היסודן האחרון 45-התקף חרדה ושכבות מגן

לא הרבה זמן אחרי זה לאיון עזב את התא המאולתר בו שכב שיין, הוא תהה אם הנער יודע כמה פצועים שוכבים ממש לידו, רק יריעת בד מפרידה בין התאים. הוא הציץ באחד התאים, לבו התכווץ למראה הבליטה מכוסת-השמיכה ששכבה על מיטת הרפואה. טוב, לא רק פצועים. הוא צעד משם בכבדות והשפיל את מבטו. ברגע שיצא מהאוהל נגלתה לעיניו המערה, ריין ישבה ממש בפתחה, בוכה. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, ואור דמדומים האיר את השטח. לאיון החליט שמוטב לו להתרחק מעט מהכל, מכולם. אבל לא יותר מידי, לא לצאת מטווח הראייה. הוא החל מטפס בשביל הדק בזהירות, הוא תכנן ללכת באזור הצר שבין קו העצים, לבין הצוק. וזה מה שעשה, "אולי שאני אחזור ריין תסכים לדבר איתי." חשב לעצמו בדכדוך. "זה לא צריך להיות משהו נחמד, או מעודד. רק לשמוע את הקול שלה, רק לראות את העיניים שלה." כבר כמעט לחש, הוא לא העז אפילו לדמיין לעצמו מתי זעמה ישכח, מתי תחבק אותו שוב, כפי שעשתה שהתנחמה בזרועותיו של האוול… הוא חש משהו מריר בחזהו, רגש ששונה מכדור האבן שהכביד עליו מהבוקר, מוחץ את ליבו ונחוש לפרוץ מגרונו בצורת בכי קורע לב. הוא חש את המרירות הזו בעבר, הוא חש אותה כל פעם שהיא אפילו הסתכלה על האוול. הוא ידע שזה אווילי, וטיפשי, ונורא. אבל הוא עדיין הרגיש ככה.
לפתע הרים לאיון את מבטו, ונדהם לגלות רק עצים מכל כיוון. ללא שום סימן למחנה. נישמותיו הפכו קצרות פתאום, כשהחל לרוץ בפאניקה לכיוון ממנו בא, כך היה נדמה לו לפחות. אך גם משם לא היה ניתן לחזור למחנה, וכך גם בכל שלושת הכיוונים הבאים שניסה. לפתע נראה שהוא לא מצליח לשאוף מספיק אויר לראותיו, שגרונו נחסם, שהוא נחנק. "מישהו!!!" צעק ביאוש, למרות שידע בליבו כי אף אחד לא ישמע. קול נורא בקע מגרונו שניסה נואשות לשאוף אוויר לראותיו. רק לחזור למחנה, אפילו אם כולם שם שונאים אותו, רק לא להיות כאן, לבד. "אני כאן!!!" צרח בכל כוחו. הוא ניסה להחניק את הדמעות שנבנו בעיניו, את הבכי ההסטרי שקינן בגרונו, נחוש לצאת החוצה. "מישהו שומע?!" המשיך לצעוק, אך קולו נשבר. "כאן, לבד." חשב לעצמו בבהלה. "אני רחוק מידי, הם לא שומעים. אני כאן לבד." המחשבות רצו בראשו ההסטרי. ותחושת החנק גברה, "הצילו!!!" צרח בשארית כוחותיו, לפני שברכיו קרסו תחתיו. "בבקשה…" התייפח, "אני… אני כאן…"
"זה בטח הסיוט הכי נורא שלך." נשמע קול שליו אך קודר, אחרי זמן שפיטר לא הצליח להעריך, אולי שניות, אולי שעות. אדארד נעמד מולו, רק אז הבחין פיטר שהוא יושב מכווץ לכדור על קרקע היער. ממבט מלמטה אדוארד נראה גבוה בהרבה, ועיניו הכחולות נראו מימיות. פיטר ידע שזו רק פיזיקה, ועיניו נראות כך רק בשל השתקפות האור. אך זו לא הייתה הפעם הראשונה שאדוארד נראה כך, ומעולם לא ראה את המימיות הזו בעיניו של מישהו אחר. קצוות שיער בהיר נחו על מצחו, שיער שנראה כמעט חיוור באור היער העמום. המעיל שנח על כתפיו פתאום הזכיר לפיטר מעיל גנרלים, עם הכתפיות המהודרת ועיטורי הכסף. גם אדוארד עצמו נראה אצילי וגאה כל כך… כאילו באמת היה גנרל, ובקרוב יצא לפקד על חיילים רבים בקרב, רכוב על סוס לבן.

האיש הזה היה כל כך שונה מהילד שהכיר פעם, זה שהיה צריך לעמוד על קצות אצבעותיו כדי להגיע אפילו לכתפיו של פיטר, שנהג להתחבא מאחורי גב חברו שפגש אדם שהפחיד אותו, כפי שעשו רובם. ששתק כל כך הרבה בחברתם של אנשים אחרים, שלפעמים נדהמו שהוא מסוגל אפילו לדבר. שהיה כל כך עדין ושברירי וקטן, גם בגופו וגם בנחכותו, שהדהים את פיטר כל פעם בכמה חכם יכול היה להיות, וכמה לא יציב היה שכבר לא הייתה דרך מוצא, מישהו להתחבא מאחוריו. אז היה מאבד את עשתונותיו, לאחר מקרה שכזה לרוב היה נעלם לזמן מה, ושחזר, לא סיפר איפה היה. באותה תקופה פיטר הרגיש ללא הפסקה את הצורך להגן על חברו, כי זה לא יכול היה להגן על עצמו. אביו נהג להתבדח על כך שכשאדוארד לצידו, בנו נראה כענק. אז היה כל כך קל לדלג במבטך על הילד הקטן והרזה, שחצי עמד מאחורי חברו. לא לשים לב עליו ליד הנער גדול-הגוף, והגברים המרשימים שמהם הארגון היה מורכב. לא היו הרבה נשים בחברה הקטנה, וילדים אפילו פחות. למעשה, עד שאדוארד הגיע, פיטר הצעיר מעולם לא פגש ילד בן גילו. לו רק ידע כמה זה השפיע עליו… שבילדותו המוקדמת חבריו היחידים היו הוריו וחברי הארגון. אכן, הגעתו של אדוארד אל הבסיס הייתה אחת האירועים הכי משמעותים בילדותו של פיטר. כך גם עבור אדוארד הצעיר, הפגישה עם אותו ילד שינתה את חיו לבלי הכיר. שכן גם הוא לא ראה בן גילו, או אדם ידידותי כלשהו, במשך זמן רב. אולי זה מה שקשר אותם יחדיו בצורה כה מיידית. אף אחד מהם לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את השני. פיטר, כי אדוארד היה חברו היחיד, לפחות היחיד שגילו לא כפול מגילו שלו. ואדוארד, ובכן, כל פנים ידידותיות היו דבר נדיר ביותר עבור אדוארד היידס, והוא אפילו לא העז לדמיין לעצמו חבר בן גילו. פיטר סירב לקשר בין הילד הקטן, העדין, הפחדן, והשברירי. לבין האיש הגבוה, החזק, והעצוב שהפך להיות. לו רק ידע כמה מאותו ילד שברירי ועדין נשאר בו… אך היו דברים שמעולם לא השתנו, חוטים דקים של זהות שחיברו בין האוול לאדוארד, אפילו שהיו אותו אדם. המימיות הזרה של עיניו, החיוך ההססני שנהג לעלות על פניו שמשהו -או מישהו- הפתיעו אותו לטובה, המעיל… אותו מעיל גנרלים תכול בהיר, שעיטורי כסף עדינים מקשטים אותו. שהגיע על בסיס קריק לייק, שבאותה תקופה עדיין היה בסיס מסדר הדוב, המעיל היה ברשותו, כל בגדיו היו מלוכלכים קרועים ומחוררים, רק המעיל נשאר בשלמותו, כאילו רק אתמול נתפר. אז היה גדול בהרבה ממדותיו, לכן רק הניח אותו על כתפיו, הרגל שנשאר עם השנים. שהציעו לקחת את המעיל ולתת לו בגד במדותיו שלו, נמלט מהמקום. אכן, שהגיע לבסיס היה אדוארד יצור מפוחד ולחוץ. לקח לו זמן לא קצר לבטוח מספיק במישהו שהוא לא פיטר מספיק אפילו כדי לדבר איתו. למעשה, בהתחלה שתק והנהן כמעט ללא הפסקה, והסכים עם כל דבר שאמרו לו. לקח לפיטר כמה שבועות להבין שאדוארד מפחד ממה שיקרה אם יחלוק על דעתם. כל אחד יכול היה לראות כי הילד רגיל למשמעת קשוחה ונוקשה. אפילו לאחר שהסבירו לו שאף אחד לא יפגע בו, ושלא משנה למה הוא רגיל, כאן זה אחרת. עדיין פחד פחד מוות מבנג'מין בורק, ולא משנה כמה פעמים פיטר הרגיע אותו, והסביר לו שאביו אדם רגוע וחביב, אדוארד עדיין המשיך להירטע ולסגת על מאחורי חברו שהאיש נכנס לחדר. למעשה פיטר היה מוטרד ביותר מהעניין הזה, וכמו שעשה תמיד שהיה מוטרד ממשהו, בא לאביו לתשובות. ואז בנג'מין בורק אמר לו דבר שגרם ללבו להתכווץ, ועדיין הפך לאחד המשפטים שהנחו אותו במשך כל חיו. "הדבר היחיד שאדוארד הצעיר יודע עלי שאני אביך, והמנהיג של הארגון הזה. ראשו עדיין מקובע על צורת המחשבה שכנראה למד, שלפיה המנהיג הוא אדם שצריך לפחד ממנו, שמסוכן להמרות את פיו. הוא עדיין לא מבין שאני לא מנהיג שכזה, ואולי לעולם לא יבין. השאלה היא כמה עמוק נחרטה במוחו המחשבה הזו." אמר, וצדק, חלקית. אדוארד אכן למד שעליו לפחד מדמויות סמכותיות. אך הפחד מבנג'מין בורק לא נבע אך ורק מכך.

פיטר לא ענה. אדוארד התיישב מולו והוריד את תרמיל העור הקטן שפיטר לא שם לב עליו קודם. "אתה רחוק למדי מהמחנה, הוא בכיוון צפון, הליכה של בערך ארבעים וחמש דקות." אמר באותו קול שליו וקודר. והוציא תרמוס אדום מתיקו. "יש לך מזל שעברתי כאן." אמר בשקט, והחל מוזג תה לפקק התרמוס ששימש ככוס מאולתרת. שסיים הגיש אותה לפיטר, והוציא כוס פח נוספת מתיקו. "למה הבאת שתיים?" שאל פיטר בקול צרוד. אדוארד הביט בו. "הייתה לי תחושה." אמר בערפול. ולגם מן התה שמזג לעצמו. "לרוע המזל אין לי סוכר להציע לך, אתה הרי בטח לא אוהב את הטעם המריר ללא המתוק שמעדן אותו." אמר. פיטר הנהן, "אבל אתה לא מסוגל לסבול את המתיקות שלו." כמעט לחש, מדהים אילו פרטים השניים ידעו זה על זה. "אז… מה אתה עושה פה?" פיטר שאל בנימה חסרת חשיבות. אדוארד הביט לשמיים, ואז השפיל שוב את מבטו אל כוס התה. "רציתי להתרחק קצת, יש כל כך הרבה אבל ובכי במערה." לחש, פיטר הביט בו בצפייה, כיאלו שכח את הפרט הכי חשוב. "ריין עם רד, ושיין בטח יצטרף אליהן בקרוב. היא לא לבד, לא הייתי משאיר אותה לבד." לפתע שריריו של פיטר נרפו , אגרוף הברזל שלפט את ליבו התרופף מעט. "מה שלומה?" שאל, מנסה לקבל כמה שיותר מידע. "היא עצובה, מאוד. ובוכה רוב הזמן, אבל לפחות היא לא מדחיקה את זה כמו שיין, זה כבר משהו. רד איתה, ככה שיש מישהו שמונע ממנה מלשקוע גם שאני לא שם. אבל בסך הכל המצב שלה לא נורא כמו שהיה יכול להיות." אדוארד אמר בטון מנחם כמעט. "מאז ומתמיד היא הייתה חזקה." פיטר הרים את עיניו, הדמעות שנעצרו מאחוריהן גרמו להן להראות יותר כחולות מאפורות. "גם אתה." אדוארד לחש, האיש שישב מולו הביט בו במבט תמה. "אתה אומר את זה כאילו אתה לא." אמר. אדוארד הרים עליו מבט משונה, תמה ועצוב. "שנינו יודעים שאתה מנסה לגרום לי להרגיש טוב, וזה לא עובד, אז תפסיק. אני חלש ושברירי, אתה אמרת את זה בעצמך." כמעט לחש. פיטר כיווץ את גבותיו. "מתי?…" שאל בשקט. אדוארד כמעט צחק. "כל הזמן, כל פעם שאתה הכרת לי מישהו, כל פעם שהגנבת אלי מבטים לראות שאני לא מאבד את עשתנותי בישיבות. כל פעם שהבטת בי במבט מלא סלידה וחשש ידעתי בדיוק מה עובר לך בראש, כל פעם שסירבת לתת לי לעשות משהו חשוב, אתה חושב שאתה מסתיר את זה, אבל אני מכיר את המבט. זה שאתה נותן בי כל פעם שאני קם מהר מידי, כל פעם שאתה בטוח שאני עומד לאבד את השפיות שלי בצורה מוחלטת." אמר בשלווה כמעט מפחידה. הסתכל על פיטר בהבעה קודרת. "כן, המבט הזה." אמר והחווה על פניו של חברו-לשעבר. "אני… אני לא…" פיטר לחש בבהלה. "לא ידעת שאני מבין? לא חשבת שאני שומע מה אתה אומר עלי? ובכן, אני כן." אדוארד אמר בקור רוח. "אני… אני מצטער…" פיטר לחש בלבול. "אל תטרח, אתה מרגיש מספיק רע עם עצמך גם בלי תוספת יסורי מצפון." ענה לו אדוארד, שנשמע לא כועס להפליא. "אתה שקרן נוראי בכל מקרה." הוסיף כמעט בשעשוע. פיטר השפיל את מבטו, ושהרים אותו, גם על פניו היה מרוח חיוך. "את האמתש נאמר לי שאני שקרן מצויין. אתה פשוט קורא אנשים כמו ספר פתוח." אמר.
"אני לא עושה את זה."
"אתה כן, כל הזמן."
"אוי שתוק."
"אתה יודע שאני צודק."
"פשוט תשתוק." אדוארד ניסה להישמע רציני, אך להתחשב בעובדה שצחק תוך כדי הדברים הוא לא נשמע משכנע במיוחד. היה כל כך קל לשניים לשכוח את כל צרות העולם, ופשוט לשבת שם, ביער, ולהקניט זה את זה בחיבה כפי שנהגו לעשות שעוד היו חברים טובים, לפני הרבה שנים. "באמת, אני זוכר איך סקרת את שיין שראית אותו בפעם הראשונה. באמת שרציתי לקפוץ להגנתו של הילד המסכן, ולהסביר לו שאתה לא שונא אותו עד עמקי נשמתך." אמר פיטר בחיוכו החביב. "את האמת שבהתחלה באמת שנאתי אותו, חשבתי שהוא אידיוט אימפולסיבי וחסר טקט." אמר אדוארד במשיכת כתפיים. "חשבת? בלשון עבר?" צחק פיטר, אדוארד גלגל עיניים. "יש לו את המעלות שלו. אפילו אם אינטליגנציה קיצונית היא לא אחת מהן." אמר. פיטר הנהן באישור. "הוא בהחלט יכול לתת אגרוף מצויין." אמר ונגע בלסתו שכבר קיבלה גוון סגלגל. "מישהו טיפל בזה?" שאל אדוארד כבדרך אגב, פיטר נד בראשו לשלילה. "ובכן, זה שלא התעלפת מאגרוף אחד באף לא אומר שלא מגיעה לך שקית קרח." אדוארד חייך את אותו חיוך קטן והססני. פתאום לא ישב שם אדוארד בן העשרים-ואחת, הגבוה, הבוגר. אלא הילד הקטן שנהג להיות, שעיניו היו גדולות וכתפיו צנומות. רגליו שלובות זו בזו וידיו אוחזות בהן שנשען אחורה בצחוק ארוך ומתגלגל, מחמם לב. לא היה קל לגרום לאדוארד לצחוק, אך שכן הצליחו היה זה מראה מלבב, צחוקו היה אחד מאלה שאינך יכול שלא להצטרף אליהם. כשצחק נראה צעיר בהרבה, כמו ילד ממש. "אתה עדיין יודע להצחיק אותי," אמר אדוארד בחיוך חמים, "כל השנים האלה עברו, שנינו השתנינו כל כך. אבל אתה עדיין יכול לגרום לי לצחוק." באותו רגע נראה בדיוק כמו באותו יום, בפעם הראשונה שפיטר גרם לו לצחוק באמת. רק באותו רגע הבין פיטר כמה דומה המבוגר האצילי והגאה הזה באמת לאותו ילד שברירי ועדין, הלוא הם בדיוק אותו אדם. רק ששכבות מגן נבנו סביב אחד מהם. כל אישיותו של אדוארד הייתה בנויה על העובדה שהוא גם ילד קטן ושברירי, וגם בוגר עצוב ושקט. אבל אף אחד מן השניים האלה לא היה חזק, לא באמת. ושכבות המגן לא היו עבות מספיק, כל כך קל היה לפרוץ אותן, ולהכאיב באותן נקודות רגישות שהן הסתירו. אפילו בטעות, ושעשו זאת בכוונה, שניצלו את חולשותיו כנדו… פתאום פיטר הבין הרבה יותר את זעמה של ריין בכל פעם שמישהו פלט ולו מילה יחידה על אדוארד, את הנכונות שלה להגן עליו מפני הדברים הרעים שאנשים אמרו, כי הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שכשאנשים אמרו על אדואר היידס דברים רעים,
הייתה לו נטייה להאמין להם.