היסודן האחרון 58-פירות יער וחלומות רעים

הרבה זמן לא היה לי חלום צלול, אחד שידעתי שהוא חלום. חלמתי כל הזמן, כל לילה כמעט. אבל אלו תמיד היו חלומות מעורפלים ורגילים, שאלתי את סבא שלי פעם איך הוא יודע שהחיים הם לא רק חלום אחד גדול. הוא אמר לי, שעצם העובדה שאנחנו מסוגלים לשאול את עצמנו את זה אומר שאלו החיים.

"להתראות, שיין." קאיה אמרה, ונופפה לשלום. "לא! תחכי עוד קצת!" קראתי, הייתי בגיל שלה. אולי קצת קטן יותר. לא רציתי שהפיקניק שלנו יגמר כל כך מהר… "אני צריכה ללכת, מחכים לי." היא צחקקה. "מי?" שאלתי בחוסר הבנה. "אמא שלי, וגם אמא שלך. ואבא שלך ואחיך."
"אין לי אחים." אמרתי בלבול, היא צחקה.
"אני חייבת ללכת עכשיו שיין, זה היה פיקניק נהדר." אמרה וריחפה מעט מעל האחו הירוק. תפסתי בידה. "לא! אל תלכי! אני לא רוצה להישאר כאן לבד!" קראתי בבהלה, היא הביטה בי. שערה האפור ממסגר את פניה ועיניה הסגולות מביטות בי בחיוך. "אל תדאג, אתה לא תישאר לבד. יש לך את ריין ורד וג'יימס ולאיון והאוול…" היא אמרה בחום, החזקתי אותה יותר חזק. "לא! את לא יכולה לעזוב אותנו!" לפתע הדמעות זלגו על לחיי. "אני צריכה ללכת שיין." היא אמרה וריחפה יותר, כעת רגליה היו בערך בגובה של הבטן שלי. אבל לא הרפיתי מידה. "לא! לא! עצוב כאן בלעדיך! אל תלכי!" צעקתי, אך ידה החליקה מאחיזתי. "להתראות שיין, אני אמסור לאחיך שאתה אוהב אותו."
"קאיה! תחכי! אין לי אח!" צעקתי אחריה, אבל זה היה מאוחר מידי. היא כבר נבלעה אל תוך העננים. קרסתי על ברכי ובכיתי, כל כך הרבה. "לא! קאיה!" צעקתי.
"שיין."
"קאיה! אל תלכי!"
"שיין."
"אני לא רוצה להישאר לבד קאיה! אני לא רוצה אותם! אני לא רוצה להישאר לבד איתם!"
"שיין!"
התכדררתי לכדור, והמשכתי לבכות אל ברכי. "אל תלכי עדיין! תחזרי! עוד לא אמרתי לך שלום! לא אמרתי לך שלום!"
"שיין! תתעורר!"
"לא אמרתי לך שלום!"
"שיין!!!" אני מרגיש את הידיים על הכתפיים שלי, אבל ממשיך לבכות. גם שהאחו נעלם, גם שסל הפיקניק נמס אל האוויר. אני ממשיך לצעוק ולהתחנן לקאיה שלא תלך, לא אמרתי שלום. לא אמרתי שלום. "שיין…" הקול רך יותר עכשיו, לא אכפת לי. אני רוצה להמשיך לבכות אל הברכיים שלי על שק השינה במערה שמישהו שאין בי את האנרגיות להביט בו מנסה להעיר אותי. היא הלכה, ולא אמרתי לה שלום. שתקתי כמו דג, לא אמרתי לה שלום. אני כל כך טיפש… איך יכולתי שלא להגיד לה שלום? "שיין…" הקול חוזר על השם שלי בטון מנחם, וידיו של מי שזה לא יהיה נכרחות סביבי בחיבוק. אני משיב לו באותו המטבע, יש לו ריח של מתיקות עדינה טיפה חמצמצה. והעור שלו לח וחם, אני לא פוקח את עיני וממשיך להתייפח כמו תינוק בידיו של מישהו שאני לא יודע מי הוא. "לא אמרתי לה שלום…" אני לוחש, ידיו טופחות על גבי. "לא אמרתי שלום…" אני ממשיך, ריח של פרי. פרי מתוק וקצת חמוץ, שיער רטוב ונעים. זה חלום, זה לא יכול להיות אמיתי. ההרגשה הזו טובה מכדי להיות אמיתית, שום דבר טוב לא יכול להיות אמיתי. "אין לי אח…" אני לוחש. זה נמשך יותר מידי זמן בשביל להיות אמיתי, משהו טוב לא יכול להחזיק כל כך הרבה זמן אם הוא אמיתי. הריח הזה לא אמיתי, העור הלח הזה לא אמיתי, הידיים האלה לא אמיתיות והשיער הזה לא אמיתי. הריח המתוק של הפרי בא מהשיער. אני לא מעז לפקוח את עיני ולגלות מי זה, הידיים של מי מחזיקות אותי. "היא הלכה מהר מידי, לא הספקתי להיפרד ממנה והיא כבר הלכה." אני מתייפח. "אין לי אח…" אני לא יכול לעמוד בזה יותר. אני חייב להפסיק עכשיו, אני לא כזה. אני לא בוכה בזרועות של אנשים שאני לא יודע מי הם. "אני לא אפקח את העיניים. אני רוצה שתלך מכאן, ואני לא אפקח את העיניים. אני מצטער, אני לא יכול." אני לוחש, מי שזה לא יהיה עוזב אותי. קם, והולך. רק שקול הצעדים נעלם לחלוטין אני פוקח את עיני. לרגע אני שוקל לרוץ אחריו, לגלות מי זה היה. "אתה לא רוצה לדעת." אני מכריח את עצמי לחשוב, "אתה לא רוצה לדעת." ואני ממשיך לשכב על הצד, ללא שום חשק לעשות שום דבר שהוא לא לשכב על הצד ולקרוא לעצמי טיפש. כבר קראו לי טיפש, בצחוק וברצינות. כקללה וכאבחנה פשוטה, אף פעם לא חשבתי שאני גאון הדור. אני לא חכם במיוחד, אני טוב בדברים אחרים. אבל זה סוג אחר של טיפשות, לא אמרתי לה שלום. לא נפרדתי ממנה. עמדתי ושתקתי, מה לא בסדר איתי לכל הרוחות? היא מתה, ולא אמרתי לה להתראות. כבר קראו לי טיפש, ילדים בגילי כקללה- אני החזרתי להם כמובן במגוון קללות אחרות של ילדים. וסבא שלי כאבחנה דקה, זה לא היה כואב במיוחד. הוא לא אמר את זה כדי לפגוע והוא באמת לא פגע, הוא ציין עובדה. ובגלל שזה סבא, הוא עשה את זה בצורה שהעלתה לי חיוך על הפנים-
חזרתי הביתה אחרי ריב עם אחד החברים שלי, וחבורה התנוססה בחגיגיות על לחיי ודמעות זלגו בחינניות על פני. אמא שלי כמובן איבדה את זה לחלוטין, "איך זה קרה?!" היא צעקה בבהלה, וגם "חייבים לטפל בזה!" אבא שלי גם השתגע, "איפה הילד הזה שיין? אני אדאג שהוא יתחרט על היום שהוא החליט להציק לבן שלי!" הוא לא הבין שזה ריב של ילדים, את השם של אותו הילד כבר שחכתי מזמן. בכל מקרה הוא מת. אבל באותו הרגע לא היה לי אכפת שיש לי חבורה על הלחי, גם לילד השני הייתה חבורה דומה. היה לי אכפת שאיך-שלא-קראו-לו היה חבר שלי, ושרבנו ושנינו צעקנו אחד על השני והוא קרא לי אדיוט ואני קראתי לו קוף. לא, קללות לא היו הצד החזק שלי. אז בזמן שאבא שלי הלך לגרום לילד ההוא להצטער על היום שהוא החליט להציק לבן שלו, מה שכמובן אמר שהוא ילך לשם בצעדים גדולים וזועמים, ידפוק על הדלת שלוש דפיקות רועשות וזועמות, וילטוש במי שיפתח אותה עיניים מצומצמות וזועמות. ואז הוא יכנס וישתה קצת תה ויסביר ברוגע ובנועם מה קרה, כי זה אבא שלי והוא לא באמת יגרום לילד להצטער על היום שהוא עשה משהו. ואמא שלי הלכה להביא ערכת עזרה ראשונה ולהכין תה והתרוצצה מסביב בפניקה, סבא שלי לקח אותי לחדר שלי. הושיב אותי על המיטה, התיישב מולי ופצח בדבריו-
"עזוב אותם," ככה הוא אמר. "הם רק מתחרפנים כי הבן שלהם הלך מכות בפעם הראשונה. אבא שלך נלחם יפה מאוד בגילך, אני כבר מומחה. עכשיו, למה אתה באמת בוכה?" הוא שאל.
"כי כואב לי?" אמרתי בבלבול. "אתה לא נשמע בטוח במיוחד, תחשוב על זה שוב. למה אתה -באמת- בוכה?"
"כי החבר הכי טוב שלי קרא לי אדיוט…" אמרתי בשקט.
"אתה לא אדיוט, רק קצת טיפש. יש הבדל בין אדיוט לטיפש. אדיוט זה מישהו שמתנהג בצורה דוחה ומעצבנת, מישהו שהוא פשוט – סלח לי על הביטוי – מניאק, וגם טיפש. טיפש זה מישהו שהוא לא חכם, להיות טיפש זה בסדר. זה אפילו מצוין, אם אתה אדיוט: אז תתחיל לדאוג. עכשיו, אם החבר הכי טוב שלך לכאורה קורא לך אדיוט בלי סיבה- אז כנראה שהוא באמת אדיוט. הוא קרא לך אדיוט בלי סיבה?"
"כן." אמרתי.
"שיין…" סבא אמר במבט ממזרי ונימת אזהרה\שאלה.
"הוא קרא לי אדיוט כי אני לקחתי מים מהנהר ועשיתי שזה יראה כאילו הוא הרטיב את עצמו." הודתי, סבא צחק.
"ולמה עשית את זה?" הוא שאל. חייכתי חיוך הססני ומתנצל,
"כי חשבתי שזה יהיה מצחיק." אמרתי.
"וזה היה מצחיק?" הוא שאל, חייכתי חיוך ענק.
"מאוד." הודתי. "ועוד ילדים צחקו?" הוא שאל, הנהנתי. "הם צחקו כי הם חשבו שהוא הרטיב את עצמו, או כי הם חשבו שהמתיחה שלך הייתה מצחיקה?" סבא המשיך בתחקור. "כי הם חשבו שהמתיחה הייתה מצחיקה." השבתי, הוא הביט בי במבט ספקני. "ו… זה הרגיש כאילו הם צוחקים עליו, או צוחקים איתו?" שאל, "איתו." עניתי.
"אם ככה, נכד קטן שלי." הוא אמר וקם, תופח על גבי. "החבר שלך לא יודע להבין בדיחה."

אני אהבתי את סבא, לפעמים הוא היה ממש אי של שפיות בין האמא הסופר-דאגנית שלי לאבא הסופר-לא אחראי שלי. זאת אומרת, מי נותן לילד בן הארבע שלו להגיע למצב שהוא משחק עם דוב? אבל הם איזנו אחד את השני, היינו משפחה משוגעת. לפתע אני מרגיש כאב חד ביד, אני אוחז בה בבהלה. זו יד שמאל, הכוויה מסתלסלת עליה. אדומה וכהה כתמיד, הרבה זמן היא לא כאבה לי. פסיכולוגי, אני מניח. כל פעם שאני חושב על ההורים שלי ועל הכפר היא ישר קופצת לי לראש, אני אוהב להאשים את המלך במוות שלהם. זה הרבה יותר קל מלהבין שלמלך לא היה שום קשר לזה- מה שקרה לא היה אשמת המלך ולא אשמת החיילים שלו. הרבה דברים אחרים היו אשמתם, אבל לא זה. הו לא, ההורים שלי מתו באשמתי. לפחות אני לא הייתי אחראי למוות של סבא, זה משהו. סבא שלי היה אנושי לגמרי. אשתו – אמא של אבא שלי – הייתה יסודנית, אבל הוא היה אנושי במאת האחוזים. הגן הוא דומיננטי, מאוד. אין דבר כזה יסודן למחצה. או שאתה כן או שאתה לא, או שאתה יכול להקפיא מים ולהרים גושי אבן ולעשות רוח ולהעלות כפרים באש או שלא.
פירות יער, הריח של הפרי היה פירות יער.

"בדד בדד, אבל לא לבד." כך קרא בספר פעם אחת, לפני שנים לא מעטות. את שם הספר הוא לא זכר, ובוודאי לא במה עסק. אך המשפט נשאר חקוק במוחו, שסיפר עליו ללאיון בפעם הראשונה תגובתו של האיש הייתה מפחידה כמעט. שפתו החלה לרעוד ועיניו התמלאו עצב, "זה שטויות." הוא אמר בביטול. "איך אתה יכול להיות בודד אם אתה לא לבד?" הוא אמר, וחייך חיוך עצוב שניתן היה לראות כי חויך עבור הצופים בו- ולא עבור בעליו. הוא ידע היטב איך, כמו האדם שאמר את המילים גם לו יצא להתנסות בכך. ללאיון הייתה הזדמנות להתנסות בכל סוג בדידות אפשרי- בדידות כי אף אחד לא שם, בדידות כי מי ששם לא מבין, בדידות כי אף אחד לא יכול לדבר איתך, בדידות כי אף אחד לא רוצה. בסוג האחרון אותו אדם הצפה בלאיון מחייך חיוך השונה מחיוכו החביב והרגיל בצורה מפחידה כמעט התנסה במיוחד, היא הייתה הסוג השונא עליו של בדידות. אפילו להישאר לבד לגמרי עדיף על כך- זה מה שהבדיל את בעל המילים מלאיון. שבתור מומחה מנוסה לבדידות החליט כי הסוג הראשון הוא הנורא מכולם, כל כך נורא שהחרדה מפניו הפכה לסוד המוסתר כל כך עמוק בנשמתו אף אחד לא מסוגל להגיע אליו. היה אדם אחד שהיה עשוי להצליח לפתוח את המגירה ולשחרר את תוכנה, אך לרוע המזל- המוות של בנג'מין בורק נעל אותה לנצח. לא על זה חשב בעל המילים, אלא דווקא על לאיון שישב על הסלע מחוץ למערה. אותו בעל המילים הטה את ראשו מעט הצידה, מה לאיון עושה כאן בחמש וחצי לפנות בוקר? יושב שפניו בין ידיו וגבו קמור, הוא צעד בצעדים מהוססים לעברו. "ה- הכל בסדר?" הוא שאל בחשש. לאיון הביט בו במבט קודר, כחול-אפרפר. שערו השטני הבהיר נראה כאילו כרגע התעורר משינה- אפשרות סבירה שלעצמה. "זה שום דבר," אמר בחיוך חביב שרעד במקצת. "אני בסדר." שיקר לאיון. בעל המילים התיישב לידו. "מה קרה?" הוא שאל בשקט, לאיון הביט בו בעיניים ששידרו כל כך הרבה טוב לב… "אתה לא רוצה לדעת." ענה בקצרה.
"אני כן."
"תסמוך עלי- אתה לא." ביטל לאיון את דבריו. "תספר בכל זאת."
לאיון נאנח, "היה לי חלום רע."
"סיוט…" לחש בעל המילים.
"חלום רע. אין לי סיוטים, הפעם הקודמת שהיו לי סיוטים הם עסקו בעיקר במפלצות שעשויות מממתקים. זה היה חלום רע." התעקש לאיון.
"בסדר… על מה חלמת?"
"עזוב, לא משנה. זה סתם חלום." ביטל לאיון.
"כן זה כן, זה מאוד משנה."
"עזוב, זה סתם."
,לא זה לא, על מה חלמת?" התעקש.
"תניח לזה." קולו של לאיון קיבל גוון של עצבנות.
"אני לא אניח לזה? על מה חלמת? אתה תרגיש יותר טוב עם תספר, זו עצה שאתה נתת לי! תיישם אותה בעצמך לאיון."
"חלמתי על אבא שלי. בפעם הראשונה מזה כמה שנים טובות, ואני יושב כאן כבר שעה כי אני לא רוצה ללכת לישון כדי לא לראות אותו שוב.. לא ככה… אני לא יכול ללכת לישון." דבריו נעצרו שידו של הנער שישב לידו הונחה על כתפו, הוא הביט בו בעיניים כחולות-אפורת. "מותר לך לא לרצות ללכת לישון, זה לא עושה אותך חלש או פחדן או לא טוב." אמר בעל-המילים. לאיון חבק את כתפו במין חצי חיבוק משונה, במהרה חברו הפך אותו לחיבוק שלם. לאיון שאף שאיפה ארוכה,
שערו החום של תיאו הריח מפירות יער.