היסודן האחרון 47-חיוניותו של לאיון והקולות שבראש

ריין כבר לא בוכה.
היא רק יושבת שם, בוהה בחלל האוויר. ממש מחוץ למערה, נשאנת בגבה אל קיר הצוק האדום. כבר לפחות חצי שעה אני ורד עומדים במרחק עשרה מטרים ומנסים להחליט מה לעשות. "אי אפשר לתת לה להישאר ככה…" רד אומרת בשקט, היא התפרקה היום, טוטלית. אבל עכשיו היא מחניקה את זה, היא יודעת שעליה להיות חזקה, בשביל ריין, וג'יימס, בשביל קאיה. הלוואי שיכולתי להיות חזק במקומה. "איפה האוול? אני לא יודע מה הוא אמר לה, אבל זה עזר." אני כמעט לוחש. "אני לא חושבת שזה מה שהוא אמר שעזר, אלא עצם העובדה שהוא היה שם." היא עונה, פתאום היא ניגשת לריין ומתיישבת לידה. אני עושה כמוה, ריין מביטה בכל אחד מאיתנו, ואז מחייכת. זה חיוך הססני וקטן, אבל עדיין מרגש. "האוול יצא ל…טיול קטן, למקרה שתהיתם. הוא היה אמור לחזור עד עכשיו למעשה, אולי הוא מצא משהו מעניין." היא אומרת, זנב השועל שלה נח על ברכיה, והיא מלטפת אותו בעדינות, היא עושה את זה הרבה, במיוחד שהיא עצובה. גם באוזניים שלה היא נוגעת, הן רכות כמו הזנב, אני מניח. "מה אם ג'יימס?" היא שואלת ומביטה ברד, "הוא… אני לא חושבת שהוא… ממש מבין. זאת אומרת…. הסברתי לו אבל… אני לא יודעת." היא אומרת בהססנות מקסימה. ריין עדיין מחייכת משום מה. "זה מתוק שאת מגמגמת," היא אומרת "אבל מה שאני לא אוהבת שאת מדברת חלש מידי, כאילו את מפחדת שיכעסו בגלל מה שתגידי." עינייה הסגולות של ריין נראות אדמדמות לאור ההולך ונחלש של השמש. רד מהנהנת, "אתם יודעים, אבא שלי תמיד אמר שכשאנשים מגמגמים זה בגלל אחת משתי סיבות, או שהם יודעים מה הרעיון הכללי של מה שהם רוצים להגיד, אבל לוקח להם זמן להחליט איך לנסח את זה, או שהם לא בטוחים בעצמם, ומהססים לפני שהם מדברים." ריין אומרת, זו הפעם הראשונה שהיא הזכירה את אבא שלה, אבל לפי איך שהיא נוגעת בקעקוע על הכתף שלה, ולפי המבט על הפנים שלה, נראה שהיא מתגעגעת אליו. "אתה גמגמת פעם שיין?" היא שואלת ופונה אלי. אני מביט בידי, הצלקת האדומה מסתלסלת על כולה, הצלקת שמתקשרת אצלי באופן אוטומטי לרוע ופחד, ואל ההורים שלי. השיער שלי בטח כחול עכשיו, אני לא יודע למה אני חושב על זה, אבל זה נראה לי קשור, משום מה. "לא ממש." אני עונה בקצרה. כדי לקטוע את המחשבות העצובות שמתחילות להיווצר לי בראש, על ההורים שלי, הכפר שגדלתי בו, איך שני הדברים האלה הושמדו, ומה שקרה אחר כך. "חוסר ביטחון הוא לא ממש הבעיה שלך נכון?" היא שואלת בגיחוך, גם אני מחייך חיוך משועשע פתאום, ורד מצחקקת. "לא." אני אומר. ממרחק אני רואה שני אנשים גבוהים, אחד מהם בלונדיני, והשני לובש חולצה בצבע ירוק זית. הראשון הוא האוול, מן הסתם. אך האם זה לאיון שעומד לידו?… "מישהו ראה את תיאו היום בכלל?" ריין שואלת, אני חושב קצת, ואז מהנהן. "כן, ראיתי אותו במערה אחר הצהריים." אני אומר, את האמת, שהוא נראה קצת משונה. לא מסתובב עם לאיון כהרגלו, אבל גם לא כועס עליו. לא דיברתי איתו, הוא נראה לי עסוק, משום מה. מזווית העין אני רואה את האוול מתקרב אלינו, האיש בחולצה הירוקה כזית שאני כמעט בטוח שהוא לאיון נשאר עומד במקומו. "את יודעת ריין, אני לא חושב שהייתה לי את ההזדמנות להגיד לך את זה," אני לוחש. "אבל… קאיה, היא ביקשה ממני למסור לך משהו לפני שהיא…" ריין מביטה בי בעיניים פעורות, רד מסתכלת בשקט מאחוריה. "היא רצתה שאני אגיד לך תודה, על הכל." אני מרגיש כאילו אבן נפלה מהלב שלי, אחת שאולי הכבידה עליו, אבל גם סיפקה הגנה. לפני שהיא מספיקה להגיב יד חיוורת ודקה נחה על כתפה, ועיניו החמות של האוול מביטות בה ברוגע ואיזון שלא חשבתי שיש בו. "את יכולה לבוא איתי לרגע?" הוא אומר בשקט, ריין קמה ומביטה בו בשאלה. "אל תדאגי." הוא אומר בטון מרגיע, אך שמץ של ספק מציץ מאחוריו. ריין קמה והולכת איתו, אני ורד נשארים רק שנינו. מביטים בהם הולכים לעבר הכיוון הכללי של האיש בחולצה הירוקה. באיזשהו שלב הראש שלה נח על צד חזהו, אני תוהה אם זו החלופה שלה ללהניח את ראשה על כתפו, כי היא לא מגיעה לשם. אני מביט ברד, היא כמעט בגובה שלי, ויכולה להשאין את ראשה על כתפי, אם תרצה בכך. אז למה היא לא עושה את זה? יש לי מליון ואחד הסברים אפשריים, אבל הטענה הפשוטה ממשיכה לחזור לראשי, כאילו הוא מתעקש לדחות כל הסבר הגיוני. "שיין…" רד אומרת לידי. אני מביט בה, בעיניים האדומות הצלולות שלה, בשיער הלבן והחלק שלה, שאני כל כך רוצה להסית אל מאחורי אוזנה. "אדום זה כעס נכון? כחול עצב, ירוק קנאה, וורוד… אז מה זה סגול?" היא שואלת. "אז, שהיינו עוד בבסיס, ועשינו… השיער שלך, הוא היה סגול כהה שכזה." היא לוחשת, אני נזכר במסקנה שהסקתי באותו לילה. "סגול זה תשוקה." אני אומר בשקט, היא מביטה במבט קודר, היא כל כך יפה… "אתה… באמת מרגיש ככה? אלי?" היא נשמעת המומה. אני מהנהן באישור. "את הראשונה." אני לוחש, "אבל… למה לך? אני לא אחת… כזו, בחורים לא מתאהבים בי. הם מחבבים את ריין, או… אחרות. אני לא יפה מספיק בשביל שתחבב אותי, לא ככה." היא אומרת בתדהמה, אני מחזיק בידה. "כן את כן, את הנערה הכי יפה שפגשתי בחיי, יותר מריין, ויותר ממרי ויותר מכל אחת אחרת." אני לוחש, היא מביטה בי בהפתעה לרגע, ואז אני רוכן לנשק אותה. השפתיים שלה קרירות כנגד עורי הלוהט, והידיים שלה אוחזות בכתפי, אני רק רוצה שזה ימשיך. אבל זה נקטע לקול משהו נופל על האדמה, שאני פוקח את עיני אני נדהם לגלות את ג'יימס עומד מולנו, תיקו נפל על הרצפה, הוא נראה המום. אין לי זמן לנסות להבין איך הוא יודע מה קרה, כי ברור שהוא יודע. הוא מביט בי, אומנם מפספס את ראשי בכמה עשרות סנטימטרים, אבל המבט על פניו קודר. "ג'יימס אני-" אני מתחיל להגיד ואז הוא ניגש אלינו מביט בי, ואז ברד, ואז עוד פעם בי. ואז הוא מושיט את ידו אל שלי, ברגע שאני אוחז בה הוא גורר אותי הצידה, הילד הזה יותר חזק ממה שחשבתי שהוא. אחרי שאנחנו הרחק מטווח שמיעה הוא מושיב אותי על אחד הסלעים הקטנים. "ורד אדום יפול אל האש." הוא אומר בשקט, אני מביט בו במבט שואל. "זו שורה מאחת מהנבואות שלך? אתה צריך לספר לנו על הדברים האלה, אולי אנחנו נוכל להבין ול-" אני עוצר שאני רואה את המבט על פניו, מבועט ונואש. "ורד אדום יפול אל האש, הוא נכווה, אך לא חושש." הוא ממשיך בנימה נואשת כמעט. "נותן הוא ללהבה לכלתו, שיכור מן החום שהיא מעניקה לו." עכשיו הוא כבר ממש מתחנן בפני. "ברחו ילדי האש, ברחו. כי כאן אינכם בטוחים." עכשיו הוא חוזר על נבואות ממזמן. "כולנו כבובות בידי הברק הלבן, אלינו לברוח למקום מוגן!" ידיו אוחזות בצווארון חולצתי האדומה. "מלחמה חסרת תקווה, תקווה חסרת אהבה, אהבה חסרת הגנה. אהבה מכאיבה." הוא לוחש, ובעצם מזהיר אותי, מפני מה? שאנחנו נפסיד? שהמלך שולט בכולנו? "ברחו ילדי האש ברחו. כמו בובות על חוטים. מעיל כחול עולה באש, אש ולהבה. האש מכאיבה. חם, כל כך חם, מישורים עולים באש, בשר שנשרף עד העצם… חם לי, כל כך חם…. זה כואב… הכוויה שלי…" הוא מתנשף, אני מוצא את עצמי אוחז בשתי כתפיו בתנועה מגוננת. "אל תדאג, אנחנו נגן אליך. אני מבטיח." אני מנסה להרגיע את ליבו הדוהר, הוא מביט בי באימה ותדהמה. "לא! אף אחד לא יכול להגן עלי! הוא יתפוס גם אותך… אני לא יכול לברוח ממנו…" הוא לוחש באימה, "ממי ג'יימס? מי זה הוא?" אני שואל בבהלה, הוא מביט בי בעיניים פעורות. "הקול שבראש שלי."

"הוא רוצה לדבר איתך." האוול אמר שהוביל את ריין אל עבר לאיון, היא נעצרה במקומה. "תראי, את לא חייבת לסלוח לו, אף אחד לא מצפה ממך לעשות את זה עכשיו. אני חושב שאם רק תשמעי מה יש לו להגיד זה יעזור לך להבין הכל יותר טוב." האוול אמר בקול רך, היא השפילה את מבטה. "אתה גמגמת פעם?" היא שאלה, הוא הטה את ראשו מעט הצידה. "אתה גמגמת פעם? שהיית עוד ילד קטן, או משהו. אתה גמגמת?" עכשיו עיניה הסגולות הביטו בו בשאלה, הן היו כל כך יפות. "כן, שהייתי עוד ממש קטן, לא הייתי מסוגל להוציא משפט שלם מהפה שלי. וגם דיברתי חלש מידי, ונהגתי להתחבא מאחורי דברים -או אנשים- שפחדתי. במילים אחרות, כל הזמן." הוא אמר בחיוך קטן. הוא סיפר לריין מידי פעם איזה ילד היה, היא גם ידעה שהוא הכיר את לאיון ממזמן, לפני שאביו נהרג.
והפלא הפלא, הנה הם עמדו מול לאיון. ידיו בתוך הכיסים וראשו מושפל, "הי." הוא אמר בחיוך מושפל וזהיר, שנמחק מהר מאוד מפניו. ריין הביטה בעיניו, בפעם הראשונה מאז שנודע לה על מעשיו. "אני כל כך כל כך מצטער, בכל כך הרבה רמות." הוא לחש, תנועותיה היו רכות. האוול החליט שנוכחותו כאן היא מיותרת, והלך מהמקום בשקט, השניים אפילו לא שמו לב. "לא חשבתי ש… לא תיארתי לעצמי שהנזק יהיה כל כך גדול… לא חשבתי שכל כך הרבה יפצו, ו…" לאיון שיקר, אבל לא לריין, לא ולא. לאיון שנא לשקר לאנשים אחרים, ועדיין, האוול טען שזה מנגנון ההגנה העיקרי שלו, וצדק. לאיון לא שיקר לריין, אלא לעצמו.
"את חייבת להבין… גם אם את עדיין כועסת, גם אם את עדיין רוצה להרוג אותי, זה בסדר. אם רק… אם רק אני אדע שאת יודעת שלא רציתי שזה יקרה… שלא תכננתי שזה יקרה… שזה שבר אותי שזה קרה…" הוא לחש, וצעד צעד אחד לעברה. "אני שונאת אותך. כל הלב שלי מוקדש בצורה אחידה לגמרי ללשנוא אותך. וזה מתיש, כי קשה לי להמשיך לשנוא אותך שאתה… ככה." היא ענתה. "איך?" שאל לאיון במבט קודר. "שבור. אתה נראה אחרת… עצוב, כמו ילד קטן ועצוב. והקול שלך… אתה מדבר אחרת, ואתה מתנהג אחרת, אתה נושם אחרת, כמו בן-אדם אחר. אני לא רוצה שתהיה הבן-אדם הזה, אני רוצה שתהיה לאיון, המצחיק, והחיוני, ומלא החיים. לאיון שלי…" היא לחשה, וצעדה עוד צעד לעברו. "ואני רוצה לחבק אותך, אני ממש ממש רוצה לחבק אותך. כי זה מה שאנחנו עושים שקשה. אבל אני לא יכולה, אתה צריך להבין שאני לא יכולה. אני חייבת לכעוס על מישהו, כי אם אני מרפה מהכעס… אני מרפה ממנה…" היא לחשה בבעטה. הוא התקרב עוד, עכשיו הם עמדו סנטירימטרים ספורים זה מזה. "זה טוב להרפות…" הוא לחש, "עדיין לא, את עדיין לא צריכה לעשות את זה. אבל יום אחד, שתהיהי מוכנה. תזכרי, שטוב להרפות." הוא לחש, מתוך נסיון אישי. היא הביטה בו בעיניים שנראו גדולות לאור ההולך ונעלם עם השמש, "אני לא יכולה לכעוס אליך יותר. אתה פשוט… אני לא מצליחה לכעוס." היא אמרה ואז מחשבה יחדה עברה בראשה. היא חיבקה את לאיון בכל הכוח, ושוב הם נראו כשלם אחד, כפי שנראו באותו יום בקריק לייק, בחדר העבודה של לאיון. ששיין ראה אותם בפעם הראשונה. "מה החלטת?" הוא שאל בשקט, היא קברה את פניה בתוך חזהו, "החלטתי לכעוס, אבל לא אליך. החלטתי שאני אעשה משהו נגד מי שבאמת אשם בכל זה."
"אנחנו נהרוג את המלך."

האוול התרחק משם בצעדים קודרים, וניסה בכל יכולתו שלא להביט אחורה. אל ריין ולאיון. אלא רק לצפות במגפיו הכחולים-ירוקים צועדים על מצא האבן והחול הגס. לא היה לו מקום להגיע אליו, מרחוק הוא יכול היה לראות ששיין עסוק עם רד, ריין הייתה עם לאיון ו- לא, במחשבה שנייה אלא כולם. כל מי שעלול להתעניין בחברתו. שיין וריין, כאן מסתכמים ידידיו. "זה יותר טוב מאף אחד," חשב לעצמו. "כבר היו תקופות שזה היה אף אחד." צמרמורת עברה בו שנזכר בתקופות האלה. באלה שלא רק שאף אחד לא רצה בחברתו, אלא גם לא קיבל אותה. בחודשים הארוכים שבילה בלי לפגוש אף נפש אנושית, לפני ריין, הרבה לפני ריין. בדברים שהוא עשה כדי להפיג את הבדידות… הוא המשיך לצעוד ללא מטרה. "כל כך בודד בגן עדן," לחש לעצמו, בתקווה שהשורה תדגיע אותו במקצת. אבל אפילו היא לא עזרה. שיין כבר לא ישב ליד רד, היא רק עמדה שם, ובהתה באוויר, המומה. האוול תהה מה הוא עולל לנערה המסכנה הפעם. הוא החליט להתיישב בתוך המערה, ממש ליד הפתח שלה. היו אוהלים מופזרים בתוכה, אבל האזור לא היה חי כרגיל. יותר מדי אבדות, יותר מדי פצועים. הוא העביר את ידו על רגלו, ומיד כל גופו התכווץ. הפצע לא היה עמוק, רק חרב קצרה שננעצה שם, כל כך קטנה שהחור במכנסיו, ממש מעל לקצה המגף לא נראה. בפעם הראשונה הוא החליט לסקור את הפצע כיו שצריך, וגולל את מכנסיו השחוריו מעט למעלה, ככה שכמה שפחות עור חשוף יראה. כמו שחשב, הפצע היה שטחי. הבד שקשר סביבו בהסיח דעת בזמן הקרב היה ספוג בדם כולו מבטו נדד אל אוהל המרפאה, שחמישה אוהלים בערך בגודל שלו נפרשו לידו כדי להכיל את כל הפצועים… והגופות. כרגע חופרים קבר אחים בשטח הצפוני, אבל בינתיים… "יש אנשים שזקוקים למשעבים האלה הרבה יותר ממני." זו הסיבה שהוא לא רצה ללכת למרפאה, זה לפחות מה שאמר לעצמו. אולי גם חשש ממה שיקרה לו יתחילו לסקור את גופו בחיפוש אחר פציעות נוספת, מה עוד יקרה. הם יגידו לו להוריד את המעיל, ואולי גם עוד דברים. מה אם יבקשו ממנו לפשוט את חולצתו לצורך הבדיקה. עם הם יביטו בגבו החשוף… לכן הוא החליט לקחת רק מעט תחבושת וגזה, למנוע זיהום. וכך עשה, למרבה המזל אף אחד עדיין לא שם לב לצליעה הקלה שבקלים שתקפה אותו מדי פעם. לאחר שסיים לחבוש את הפצע בדיסקרטיות, התיישב חזרה במקומו. השמש כמעט ונעלמה מאחורי הצוקים, בקרוב תבוא שעת ארוחת הערב, לא שלמישהו יש תיאבון. למחנה המאולתר היה מטבח קבוע באחת מן המערות הקטנות יותר, והוא הצליח לספק ארוחת צהריים וערב דלות לאנשיהם, השיג מרשים בהחלט להתחשב בכמות החיילים בצבאם הלא-מאורגן. המטבח נשען בעיקר על האוכל שהלקטים מוצעים ביער, מה שאומר שהוא מבוסס על בשר ציד וצמחי-בר. האוול וויתר על רוב הארוחת. למעשה, פיתח לעצמו הרגל לתת אותן לשיין, שנראה כרעב תמיד. והנה זמן לא קצר חלף, רד כבר לא בהתה בחלל האוויר אלא נעלמה, אולי כדי למצוא את שיין, שגם אליו לא היה זכר. ריין ולאיון עדיין לא חזרו, צביטה בלב. למעשה, היחיד שנראה בשטח הוא ג'יימס מק'רייט הצעיר. האוול החליט ללכת לחפש את שיין, אבל בדרך עצר מול הילד הקטן, בזמן שזה התיישב לו והעסיק את עצמו בדרכים משונות ביותר. "צדקת," לחש האוול לעברו.
"באמת הייתי צריך עוד כוס."