היסודן האחרון 59 וחצי- הזיפים של לאיון והקדמה קצרה

אחרי חצי שעה אני נקי ומוכן ולובש חולצת שרשראות.
לאיון נותן לי חולצה כחולה וגדולה להסתיר את השריון ופגיון לשים בחגורה, "ליתר ביטחון, אתה לא יכול לדעת מה יקפוץ פתאום." ואז לקח אותי לקבוצה שחלק ממנה זיהיתי מרחוק, ריין עומדת שם ומדברת עם רד שג'יימס עומד לידה ומחזיק בידה. האוול עומד כמה מטרים מהן ומסתכל על ריין, ותיאו עומד ליד ריין ושותק. עוד שני גברים שאני לא מכיר מדברים עם אישה נמוכה להפליא שנראית לי קצת מוכרת, כנראה מתורנות מטבח או משהו. בכל מקרה נראה שלאיון במצב רוח נהדר היום, מה שאומר כמובן שגם תיאו במצב רוח נהדר. ריין עליזה כהרגלה ורד מחייכת חיוך קטן וחששני, ואני חייב להודות. אחרי מקלחת טובה ושכולם מסביבי כל כך חיוביים אין לי ממש ברירה אלא להיות במצב רוח טוב, השיער שלי הוא שילוב של תכלת ולבן. ברוח הטובה אני אפילו מקפיא קצת מהמים במימיה של ריין, שיהיו קרים. היא צוחקת ומשפריצה עלי קצת מהם.
"טוב טוב, בואו נהיה רצניים לרגע." לאיון מגחך, ואז מתחיל להסביר על כל התוכנית. כמובן שהכל נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אז אני מתעסק בלגרום לקרקע לזוז, טיפה בכל פעם, מתחת לרגליים של לאיון. נראה שזה די מלחיץ אותו, כל פעם הוא זז קצת ומנסה להמשיך בדבריו אבל קופץ בההלה בפעם הבאה. אני מגחך ומניח ללאיון המסכן. אחרי שאני מבהיל קצת גם את תיאו ריין ורד ואפילו קצת את החדשים, לא ממש נשאר לי מה לעשות. אני כבר סיימתי את הדייסת שיבולת שועל הבלתי מזוהה שחילקו קודם, והבטן שלי עדיין לא מרוצה. אז כדי להעסיק את עצמי אני מתחיל לנסות למצוא זיפים על הלחי של לאיון, הוא אמר בעצמו שהוא מתגלח. ואפילו עם הוא עושה את זה כל בוקר- אין סיכוי שהוא מצליח לעשות את זה כל כך טוב. אחרי הכל, גם שאבא שלי התגלח בכל בוקר עדיין הלחי שלו הייתה דוקרנית. אולי זה בגלל שהשיער של לאיון בהיר? ואז אני מבין, זה לא שאין לו זיפים. זה שאני לא רואה אותם כי הם ממש ממש בהירים וקצרים, אם הייתי נוגע בלחי שלו הייתי מרגיש אותם. אולי זה למה גם להאוול אין זיפים, כי הם בלונדנים. האוול. ואז אני רואה אותו, ממש כמה מטרים מאיתנו. מספיק כדי לשמוע אבל לא ממש קרוב, ואז אני נזכר שאני כועס עליו. אז במקום להסתכל עליו אני ממשיך להרהר בזיפים של לאיון…
"שיין…" אני קופץ, לאיון מביט בי בתמיהה. "למה אתה מסתכל עלי ככה?…" נראה שהוא ממש מוטרד. "אמ… מה? כלום, סתם." אני אומר בבהלה, ריין צוחקת.
"תן לי לנחש, במשך כל הזמן שדיברתי הרהרת בכמה היית רוצה עוד מהדייסה ההיא." הוא שואל. אני מרגיש את הלחיים שלי מאדימות ואת השיער שלי נצבע בצבע כתמתם של מבוכה. "את האמת שלא." אני אומר במבוכה, טוב, באמת לא הרהרתי בדייסה.
"אז הקשבת?" הוא שואל במידת התרגשות מגוחכת. אני צוחק צחוק נבוך וקצר, לאיון נראה קצת מאוכזב. "נו טוב, פשוט תשתדל שלא להיהרג." הוא אומר וקם.
אנחנו עולים בשביל ופוצחים בהתקדמות סופר-חשאית בקו העצים לעבר מחנה המלך ואני פשוט משתדל לעקוב אחרי לאיון. כי אני לא מבין מה לכל הרוחות אני אמור לעשות. עד שאנחנו ממש ליד המחנה, הוא נראה ממש כמו המחנה שלנו. רק יותר מאורגן ובמקום אדום בכל מקום כחול בכל מקום, בדגלים, באוהלים, במדים, אפילו הרובים של החיילים האלה כחולים. הם עדיין מתעוררים, רוב החיילים עוד לא יצאו בכלל מן האוהלים שלהם ואלו שכן לובשים גופיות ותחתונים. "אנחנו לא רוצים לחשוף את עצמנו עד שתגיע הקבוצה השנייה." לאיון מסביר, "לכן צריך להתפזר." הוא אומר. ותוך כמה שניות הוא כבר יורד למטה בחשאיות מפתיעה. הצוק כאן ממש קטן, רק חמישה מטרים. כמה מאות מטרים לאורך העמק העצום הזה הוא מתחיל לגבוהה שוב. אחריו יורדים כל השאר, אנחנו יחסית מוסתרים בצללים ורחוקים מהמחנה. אף אחד לא מבחין בנו. אני מוצא את עצמי יורד אחרי האוול, בלי שום שמץ של מושג מה לכל הרוחות אני אמור לעשות. ואז אני מבין, לאיון נתן לכולם בגדים כחולים כדי שנשתלב. ואז שהקבוצה השנייה תגיע כבר יהיו לנו כוחות בפנים. אבל אם משהו ישתבש, אני נרעד.
לאיון הוביל אותנו ישר אל הבסיס הכי גדול של צבא המלך ברדיוס של כמה אלפי קילומטרים, מקווה שנהיה מספיק מתוחכמים ומספיק מלאי טקט כדי לא להביא לחשיפה של עצמנו.
אני הולך למות.