היסודן האחרון 61- הרכבת הראשונה ובכי נטול דמעות

הרגליים שלי כואבות והעיניים צורבות, השבילים שהשאירו הדמעות מלפני שעתיים עדיין מסומנים על הפנים שלי, ואני לא יכול למחות אותן, כי הידיים שלי קשורות. לאיון הולך מאחורי ותיאו מלפני. ג'יימס לא כאן, אני לא יכול לשאול את רד איפה הוא, כי שוב: אני קשור ומובל דרך היער למי-יודע-איפה.
"הכל יהיה בסדר." לאיון אומר, כעס ממלא אותי בבת אחת.
"לא זה לא!" אני צועק בלחישה. "אתה כל הזמן אומר את זה! אבל זה לא יהיה בסדר! כלום לא יהיה בסדר!!!"
אני מביט בו בזעם נחוש, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו ללכת. העניים הכחולות-אפורות שלו מלאות בדמעות.
"הכל יהיה בסדר, אוקי, שיין? אני אדאג לזה, מבטיח."
אני מביט קדימה וממשיך ללכת בשתיקה.
עוברות בערך עשר דקות עד שאנחנו מגיעים לזה, לדבר המפלצתי, המתכתי, הגדול, והמטרטר הזה. זה נראה כמו… אני לא יכול לתאר כמו מה זה נראה, יש לזה גלגלים, וזה עומד על משהו שנראה כמו סולם שהשכיבו, רק שהוא ממש ארוך ומחובר לאדמה.
"מה זה הדבר הזה?…" לאיון לוחש מאחורי. זה שורק בקול מבהיל, אני נסוג אחורה בבהלה. "זה מדבר…"
"זה לא חי, שיין. דברים חיים לא עשויום ממתכת. נכון?" לאיון אומר, הספק מופיע בקולו בסוף המשפט.
"תעלו." אחד החיילים אומר, ואז אני רואה: באמת יש לזה דלת. כמה, למעשה. כמו שש-שבע חדרים על גלגלים שמחוברים מקדימה לאחד הדברים הכי מוזרים שראיתי בחיי. ריין נכנסת ראשונה, אז רד, אז תיאו, ואני מטפס על שתי המדרגות ונכנס לחדר.
יש לו שני ספסלים ארוכים לאורך שתי הקירות הארוכים, וחמישה שומרים חמושים. אני מתיישב ליד רד, והבכי שלה מתחדש. אני כל כך רוצה להחזיק לה את היד… אבל אני צריך להסתפק בזה שהכתפיים שלנו צמודות. לאיון מתיישב לידי וריין לידו. תיאו בצד השני של רד, והם עומדים לסגור את הדלת:
"חכו!" ריין צועקת וקמה, "מה עם האוול!" לאיון מנסה להגיד לה לשבת אך היא מתעלמת ממנו, וממשיכה לצעוק על החייל שעומד מולה בפנים קפואות לגמרי. "תענה לי! איפה החבר שלנו?! מה עשיתם לו?! אתם לא יכולים פשוט ל-"
היא נעצרת כשהחייל מכוון את הרובה היישר אל האף שלה, והיא מתיישבת. הוא סוגר את הדלת.
"זה לטובה," לאיון אומר לפתע, ריין מביטה בו בזעם, הוא מסתכל עליה בעיניים רחמניות וחמות. "את לא רוצה להיות לידו כשהוא יתעורר, אף אחד לא רוצה."
אני נזכר בצרחות שלו, במאבק. בחייל שהאף שלו שקע אל תוך פניו בזוועה מלאת דם, כשהבעיטה ההיסטרית של האוול פגעה בכל הכוח ישר בפרצוף שלו. הוא מת, החייל. האוול הרג מישהו בכך שבעט את האף שלו לתוך הפנים, ריסק לו את הגולגולת לרסיסים.
אני רוצה לשאול מה עם ג'יימס, ואז נזכר בחמשת החיילים שאיתנו בקרון, יושבים על הספסל מולנו, ליד הדלת, נשענים על הקיר.
אני סוקר את כולנו, תיאו בוהה בחלל ונושם נשימות קצרות, ריין מניחה את הראש שלה על הכתף של לאיון בעיניים עצומות ומיבבת בשקט, והוא מניח את הראש שלו על הראש שלה, גם העיניים שלו סגורות. רד מתייפחת בדממה, ואני? אני מסתכל על הברכיים שלי, אני כל כך רוצה להתעסק במשהו בידיים שלי, אבל הן קשורות. כל כך, כל כך, קשורות.
"אתה יכול לשחרר לי את הידיים?… בבקשה…" אני לוחש ומביט אל החייל שיושב מולנו, עיניו כחולות ככקרח ושערו אפור קצוץ. הפנים שלו מתעווים בזעם.
"כדי שתוכלו להרוג עוד כמה עשרות אנשים? אני אוותר."
אני בולע את הגוש בגרון שלי. הידיים שלי, אני חייב לשחרר אותן איכשהו, האזיקים האלו… אני לא יכול להמשיך ככה, עם היידים קשורות מאחורי הגב.
"בבקשה, אני לא אעשה כלום." החייל מביט בי בעיניים מצומצמות. "כן בטח, כאילו שאני מאמין למילה שיוצאת לך מהפה. ממזר."
"זה לא משנה כלום," אני מביט בלאיון, הוא לא מחייך. "היכולת שלו להרוג את כולכם לא קשורה לאם הידיים שלו קשורות או לא, אותו דבר תקף לגבי ולגבי האוול: הבחור הבלונדיני ממקודם. אם אתם רוצים לנטרל אותו אתם מוזמנים לקשור לו את הרגליים, אבל כל דבר אחר שתעשו רק יעצבן אותו יותר. אבל את הטעות הזאת כבר עשיתם, הטעות שעוד לא עשיתים היא להשאיר את הידיים של שיין כאן קשורות, הוא יוכל לתקוף בדיוק באותה מידה שהוא יכול לתקוף עכשיו, הוא יכול לשרוף את כולכם גם עם אזיקים. אבל הוא לא עושה את זה: כי הוא ילד טוב, אז תשחרר לו את הידיים, בסוף כולכם תפסידו במלחמה בכל זאת."
הוא צוחק קצת, אבל לא נראה שאת החייל ההוא זה מצחיק. הוא קם ונעמד ממש מול לאיון, ואז הוא נעצר, ומצמצם את עיניו בשנית.
"ריינג'ר שון הולס, כמעט לא זיהיתי אותך בלי הקסדה. זה נשמע כאילו "האם קריק לייק ינצחו במלחמה הזאת" היא לא ממש שאלה עבורך."
"או," לאיון צוחק. "קריק לייק לא ינצחו במלחמה הזאת, צבא המהפכה ינצח. הארגון המקורי של קריק לייק מנה חמישים אנשים בערך, צבא המהפכה מונה עשרות אלפים. ככה שזה לא הוגן לקרוא לזה הצבא של קריק לייק יותר, אני מאמין." הוא משקר, "וכמה אנשים יש לכם?"
החייל מזעיף פנים ושותק, לאיון צוחק ונשען קדימה, כך שעיניו של החייל במרחק סנטימטרים ספורים מעיניו שלו. "אז אל תגיד לי שאתם תנצחו, זאקרי. כי השלטון יכול לדכא עם גדול ממנו פי מאה רק כל עוד העם הזה נשאר כנוע, והעם הזה," הוא מביט עלינו. "לא כנוע יותר."
הוא חוזר למקומו, ומעביר את הידיים מתחת לרגליים, ככה שהן אזוקות מלפניו.
"אז אתה יכול לא לשחרר את הידיים שלנו, זה לא משנה, כי אפילו אם אני לא אחיה לראות את זה: אנחנו ננצח."
פתאום אנחנו מתחילים לזוז בקול טרטור רב עוצמה. אני צורח קצת ומושלך על רד, ואז מתייצב במקומי בבהלה.
"מה הדבר הזה לכל הרוחות?!" אני שואל בזעזוע, ומחפש משהו להאיחז בו עם ידי האזוקות. החייל מביט בנו, כולנו מבולבלים ומפוחדים. "צבא המלוכה התחיל להשתמש ברכבות למטרות שונות ומשונות, הדבר הזה יכול לעבור שישים קילומטרים בשעה אחת, פי עשר יותר מהר ממהירות של כרכרה: ובלי סוסים בכלל."
"מה?" אני שואל. "איך זה אפשרי?!"
הוא צוחק קצת ומוציא ספר. הוא קורא ספר, בזמן כזה. פשוט יושב לו רגל על רגל מול חמישה אנשים שמובלים למוות בטוח, אחד מהם בהלם קליני, ואחד לא מסוגל להתכופף הצידה בלי לצרוח מכאבי תופת, וקורא ספר.
אני מביט הצידה, ומספיק לראות את ריין מעווה את פניה בזעם. "חתיכת בן זונה!" היא צורחת ומסתערת עליו, לאיון צועק ושני חיילים קמים לתפוס אותה כשעוד אחד מונע מאיתנו לעשות משהו, אני יכול רק לצפות כשהיא מנסה לבעוט בהם והם נאבקים בה עד שלבסוף אחד מהם מכה באוזן שלה בכל הכוח עם הקת של הרובה, והיא נופלת. לאיון קם לתפוס אותה אבל אחד החיילים תוקע את הקנה של הרובה בצד הגוף שלו, איפה שהוא נפצע, הוא צורח והיא נופלת. הם מרימים אותה חזרה לספסל, מתעלמים לחלוטין מבכי הכאב נטול-הדמעות של לאיון.
אני רק רציתי לחיות. לא רציתי מהפכה, לא רציתי להביס את המלך, רציתי להישאר בחיים. לא להיכלא בתא בגלל משהו שלא עשיתי, לא להינצל בידי נערת-שועל עם שם מוזר, לא רציתי שיאמנו אותי, ולא רציתי להתגנב לארמון של המלך. רציתי רק לחיות את חיי בשקט ורוגע, רציתי לעזוב את בית התמחוי שתקעו אותי בו, ולהקים חיים נחמדים רחוק ככל האפשר מהשדה מלא גושי הפחם שהיו פעם האנשים שאהבתי והבתים שהכרתי. לא להשתמש בכוחות שלי שוב אי פעם, לא לדבר על הכוויה שלי שוב אי פעם, לחשוב על קריק לייק כעל משהו רחוק ומפחיד, ועל המנהיג שלהם כעל מישהו שבטח יש לו עיניים אדומות זוהרות וצחוק מרושע, לא כעל הבן אדם הכי טוב לב ואכפתי שאי פעם היה לי את התענוג להכיר, לא כעל האיש הבוגר שבוכה מרוב כאב אבל לא נותן לדמעות לצאת. לא כעל אחד מחמשת השותפים שלי למוות המחריד ומלא הכאב.
אני לעולם לא אהיה בן שמונה-עשרה. אני לעולם לא יהיה בוגר באמת.
רד לא תהיה בת שמונה-עשרה, ריין לא תהיה בת שמונה-עשרה, לאף אחד משלושתנו לא תהיה ההזדמנות להגיע לגובה המירבי שלנו. לאיון והאוול לעולם לא ימצאו את השערה האפורה הראשונה שלהם, אף אחד מאיתנו לא יתחתן. תיאו לא יספר לאף אחד מה קרה למנהיג של הפרות האדומות, אני לעולם לא אדע מי היה זה שחיבק אותי כשבכיתי, מי הוא אותו אדם מסתורי בעל ריח פירות היער.
"הכל יהיה בסדר," לאיון לוחש, אולי לעצמו ואולי לריין חסרת ההכרה, ראשה צנח על כתפו, האוזן הפצועה כלפי מטה. "הכל יהיה בסדר."