היסודן האחרון 63-טריסטיאן ובן ותובנה עגומה

השיחות הבאות שלנו עסקו פחות בלאיון ובמהפכה ובמלך, ויותר בי ובו. סיפרתי לו על ריין, אבל לא שום מידע משמעותי, רק דברים קטנים, וגם על האוול ורד. הוא התעניין במיוחד בדברים הקטנים והמשונים בקשר של ריין עם האוול ולאיון. את ההבדל הלא יאמן בין איך שהיא מחזיקה את היד של האוול לבין איך שהיא מחזיקה את היד של לאיון. כשהאוול וריין מחזיקים ידיים, זה תמיד ברור בשביל מי זה. או שהיא מחזקת אותו או שהוא אותה. עם לאיון זה מאוזן, שניהם תומכים אחד בשני. הוא גם ממש התעניין כשסיפרתי לו איך לאיון נותן לה נשיקה קטנה בקודקוד לפעמים בעוד שהאוול מניח את מצחו על הראש שלה בעיניים עצומות, ובחיבוקים המוחצים של לאיון לעומת החיבוקים העוטפים של האוול. בלי להתכוון סיפרתי לו מה קרה כשאני ניסיתי לחבק את האוול מרוב פאניקה, בנסיון מטורף לחלוטין להרגיע אותו. אחרי זה הוא התעניין פחות בריין והאוול ויותר בי ובהאוול. הוא ניסה להבין איך, לכל הרוחות, אני מכנה אותו "החבר הכי טוב שלי", או יותר מדויק: למה.
"אתה צריך לשקול את המילים שלך לידו, נכון? יש הרבה דברים שאסור לך להגיד." הוא שאל.
"הוא פשוט… פגיע." אני לחשתי.
"אבל אתה מספר לי דברים שקרו בשבועות הראשונים להכירות שלכם, ומספר לי דברים שהוא אמר לאחרונה, וזה פשוט… לא נשמע כמו אותו בן-אדם. לפי התיאור הראשוני שלך שלו לא הייתי יכול לתאר לעצמי שהוא מסוגל לכזאת אדישות, כזאת אינטליגנציה כקפואה כקרח."
האוול באמת עבר שינוי שלא יאמן. הוא לא מדבר עם ריין יותר, הוא לא צועק ולא צוחק, הוא רק עושה מניפולציות ומסתובב עם פנים קפואות.
הוא פקח את עיני להמון דברים, מה שהיה קצת אירוני כי הן היו מכוסות כל הזמן.
יש לו שני ילדים, ככה הוא סיפר לי. טריסטיאן ובן. טריסטיאן הוא המבוגר יותר: בשנתיים. צחקתי שטריסטיאן גמר לו את כל האותיות, עד שלא נשאר כלום לבן. הם כבר מבוגרים עכשיו, הוא אמר. בן עזב את הבית בגיל שש-עשרה ולא דיבר איתו במשך תשע-עשרה שנה, וטריסטיאן עזב בגיל שמונה-עשרה, והמשיך לשמור על קשר ידידות, כל עוד לא צריך לקיים שיחה או להיפגש או להתכתב.
"ניסיתי להיות אבא טוב, באמת ניסיתי. אבל כנראה שהייתי די גרוע בזה, כי השניים האלו שונאים אותי."
אני די מרחם עליו, הוא סיפר לי גם על אליזבת', אשתו שמתה. הוא אמר שטריסטיאן גדל מתחת לחצאית של אמא שלו, וכשהיא היא מתה הוא לא האמין איזה רשע העולם הזה שהיא הגנה עליו מפניו.
כל הדמויות בסיפור הזה היו מעוררות הזדהות, אני ריחמתי על טריסטיאן שגילה בבת אחת את כל הזוועות ביקום, על בן שבקושי זוכר את אמא שלו, על אליזבת' שמתה כשהבן הבכור שלה ישן בידיים שלה, ויותר מכל: ריחמתי על אותו איש מסכן ובודד, שהיה חייב לנתק בכוח ילד בן שש מגופת אמו, ונשנא על כך. על כך שהוא פשוט לא היה אמא שלהם.
ככל שהזמן עבר אני דיברתי יותר והוא פחות, ואני מתרגל לעיניים המכוסות, לחושך: גם כשמורידים את הכיסוי כשאני בתא שלי כל כך חשוך שאין ממש הבדל, אבל זה לא נורא, יש שלווה בחושך.
אני לא יודע כמה זמן אני כאן, לא בדיוק. ההערכה שלי היא בערך שבוע, אולי עשרה ימים. כל בוקר הם באים לתא, מכסים לי את העיניים, ולוקחים אותי לחדר. הם הפסיקו לקשור לי את הידיים, כי הוא אמר להם.
"אתה יודע, שיין. אני הבנתי לגביך משהו." הוא אמר לי, פעם אחת. "אתה פשוט תמים מידי, אתה מאמין לכל מה שאומרים לך. הצטרפת לצד של קריק לייק פשוט בגלל שזה הצד שהציע לך קודם."
"לא נכון," אמרתי. "ריין הצילה אותי מתא כלא, וכנראה שמעונש מוות, על פשע שאני אפילו לא בטוח לגמרי מה הוא היה."
הוא צחק צחוק קצר וקודר. "אני מצטער שיין, אבל זה פשוט לא נכון. אתה יודע למה הפשע הזה לא לגמרי ברור? כי הוא מעולם לא התרחש. ארגון מהפכה בשם "הפרח של סינה" שיתף פעולה עם לאיון במבצע הגיוס שלך, הכל הופעל מקשרים בפנים. הם כלאו אותך ושחררו אותך רק כדי להיות בטוחים שתחשוב שהם טובים."
לקחו לי כמה שניות לעכל את דבריו. לא האמנתי, אני עדיין לא מאמין, שלאיון מסוגל לכאלה תככים ומזימות, שריין תסתיר דבר כזה ממני. ששניהם ישקרו לי בצורה כל כך מופגנת.
"גם ארגוני מהפכה פוגעים בחפים מפשע כדי להשיג את מטרתם. "המטרה מקדשת את האמצאים". זה הוא משפט שמהפכנים בכל מקום אוהבים להגיד לעצמם. אתה מבין? בגלל המטרה זה הוגן לשקר לך, בגלל המטרה זה הוגן להסתיר ממך דברים בקשר למלך. אתה יודע שהמלך הנוכחי עשה מאמצים אדירים כדי למנוע מהגזע שלך להיכחד? תן לי לספר לך סיפור שיין, זה סיפור על ארץ מופלאה ושורצת ביצורים, גזעים דמוי-אנוש וחיות. אלפים, דרקונים, גריפונים, יסודנים, וזה גם סיפור על מלך שחי לפני חמישים ושש שנים, מלך ששלט כשאלפים התחילו לתקוף בני אדם, מלך שהבין מה קורה כשדרקון מחליט להחריב משהו. אתה יודע מה קורה, שיין? הוא מחריב את זה. מלך, שהחליט שעליו לעשות משהו בנוגע למושבות האלפים, מלך שפתח נגדם במלחמה גדושת תכסיסים מלוכלכים. זה סיפור על פחד שהפך לשנאה שהפכה לצמא לדם. אבל יותר מכל: זה סיפור על גזע אחד שנותר עומד אחרי שכל השאר כבר נכחדו, ועל בן שירש את מקומו של אביו, שירש ארץ מרוששת, ריקה ממשעבים, ולא מיושבת, עם נתינים ששונאים את המלך הקודם ולכן שונאים גם את בנו. אתה מבין? המלך לא לוקח מיסים מתושבי העיר כי הוא נהנה מכך, אלא כדי שהוא יוכל לשקם את אוצר הממלכה האבוד."
דרקונים? דרקונים יש רק באגדות. מצד שני, זה מה שחשבתי גם על מכשפים…
זה לא היה הגלוי המפתיע הראשון, וגם לא האחרון, אך אולי המשמעותי מבניהם. עצם העובדה שלא הייתי בטוח גרמה לי להבין כמה שקרים אנשים סיפרו לי בימי חיי, במיוחד בחצי השנה האחרונה.
חצי שנה? וואו, עברה רק חצי שנה? רק לפני חצי שנה עוד הייתי בחדר הקטן שלי? שמדאם לומן הנתעבת הרשתה לי לשהות בו? רק לפני חצי שנה חיבקתי כריות מתוך שינה? רק לפני חצי שנה חשבתי על המהפכה כמשהו רחוק וטיפשי וחסר סיכוי, ועכשיו אני הולך למות בשבילה.
"תחשוב על כל דבר טוב שבא לך משום מקום בחיים שלך," הוא לחש פעם אחת. "כל דבר שייחסת למזלך הטוב. כל האנשים האקראיים שעזרו לך, שמנעו ממך למות מרעב או מקור או מבדידות למרות שהם שנאו אותך ואתה אותם. המלוכה עזרה לך שיין, היא עזרה לך כל הזמן. מדאם לומן קיבלה כסף על בסיס שבועי בתמורה לכך שתדאג שיהיה לך מה לאכול ולשתות ואיפה לישון, חלק גדול מאותם חברים קטנים שהיו לך, אנסטסיה התופרת, ספנסר הזקן שמכר ירקות, היו חיילים. אל תבין אותי לא נכון: זה לא אומר שהם לא באמת חיבבו אותך, אתה היית, ועדיין, ילד שקשה מאוד לא לחבב. אבל הם היו חיילים במסווה. אתה חי היום בזכות הדאגה של המלוכה אליך, אתה מבין? הכפר שלך, הוא טופח בידי המלוכה, והאסון שקרה שם היה אחד הדברים המצערים ביותר שקרו בזמן שלטונו של המלך, אתה לא יכול לתאר את הצער והכעס שכל אחד מבעל הדרג הגבוה במלוכה חש כשהבינו שהגזע האחרון ששרד את מסע ההרג של המלך הקודם נכחד. אך אולי אתה יכול לתאר את השמחה שחשו כשגילו שילד קטן אחד שרד הכל. ילד קטן אחד שמציל גזע שלם. ילד קטן אחד בשם שיין גרין."
וכשאני ישן, אני חולם. על רד וריין וג'יימס, על האוול ולאיון. על ג'ונתן.
הרגתי אותו. שום דבר שמישהו יגיד אף פעם לא יוכל לשנות את זה שאני הרגתי אותו. הרגתי אנשים בעבר, אבל הם היו אנשים שתקפו אותי. הם היו חיילים. הם היו יצורי רשע חסרי פנים. ג'ונתן היה… ילד. הוא היה נער, לא מבוגר בהרבה ממני. היה לו חיוך גדול, היו לו עיני-ענבר, היה לו זיק בעיניים. הוא היה בן אדם, ודי חיבבתי אותו. אבל הוא מת, כי נכנסתי לפאניקה. האוול צדק, אני לא שולט בכוחות שלי. אני תמים וטיפש וחלש, ובגלל זה כולם מנצלים אותי. אני חלש מכדי להביא תועלת במלחמה, אני חלש מכדי להציל את קאיה.
ועכשיו אני שוכב על גבי, בתא הקטן. חשוך פה כל כך שאני לא יכול לראות את היד של עצמי, אבל זה לא צריך למנוע ממני לעשות משהו. אני נשכב על הבטן ברגליים ישרות, ומרים את עצמי בעזרת הידיים, ויורד, ועולה, ויורד, ועולה.
הידיים שלי רועדות, אבל זה לא משנה. אני חייב לקבל החלטה. בפעם הבאה שאני אראה את רד: תיאו לא יצטרך להגן עליה, הוא לא יצטרך להרגיש את המוות בידיים שלו. אני אהיה חזק מספיק בשביל שהיא לא תצטרך לדאוג לי. חזק מספיק בשביל לשמור עליה.