היסודן האחרון 46-'כל כך בודד בגן עדן' ונאום מעורר השראה

"כל כך בודד בגן עדן,
כל כך חשוך בשאול.
אין טעם בחומות של אבן,
זה כבר אומר הכל."
לא היו מילים יותר משמעותיות מאלה עבור אדוארד היידס. הן אמרו כל כך הרבה, בכל כך מעט. הן היו כל כך חשובות, כמעט כאילו הוא אינו ראוי לשמוע אותן. לא כולם העריכו את המילים האלה כמוהו, חלק מהאנשים מצאו בהן רק קשקוש אווילי, האנשים האלה לא הבינו אותן. אדוארד ידע שגם הוא לא מבין את המילים, אף אחד לא מבין אותן באמת. אבל הן אמרו כל כך הרבה עבורו… הוא נהג ללחוש אותן כל לילה לפני שהלך לישון, לפני שסוף סוף הרשה לעצמו לעצום עיניים, הוא לא רצה שהם ישמעו אותו, ששיין ידע על… הסיוטים שלו. אדוארד לא רצה ששיין, או כל אדם אחר. ירחם עליו. רחמים היו דבר מכאיב בעיניו, עוד תזכורת לכך שכולם חושבים שהוא לא בסדר, שהוא מסכן. גם אם באמת היה מסכן, הוא לא רצה שאחרים יחשבו כך. "אתה חושב שריין תסכים לדבר איתי שנחזור?" שאל אותו פיטר. חייכו של אדוארד נמחק. "אולי. אני לא חושב שהיא תרביץ לך שוב, אם לזה אתה מתכוון." אמר בשקט. פיטר הנהן הנהון עצוב, "היא כועסת בגלל האגרוף?" שאל, אדוארד נד בראשו לשלילה. "לא באופן ספציפי, אבל נדמה לי שכרגע היא רק מחפשת סיבות לכעוס, ככה שאי אפשר לדעת." כתפיו היו מכווצות, מסיבה כלשהי. "בכלל, מה עשית שם? רגע לפני שהחזרת לו, חשבתי שראיתי אותך אומר משהו." שאל, פיטר חייך חצי חיוך. "ספרתי." ענה לו, פתאום גם אדוארד חייך חיוך דומה. השניים נזכרו באותו יום בדיוק, שהיו עוד ילדים.
"אתה יכול להיות כל כך!… כל כך!…" צעק פיטר, הם בדיוק היו במרכזו של ריב, באותו הרגע השניים חשבו אותו לדבר חשוב ורציני, אך היום כנראה לא היו מסוגלים להיזכר על מה היה. "אני חושב שהמילה שאתה מחפש היא 'מעצבן' או אולי 'מרתיח'." ענה לו אדוארד בהתנשאות, אולי כי ידע שאין דבר שמרתיח את פיטר יותר מההתנשאות שהפגין מידי פעם. פיטר עמד לצעוק משהו חזרה, ואז החל לספור ללא קול. "מה אתה עושה?" שאל אדוארד בסקרנות, פיטר הביט בעיניו הגדולות. "סופר." ענה, אדוארד הטה את ראשו הצידה, כמו שתמיד עשה שלא הבין משהו. "למה?" שאל בהססנות, כאילו לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת את התשובה. "כי אני ממש רוצה לתת לך סטירה עכשיו, ואבא שלי תמיד אומר 'אם אתה רוצה לעשות משהו למישהו, תספור עד עשר. אם אתה עדיין רוצה, סימן שזה כנראה מגיע לו." ענה בפשטות, "ואתה עדיין רוצה?" שאל אדוארד בסקרנות. פיטר חיוך חיוך קטן, "לא."
"זו אכן שיטה שימושית ביותר." אדוארד אמר, פיטר חייך חיוך נוסטלגי. "באיזו תדירות את סופר שאתה מדבר איתי?" שאל חברו, "הרבה. יותר מעם כל בן אדם אחר שאי פעם הכרתי." אמר פיטר בחיוך וצחק. "שיין?" שאל אדוארד, פיטר הנהן. "ממש אחריך." אדוארד גיחך. פתאום פניו הרצינו, "ריין?" שאל, גם פניו של פיטר הרצינו, "אפילו לא פעם אחת." ענה, "לא הייתי צריך… היא אף פעם לא עשתה שום דבר שגרם לי לרצות לצעוק עליה, או לעשות משהו שעלול לפגוע בה…" לחש, "אנחנו צריכים לחזור, עכשיו." הכריז לפתע וקם, מתחיל ללכת. "פיטר." אמר אדוארד בנימת אזהרה, פיטר הסתובב בחדות. "אני צריך לחזור. אני צריך להגיד שאני מצטער, ולתת לה לצעוק עלי כמה שהיא צריכה. ושלא תגיד לי שאני צריך לחכות! או לעזוב אותה לנפשה! היא ידידה שלי! וזה מה שאני צריך לעשות! ואם אתה רוצה להגיד לי אחרת! ובכן, תצטרך פשוט להתגבר על זה!" פיטר סיים את נאומו, אדוארד חייך. "אני לא יכולתי להסכים יותר. רק, לאיון?" אמר, פיטר כיווץ את גבותיו, מבולבל. "מה?"
"אתה הולך בכיוון ההפוך."