היסודן האחרון 59-ניחוחותיו של הגרייג'ט וויכוח עקיף

שיין.
"שיין."
"אתה לא ישן."
"אתה נושם מהר מידי."
"תקום."
"די לרחם על עצמך, בכית מספיק. קום."
"כבר שמונה, בטוח שאתה ער מחמש לפחות."
אני לא זז, אני לא חושב שהייתי יכול גם אילו רציתי.
"כואב לך?"
לו הייתי יכול הייתי מהנהן.
"מה?"
"הכל." הקול שלי כל כך צרוד ועייף ומלא כאב, לא הייתי מאמין שהוא הקול שלי.
המהום.
"הלב או הגוף?"
אני עייף מכדי לפקוח את עיני, כל מילה היא כל כך מתישה…
"הלב הוא רק שריר, מי כמוך יודע את זה?" אני אומר בכוח של חשבתי שיש בי.
"נכון, אבל שאתה מרגיש דברים לפעמים אתה מרגיש אותם כתחושה ממשית במיקום בו הלב שלך אמור להיות. לא כולם מרגישים את זה, חלק יותר מאחרים. אני ואתה כן. כמו שבוודאי הרגשת שהלב שלך נופל למטה שראית את קאיה עם החנית בבטן,"
אני מייבב.
"וכמו שאני הרגשתי צביטה שהשמעת את הקול הזה. אז אולי הלב הוא לא רק שריר אחרי הכל." אני מתכווץ. "עכשיו קום. אנחנו מתכננים פעולת תגמול. צריך אותך מתפקד בשביל זה, אתה הכוח המרכזי שלנו! אתה לא יכול לשכב כאן כל היום וליבב כמו תינוק, לך תעשה משהו. תהרוג כמה חיילים! תנקום! אתה מתלונן שאני קורא לך ילד?! תוכיח שאתה לא אחד!" אני פוקח את עיני.
האוול נראה חיוור אפילו יותר מבדרך כלל, העיניים שלו פעורות לרווחה שהוא מתכופף מעל שק השינה שלי. אני מגלה שקשה לי להביט בעיניו.
האוול, שהחזיק את ריין בכזה כוח שהיא בכתה מרוב כאב והשפלה. האוול, שקשר אותי לכיסא בזמן שהייתי מעולף והתנדב לעזור לי להרוג את עצמי. האוול, שבמשך שבועיים אחרי סוף האימונים איתו לקח לי שעות למצוא תנוחת שינה שלא מכאיבה לחבורות שלי כל כך שאני לא יכול לישון. האוול. שלא מסוגל להתנצל, שלא רוצה להתנצל. האוול, שאני נזכר רק מידי פעם כמה אני שונא.
"תשתוק." אני פולט מילה אחת, הפנים שלו מתקשחות. "לא. קום כבר. הם שלחו אותי להביא אותך כי אף אחד אחר לא העז לעשות את זה, בדיוק כפי ששלחו אותי לאמן אותך כי אף אחד אחר לא היה אכזרי מספיק כדי לעשות את זה. ובדיוק כפי שאימנתי אותך- אני אביא אותך. כי בכית מספיק."
"איך אתה יודע שאני בכיתי?" אני שואל, ואז נזכר עם מי אני מדבר.
"העיניים שלך אדומות." הוא אומר בפשטות מפתיעה. ומביט בי לרגע נוסף, כאילו הוא מחכה למשהו. ואז הוא נאנח אנחה מתוסכלת ושולח יד, לוקח לי כמה שניות להבין שהוא מחכה שאני אאחוז בה ואקום. בשניים חשוקות אני נעזר בו, רק שלפני שהוא מושך אותי לעמידה אני בחטף מבט ממזרי. ובשנייה שאני עומד היד שלו כבר בדרך לבטן שלי, אני עוצר אותה בידי והוא נד בראשו לשלילה בתסכול.
"כמו שחשבתי." הוא מצקצק בלשונו. "ממחר אתה מתחיל להתאמן איתי שוב. שכחת את כל מה שלימדתי אותך." הוא מכריז ומתחיל ללכת. "רגע! אבל עצרתי אותך!" אני קורא, ומשתרך אחריו בסרבול. הוא סב על עקביו ומביט בי בחוסר שביעות רצון. "עצרת אותי עם הידיים, האינסטינקט שלך אמור להיות להשתמש ביסודות. אתה לא בוטח לא בכוחות שלך לא במורה שלך ולא בעצמך, זאת חולשה- חולשות צריך לנטרל." הוא נאנח, ומסתובב. ממשיך ללכת. אני הולך אחריו.
עכשיו אני מבין למה האוול רק בועט כל הזמן, אף פעם לא נלחם בידיים. שחסמתי את ידו הבנתי שהיא קטנה במידה מגוחכת, דקה ועדינה. אם האוול היה נותן לי אגרוף באף כמו שלאיון עשה, כנראה שהיד שלו הייתה ניזוקה יותר מהאף שלי. קודם חשבתי שהמכה ההיא הייתה חלשה בכוונה, כי היא הייתה רק לבדיקה. אבל כמו שאני מכיר את האוול, כנראה שהיא הייתה רצינית ביותר מבחינתו. אני מגחך. האוול לא נמנע מלתת אגרופים בגלל איזה קוד או חוק, פשוט יש לו ידיים של בחורה.
"השעה עכשיו שמונה ועשרה, צבא המהפכה יצא בשלוש יחידות לתקוף את מחנה המלך הראשי. הרבה חיילים נפצעו ומתו, הכוחות שלהם חלשים עכשיו. זו ההזדמנות. היחידה הראשונה תצא בעוד בערך חצי שעה, היא תכלול עשרה אנשים. בינהם אתה, אני, ריין, לאיון, תיאו, רד ווייט, וג'יימס מק'רייט." ג'יימס יוצא לקרב? "המטרה היא להתקרב כמה שיותר אל מחנה האויב לפני שיבחינו בנו. אחרי זה תגיע הקבוצה השנייה, שמונה שש מאות שמונים ושלושה אנשים. ואחריהם כל השאר." הוא מעדכן אותי בזריריזות. "ולפני שתתכונן לקרב- לך תתקלח, אתה מריח כמו גרייג'ט."
"גרייג'ט?" אני מתחליט להתעלם מהרמיזה שלו. הוא מביט בי כאילו נפלתי מהירח. "אתה יודע, גרייג'ט. קרניים גדולות, כמו כלב-נמר-יטי-סופר-מגודל שכזה. גרייג'ט." הוא אומר כאילו הוא תיאר כרגע את הדבר הכי הגיוני שניתן להעלות על הדעת. "אמ… לא יצא לי לשמוע על כזה דבר…" אני אומר במבוכה. הוא מטה את ראשו הצידה. "איך?…" הוא שואל בלבול. "יכול להיות שיש כאלה רק… במקום המוזר ההוא שגדלת בו?"
"המ… יכול להיות…" הוא אומר במבט מהורהר. "הנקודה כאן היא שגרייג'ט לא מריח טוב ,לך תתקלח."

לאיון צעד הלוך ושוב באוהל שלו. הוא לא הרגיש בנוח לשבת מול שני אלה, אפילו שריין ישבה על השולחן ומבט חביב על פניה. משהו בג'יימס הפחיד אותו מהפעם הראשונה שהם נפגשו. טוב, הרבה דברים. שריין הגיעה אל המשרד שלו הוא שמח כמו תמיד לראות אותה, אך היא נראתה מודאגת. בדרך החוצה היא סיפרה לו על הילד הצעיר ועלילותיו, ושהיא כמעט בטוחה שהוא חוזה עתידות. היא סיפרה לו על הפחד הלא הגיוני שלו והסירוב להיכנס פנימה, והיהא ביקשה ממנו לנסות להרגיע אותו. ברגע שיצע החוצה הוא באמת עצר את נשימתו כדי שלא לצעוק בבהלה, בסופו של דבר הוא התרגל אל הילד ואל הפחד התמידי שהביא עמו. רק שאז הוא ראה אותו יחד עם רד ווייט, הם עמדו זה לצד זו. ידו אחזה בשלה והיא הביטה בלאיון כגומעת כל פרט בעיניה האדומות כדם, משננת כל קמט וצל ושריר. כל חוט של גוון בעיניו וכל שערה משערות ראשו, היא לא יצרה קשר עין. וכאשר הבחינה כי ראה את מעשיה היא השפילה את מבטה בפחד, ונסוגה מעט אחורה. הוא לא החמיץ את הצורה בה ג'יימס הביט בו באותה השנייה, הוא לא היה בטוח אם שמע את המשפט בעבר או שכך החליט לפרש את מבטו של הילד. אך במוחו של לאיון המילים נאמרו פעם אחת, בקול ברור וצלול. "אם אי פעם תפגע בה, אני אהרוג אותך. אני אמצא דרך, ואני אהרוג אותך." הוא הבין שהילד טבע לעצמו בעלות עליה, הוא לא עשה זאת עם ריין כיוון שהיא הכירה את לאיון זמן רב בהרבה מאשר שהכירה אותו. אך הוא החליט שרד זקוקה להגנה, והוא החליט שהוא יהיה ההגנה הזאת. הוא לא ינטוש את עמדתו ולו לשנייה אחת עד שיהיה בטוח שרד מוגנה בזרועותיו של מישהו אחר. באותו הרגע ג'יימס סימן את לאיון כאיום, וג'יימס מק'רייט לא שינה את דעתו לעיטים קרובות.
"אני מצטער, אני לא יכול לתת לכם ללכת." נאנח לאיון, רד השפילה את מבטה בכניעה ופחד. אך נראה שג'יימס היה זה שמנע ממנה לוותר על מאבקם, הוא לחש משהו באוזנה. "אנחנו רוצים ללכת, נמאס לנו לשבת ולא לעשות כלום שאחרים נלחמים ונפצעים…" היא לחשה, נדמה כי פחדה ביותר מתגובתו של מנהיג הארגון. וכעת כל צבא המהפכה. "רד. את לא יודעת להילחם, את לא מסוגלת ללחימה פעילה. אני מצטער, אבל את-" ריין תקעה בו מרפק. "אני מצטער, אתם. פשוט לא יכולים לצאת, אפשר לעזור מכאן. תמיד צריך עוד אנשים לתורנויות ועזרה במרפאות ובארוחות." אמר בתקווה שדבריו לא ירתיחו את השניים. ג'יימס לחש דבר מה נוסף באוזנה. "אנחנו יודעים להילחם." רד אמרה את המילים בכזה שקט שלאיון נאלץ לבקש ממנה לחזור עליהן כמה פעמים עד ששמע. הוא קימט את מצחו, והביט בריין בשאלה. היא הנהנה הנהון קטן, אות אישור. במבטו הוא שאל- "אז להגיד כן?" ובמבטה היא השיבה- "זה יהיה מסוכן, אבל אין ממש טעם לנסות לעצור אותם." לאיון נאנח מבפנים וחייך מבחוץ..
"בסדר," הוא אמר. "ניתן לכם להצטרך להתקפה על בסיס המלך."