרחק נראים הרים מושלגים. "איך?…" אני שואל בתמיהה את האוול, שכמובן נחת נחיתה רכה במידה מגוחכת ישר מולי. "יש לה את נקודות הציון הקבועות. שלחתי אותה למקום שעליו היא שייכת." הוא אומר בקרירות, וניגש על ריין שעוזרת לקאיה להעמיס את התיק (שכנראה שוקל בערך כמוה.) על גבה הקטן, ג'יימס ורד אורזים גם הם את התיקים, שרד מסתובבת אני יכול לראות את ג'יימס מוציא לרגע את הדובון שלו, ומחזיר אותו לתיק מיד. לאיון עוזר לאחד הנערים לחגור חגורת עור שעליה תלוי… סליל כלשהו? אני מניח שאני אגלה מאוחר יותר. או ממש עכשיו כי לאיון מוביל את הנער לעברי, אוזני ארנב מבצבצות משערו החום הפרוע, עורו שזוף, והוא לובש חולצה קצרה בצבע ירוק זית שחושפת את הזרועות הדקות שלו, וג'ינס. "שיין תכיר, זה תיאו." הוא אומר, תיאו מנופף לשלום בביישנות, רק אז אני שם לב לזנב הארנב הפרוותי שמבצבץ מאחורי מכנסיו. אני מנופף חזרה במבוכה. למזלי ריין באה להציל אותי מהמצב המביך להחריד הזה. "שיין אתה יכול לבוא רגע?" היא אומרת בחיוכה הרגיל, ומסיתה קצוות שיער סגולים אל מאחורי אוזנה. היא נראית רגועה, אבל זנב השועל שלה שנע בעצבנות מראה אחרת. אני הולך אחריה (או כמו שבן אדם רגיל היה קורא לזה- היא גוררת אותי.) הצידה, הרחק מטווח שמיעה. "תקשיב, אני צריכה שתבטיח לי משהו." היא אומרת, אני מהנהן. "שמתי לב שאתה מבלה הרבה עם האוול בזמן האחרון." עוד הנהון. "תשמור עליו." היא אומרת בנימת בקשה. "מה? למה?" אני שואל בלבול, היא מחייכת חיוך עצוב. "תראה, הולכת לפרוץ מלחמה רצינית, ויהיו הרבה מאוד קרבות, והמון פוליטיקה. אתה יודע איך הוא אם הדברים האלה… ואני רוצה שתבטיח לי שתשמור עליו במקרה ש… אני לא כל כך חזקה כמוכם." היא אומרת, לוקח לי רגע להבין שהיא מבקשת ממני לדאוג להאוול במקרה שהיא תיהרג בקרב.
"בסדר."