היסודן האחרון 44-דייג נורא ונפילה כואבת

Moon Llight 08/01/2014 684 צפיות 2 תגובות

האף שלי כואב, מאוד.
שאני פוקח את עיני מסתבר שאני שוכב על אחת המיטות המאולתרות במרפאה. האוול יושב על כיסא לידי ומתעסק בחפץ קטן, שהוא ממהר להכניס לכיסו. "לא היית צריך לעשות את זה, אתה יודע." הוא אומר בקול קודר. "זה הגיע לו." אני אומר ומתיישב על המיטה, האף שלי חבוש ברישול. "הוא ניסה לעשות את מה שהכי טוב לכולם. זה היה שפל מצידו לנהוג בצורה בה נהג, אך לא היו לו כוונות זדון." האוול ממשיך להגן על לאיון משום מה. "היה שפל מצידו להרוג אותה, ואת כל האחרים." אני אומר בעצבנות. כי הוא הרג אותה, אולי הוא לא התכוון לעשות את זה, אבל הוא זה שהרג אותה. העיניים של האוול מתמלאות בזעם. לפתע הוא מצמיד אותי מגרוני למיטה, אני נאבק לשאוף אוויר לראותי. "שאני לא אשמע אותך אומר את זה שוב! אתה שומע! הוא לא הרג אותה!!!" הוא משחרר אותי רק שאני מהנהן באישור. משתררת שתיקה ארוכה. "אתה שונא אותו?" אני שואל לבסוף, מנסה להבין מה קורה כאן. הוא מביט בי במבט שואל. "לפעמים אתה מתנהג כאילו אין דבר בעולם שהיה משמח אותך יותר מאשר שלא היית צריך לראות אותו יותר, לפעמים אתה מתנהג כאילו הוא החבר הכי טוב שלך, ואני לא מבין. לכן אני שואל, אתה שונא אותו?" אני כמעט לוחש. הוא מביט למעלה לרגע, ואז עוד הפעם בי. "אני שונא אותו יותר ממה שתוכל לדמיין בכלל, אני מתעב אותו כל כך שאני יכול להרגיש את זה בעצמות שלי. אבל, אני לא מהאנשים שיעמדו בצד ויתנו למישהו לסבול דברים שלא מגיעים לו רק בגלל מה שהוא עשה לי. ולמרות כל זה, אני אגיד לך דבר אחד שאסור לך לשכוח לעולם, המומחיות האמיתית של לאיון היא לגרום לך לבטוח בו, לחשוב שהוא חבר שלך, ואז לנצל את זה לטובתו. יש בו הרבה יותר ממה שהוא מראה. אולי אתה מכיר את לאיון, אבל אתה לא מכיר את פיטר בורק, ואלוהים יודע שהם שני אנשים שונים." הוא אומר בשקט, אני מחליט להגיד משהו שאולי יזכה אותי בבעיטה הגונה. "כמו שאני מכיר את האוול, אבל לא את אדוארד היידס?" אני שואל, להפתעתי הוא לא נראה כועס בכלל. "אפילו אני לא באמת מכיר את אדוארד היידס." הוא אומר בנימה קודרת. "אני… אני לא חושב שאני מבין…" לחשתי, הוא חייך חיוך עצוב "תגיד לי שיין, אתה באמת ובתמים מבין את עצמך? אתה מבין כל מחשבה רגש או רצון שמתעוררים בך? אתה יודע איך כל פצע וטראומה השפיעו אליך ועיצבו אותך להיות מי שאתה היום?" הוא שאל, אני לא עניתי. "בדיוק." פעם נוספת אנחנו שותקים. "מישהו מבין?" אני שואל, הוא מביט בי כמעט ברחמים. "כן, יש אנשים שמבינים, יש אנשים שמכירים את עצמם. הרוב אפילו. אלא שלא דפוקים כמונו, שלא מטורפים כמוני וכמוך." הוא אומר בטון קודר, זה לא מוצא חן בעיני. "אנחנו לא מטורפים." אני לוחש, משום מה הוא נראה עצבני. "אלוהים אדירים שיין, אנחנו כן, אנחנו ממש ממש כן. שנינו משוגעים. אתה נתת היום אגרוף לבחור ששוקל פי שתיים ממך! וחזק פי שלושה! ולפני פחות מעשר דקות אני חנקתי אותך! שנינו לגמרי ולחלוטין משוגעים ומטורפים על כל הראש!" הלחישה שלו הופכת בהדרגה לצעקה, "אתה יכול להגיד על עצמך מה שאתה רוצה! אבל אני לא מטורף! אני נתתי היום אגרוף לבחור שבהחלט שוקל פי שניים ממני, ועשיתי את זה כי חשבתי שזה מגיע לו. ואתה יודע מה? הייתי עושה את זה שוב. אנחנו לא מטורפים, פשוט… דברים מסוימים שקורים לך משנים את צורת המחשבה שלך על העולם, אז אנחנו קצת שרוטים. מותר לנו, עברו עלינו דבר או שניים…" לפתע אני מרגיש עצוב, "לעזאזל האוול, אני זן נכחד, תרתי משמע. ואתה…" לוקח לי שבריר שנייה להבין שאין לי מושג, "אני לא יודע…" לחשתי. "אני לא יודע שום דבר על ה… עבר שלך. סביר להניח שאתה מכיר אותי יותר טוב מכל אדם חי אחר, ואני לא יודע אליך שום דבר." עיניו הכחולות נראו הרבה יותר גדולות פתאום, שהביטו בי במבט מעורב של רחמים ותמיהה ופחד. "מה אתה רוצה לדעת?" הוא אמר בשקט, לא ממש ציפיתי שזה מה שהוא יגיד. "מה שאתה מוכן לספר אני מניח, איך הייתה הילדות שלך?" שאלתי על הנושא שקיוויתי שיכאיב הכי פחות, אך הוא השפיל את מבטו. "תלוי מה אתה מחשיב בתור ילדות. השנים הראשונות בחיי היו מהשנים הכי גרועות בהם, ואלוהים יודע שהיו כמה כאלה." לא היה כאב בקולו. "אך הזמן בו באמת יכולתי להתנהג כמו ילד…" ידיו מצאו את דרכן אחת לשנייה. "במחשבה לאחור… לא ממש היה זמן כזה, עד שבאמת באמת יכולתי להתנהג כמו ילד, כבר לא הייתי אחד." הקול שלו היה נטרלי במידה מפחידה. קימטתי את מצחי, "מה זאת אומרת?" שאלתי, מבולבל. הוא נשם נשימה ארוכה, "אדם לא מפסיק להיות ילד שהוא מגיע לגיל מסויים, תסתכל על קאיה, היא… היא הייתה, בת שלוש-עשרה, ועדיין ילדה לכל דבר, אתה עדיין היית ילד בגיל שלוש-עשרה?" אני לא עונה. "גם אני לא, בגיל שלוש-עשרה אני… ובכן… בגיל שלוש עשרה כבר הייתי אחראי במאת האחוזים על עצמי." פעם נוספת החלטתי לשאול שאלה שכנראה לא אקבל אליה תשובה. "אבל… איפה ההורים שלך?…" גמגמתי, הוא צחק, צחוק עצוב וארוך. "הוא שיין, ההורים שלי נטשו אותי הרבה לפני גיל שלוש-עשרה." בלעתי את רוקי, "הם מתים?" לחשתי, לפתע פניו הקדירו, "אני מקווה." אמר בקולו הרובוטי, לא הגבתי לזה, פשוט שתקתי. נטשו אותו? מה זאת אומרת? לא יתכן ש… אף הורה לא היה פשוט… נכון? "ההורים שלך היו טובים עליך, נכון שיין?" הוא הפר את השתיקה, הנהנתי. "כן, אבא שלי נהג לספר לי אגדות מופלאות על דרקונים ופיות ומכשפים, והוא היה יוצא לנהר לדוג דגים לארוחת ערב, אבל תמיד חזר בידיים ריקות. היינו מתבדחים על איזה דייג נוראי הוא. ואמא שלי נהגה לאפות כאלה עוגות…. וכל פעם אני ואבא שלי ניהלנו מבצעים מסובכים ורבי-שלבים כדי לגנוב את העוגה שהיא שמרה לארוחת ערב, או לאורחים." אני אומר בחולמניות. עיניו הכחולת של האוול נפערות והוא רוכן מעט קדימה. " והצלחתם?" הוא שואל, מרותק במידה כמעט מוגחכת. אני נד בראש לשלילה, חיוך עולה על פני שאני נזכר. "תמיד אכישהו, בסוף, היא עמדה ממש שם ושילבה ידיים על החזה שלה. אני ואבא שלי תמיד אמרנו, שהוא אולי זה שיודע לירות בקשת, אבל היא הציידת האמיתית." חיוך זעיר מוצא את דרכו אל פני. האוול נראה מוקסם, העיניים שלו פעורות לרווחה והוא כמעט נופל מכיסאו. ההבעה הזו גורמת לו להראות צעיר בהרבה מגילו האמיתי, צעיר בהרבה גם מגילי. אני כבר לא מתקשה לדמיין אותו בתור ילד. לפתע יש בי דחף לספר לו עוד, לספר לו גם על הבית שלי, ועל החברים שהיו לי, ועל ס-… וואו… לרגע אחד ממש רציתי לספר לו על סבא, לא סיפרתי לאף אחד עליו מעולם… אני לא סומך על עצמי לדבר עליו בלי שהקול שלי ישבר… "פעם אחת, אבא שלי לקח אותי לנהר." אני אומר, עיניו של האוול לפתע נראות הרבה יותר גדולות. "והוא לימד אותי כל כך הרבה תרגילים… רוב השיטות שאני מכיר הוא הראה לי באותו יום, היה חמים, אז שחינו קצת. זה היה אחד הימים הכי טובים בחיים שלי. אני זוכר כמה התרגשתי שהוא הוציא כדור מים מהנהר, ושחה בתוכו דג אדום ענקי, הכי גדול שראיתי בחיי." אני מספר בחולמניות. "מים היה היסוד הראשון שלו, אתה יודע. של אמא שלי היה אוויר. שהייתי עוד ממש קטן היא הייתה מרימה אותי קצת באוויר, והייתי צוחק כל כך הרבה…" לפתע הנוסטלגיה שלי נמהלת בעצב. "לעזאזל, אני מתגעגע אליהם כל כך…" אני לוחש. האוול נראה כאילו הכישוף פג, ושוב הוא נראה כמו האיש בן העשרים ואחת שהוא. בעיניו נשקפת הבנה, "אקו מלי לוב איים מלי קרו…" הוא לוחש לעצמו, אני מביט בו במבט שואל. לפתע הוא נועץ מבט ברגליו, מושפל. "געגוע עושה לאהבה מה שרוח עושה לאש." הוא מתרגם, מדי פעם האוול פולט משהו בשפה המשונה הזו, בשלב מסויים שאלתי על זה, החבורות לא עברו במשך כמעט חודש. "מה רוח עושה לאש?" אני שואל, הוא מתחמק מלהביט בעיני באופן ברור. "היא מכבה אש קטנה, ומעצימה אש גדולה." נשמע שהוא מדבר מנסיון. לפתע עולה לראשי משפט שסבא נהג להגיד לי הרבה. "אדם לא מתגעגע למשהו שמעולם לא היה לו." אני אומר. האוול מרים את מבטו לפתע, ועיניו נראות מימיות שהוא אומר את המילים הבאות. "במידה מסוימת." הוא אומר בקול שצל של רעד נשמע בו. "כפי אדם יכול לחשוק במשהו מעבר לכל דמיון מבלי לדעת מה הוא, הוא יכול להתגעגע למשהו מבלי שידע זאת. למעשה, לפעמים הוא אפילו משכנע את עצמו שהוא לא זקוק או רוצה דבר מסוים, ובעצם הצורך בו אוכל אותו מבפנים." הוא אומר בנימת כאב כנה, "אנחנו יצורים טיפשים וגאוותנים שיין, ככל שתלמד זאת יותר מהר, כך חייך יהיו קלים יותר." הוא ממשיך, זה לא מוצא חן בעיני. "זה לא נכון," אני אומר במורת רוח. הוא מביט בי במבט מלא רחמים וכאב, "אולי זה רק אני." הוא לוחש, קם, ויוצא מהאוהל. אך עוצר רגע לפני שהוא עוזב. "אביך לא היה דייג נורא, הוא דג את הדגים ושחרר אותם חזרה לנהר."

לאחר דקות ספורות לאיון נכנס לאוהל. הלסת שלי נחשקת באופן אוטומטי. ואני כמעט מחייך למראה שטף הדם הגדול והמכוער שמכתים את פניו, הן נאות מידי, ומסתירות את כל הכיעור הפנימי. "סליחה." הוא אומר, ומתיישב על הכיסא עליו ישב האוול עד לא מזמן. "אל תתרח להגיד שאתה מצטער." אני אומר כמעט בגועל, הוא מישיר אלי מבט תמה. "לא אמרתי את זה, אמרתי סליחה. בגלל שאני לא מצטער, זאת אומרת, אני מצטער על זה שלא הכנתי את האנשים יותר טוב, שלא הזהרתי את כולם ודאגתי שנהיה מסוגלים להדוף את ההתקפה. אבל אני לא מצטער על זה שנתתי לך אגרוף באף. למעשה, הייתי עושה את זה שוב. פחות חזק אולי, כי מסתבר שאתה לא יודע לספוג אגרוף, אבל הייתי עושה את זה." הוא לא מחייך. "אף אחד לא מוכן לדבר איתי, כל פעם שאני מנסה להסביר את עצמי לריין היא הולכת משם, וזה במקרה הטוב. פעם או פעמיים היא ניסתה להרביץ לי." עיניו מושפלות, "אפשר להבין אותה." אני אומר בקול קר וקשה כמו פלדה. רק שהוא מרים את מבטו אני רואה שעיניו מלאות דמעות. "קייותי שדווקא אתה…" הוא לוחש. "דווקא אני מה? לא אכעס? אשכנא את ריין לדבר איתך? ובכן, טעית בכתובת." אני אומר בקול כל כך קר ואכזרי שזה מדהים אפילו אותי. "קוויתי שדווקא אתה תבין אותי. לעזאזל שיין, רק ניסיתי לעשות את הדבר הנכון." הוא אומר בקול נואש. "ואז… שמעתי את הצרחה של ריין, וקאיה הייתה שם… ו…. כולם שונאים אותי שיין, הם לא כועסים. הם ממש, באמת ובתמים, שונאים אותי. אני לא רוצה שישנאו אותי…" הוא אומר במבט אבוד. לפתע, כנגד רצוני, הזעם והעוינות שלי מתרכחות מעט. "אני לא יכול להתמודד עם זה, אני לא יכול. זה משהו שדפוק אצלי, אני מניח." הוא כמעט לוחש, ומביט בי בעיניים כחולות אפורות. "אבא שלי נהג להגיד ש'להיות מנהיג לא בהכרח אומר שכולם יאהבו אותך.' אבל אני לא יכול להבין את זה, איך אדם יכול לעמוד מול האנשים שלו, לדעת שכל אחד ואחד מהם מתעב אותו, ושלא יהיה לו אכפת?" הוא שואל, אני נד בראשי לשלילה. אני יכול להבין את זה, לפעמים אדם צריך להתנתק לגמרי, שלא יהיה אכפת לו מכלום, ולו לזמן קצר. אני מניח שלאיון פשוט לא מסוגל לעשות את זה… אני חושב על מלותיו של המלך, "האם אתה עדיין כל כך פוחד להיות לבד?" אני תוהה אם התכוון לכך בצורה מטאפורית או מילולית, אולי שתיהן. לאיון הוא אדם חביב, את זה אף אחד לא יכול להכחיש. גם לא את זה שהוא כריזמטי ויודע איך לגרום לאנשים להקשיב למה שיש לו להגיד. הוא אדם רגוע ונוח, או אולי הוא כזה כל עוד הוא באזור הנוחות שלו, כל עוד הוא בשליטה, והאנשים שמסביבו מחבבים אותו, הכל בסדר. ואף אחד מהדברים האלה לא משתנה לעיטים קרובות, אולי בגלל זה שהם כן הוא כל כך שבור, אולי בגלל שהוא רגיל להימצא בראש ההר הנפילה ממנו כל כך כואבת. במשך חלק גדול מחיי לא הספקתי להתרגל למשהו טוב לפני שהוא נהרס או נעלם, כבר לא היו לי צפיות. לכן ששוב ושוב הכל התפורר לי בידיים זה כבר לא כאב כל כך, אף פעם לא חשבתי על זה ככה… "אני פשוט לא יודע מה לעשות…" הוא אומר. אני מביט בו, "תן להם לכעוס, תספוג את זה. חכה עד שיהיו מוכנים לדבר איתך," אני אומר הם, אבל לשנינו ברור שאני מתכוון להיא. "ואז תתנצל, בכנות. תגיד מה אתה באמת מרגיש, אני לא יודע אם יסלחו לך, אבל זה הדבר הנכון לעשות." אני מסיים. הוא מביט בי במבט תמה, ואז ארשת פניו משתנה להערכה. "תודה." הוא לוחש, "באמת, תודה. על הכל."


תגובות (2)

המשך! ואני עדיין לא סולחת ללאיון….. חבל שאני לא יכולה להיות שיין מדי פעם.

16/01/2014 06:24

קצת טעויות.. אבל תמשיכי :)

21/01/2014 08:10
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך