היסודן האחרון 67- איום מלא בתוכן וההצגה ההגדולה של לאיון

בערב העשרים ושתיים להליכתם, לאיון גילה סוג נוסף של כאב.
כאב מעופש.
הוא הבין בעצמו כמה מוזר זה נשמע, אבל 'מעופש' הייתה המילה היחידה לתאר את הכאב הישן והעייף שתקף את עצמותיו הדואבות. הוא הוסיף את זה לרשימה, יחד עם הכאב המחשמל, הכאב המדמם, הכאב הקהה, הכאב הדוקר, הכאב בסרעפת, שהוא הרגיש כשהוא פחד, והכאב בחזה, שהוא כשהוא נבהל. טוב, זה לא ממש מדויק. הוא הרגיש את הכאב בחזה גם כשהוא שמע שמרתה מתה, וגם כשריין קפצה לשדות קרב בלי לחשוב. היא עשתה את זה הרבה, הוא הבין.
הלהט של ריין היה אחד הדברים שהוא הכי אהב בה, אבל לפעמים הוא פשוט קיווה שהיא תוכל להישאר לנצח כמו שהיא הייתה באותו רגע, שלווה, רגועה, מחבקת אותו בעיניים עצומות. 'מתרפקת', כמו שאבא שלו בוודאי היה אומר.
היא זזה מעט, ומילמלה משהו. היא נרדמה, רק עכשיו הוא הבין את זה. בעדינות שרק הוא מסוגל להגיע אליה עם ידיים גדולות וגסות כמו שלו, הוא השכיב אותה על שק השינה.
היה להם רק שק שינה אחד בתוך התרמיל שתיאו השיג, אז הם חלקו בו לפי תור. לאיון והאוול נתנו שניהם את התור שלהם לריין, לאיון עשה את זה בגלוי, והאוול פשוט טען שחם לו מידי בפנים, למרות שבחלק מהלילות הטמפרטורה ירדה מתחת לאפס. ריין נתנה לרד לישון שם מידי פעם, אבל ברוב הלילות הנערה פשוט התכרבלה עם סנואו, הוא חימם אותה.
לאיון הביט ביצור הקטן. הוא היה יכול להישבע שהיום בבוקר הוא היה קטן יותר. מאז שהוא יצא מהביצת-אבן שלו, סנואו העלה לפחות שישה קילוגרמים, ועבר בקושי שבוע.
כולם ישנו ליד המדורה, רד ישנה מחובקת עם הטאמרפולקין הגדל-במהירות-על שלה, תיאו ממש לידם, משתמש בתיק ככרית, האוול מעט רחוק יותר, הוא נשען על עץ בפנים נטולות הבעה לחלוטין ובגב זקוף, כאילו הוא מת. שיין כנראה ישן על העצים איפשהו, כך שלאיון נשאר לשבת ליד המדורה הגדולה והמפצפצת, האש האירה את פניה של ריין באור מרקד, מעלה גיצים לשמיים כמו מאות כוכבים נוספים. הצללים של העצים זזו כאנשי שבטים הרוקדים סביב המדורה, מהללים ומשבחים את רוחות היער העתיקות, האדירות. רוחות טובות ושומרות, לא כמו האל הנקמן והרשע. האש עטפה אותו בחום הרך שלה, בפחמים המלחששים שלה. היא השתקפה בעיניו הבהירות כאילו הייתה אלה משל עצמה, הוא מצא את עצמו שולח את ידו המוצללת אל האור, החום, אל הרוח הגדולה מכולן, אלה טובה יותר מכל דבר אחר.
האש הצליפה לכיוונו, וידו נכוותה. הוא פלט צעקה קטנה ונפל אחורה מבול העץ הלח.
הוא היה כל כך מופתע, וזה היה כל כך טיפשי. הוא ידע שזה מה שיקרה, זה מה שכל אמא מלמדת את ילדיה. אסור לגעת באש, אש גורמת לכוויות, היא מכאיבה.
רשרוש נשמע מהעצים, לאיון הביט למעלה בבהלה. מחפש אחר מקור הרעש ההולך וקרב, הוא חיפש אחר החרבות של ריין, ועד שמצא אחת הוא נעמד, ובלע את רוקו. מוכן להילחם במה שזה לא יהיה כדי לשמור על החברים שלו, וזה התקרב והתקרב, על הקרקע, לאיון היה מוכן לתקוף את האיום הבלתי ידוע,
ואז משהו זינק מהחשכה, זה הפיל אותו לקרקע, זה אחז בגרונו. הוא נאבק וניסה להתפתל עד שהראייה שלו התבהרה והוא מצא את עצמו מביט ישר אל פניו האמתניות של…
"שיין?" הוא שאל בבלבול. ידו האחת של הנער אחזה בגרונו, וידו השנייה הייתה מצופה מעטה אבנים. לאיון ראה את האגרוף האימתני את שיין בפעולה, הוא לא רצה לראות את זה שוב.
"לאיון?" הנער השיב בבלבול דומה, וקם. מניח לאבנים לצנוח לקרקע.
"מה לעזאזל? למה עשית את זה?" לאיון שאל. שיין הבריש חתיכות אדמה אחרונות מידו השמאלית. "שמעתי צרחה." הוא אמר, ושלח ללאיון יד מסייעת, כשלאיון נעזר בה כדי לקום, הוא הבין כמה היא חזקה בהשוואה לפעם.
האיש חייך חיוך נבוך והביט ברגליו, מחביא את היד הכוויה מאחורי הגב. "כן, זה היה רק אני."
"מה קרה?" שיין שאל, ועקף את לאיון. מתיישב מול המדורה.
"כוויה קטנה." הודה פיטר בורק במבוכה.
שיין הביט בו בעיניו הירוקות. "תראה לי."
אז הוא הראה.
"זאת אכן כוויה קטנה, איך קיבלת אותה?"
לאיון נתקל בתחושה משונה. הוא היה רגיל לדאוג לאחרים בצורה הזאת, לשאת באחריות על כל דבר, וכשמישהו אחר התנהג כלפיו בצורה הזאת… הרכושנית, זה הרגיש מאוד… מוזר.
"זה לא משנה. סתם, משהו טיפשי." הוא חייך, והתיישב ליד שיין. למרות חוסר הנוחות שחש.
"כמה טיפשי?" שיין שאל.
"ניסיתי לשים עוד בול עץ במדורה, ונכוותי." הוא שיקר. הוא הרגיש מאוד לא בנוח עם הצורה בה שיין מגונן עליהם. ממש ממש ממש לא בנוח. במיוחד בגלל שזה היה סלקטיבי. רק ריין עניינה אותו, באופן ברור. לאיון לא ידע למה דווקא עכשיו הוא החליט לשמור ככה גם עליו, אבל זה ממש הלחיץ אותו.
"למה אתה מתנהג ככה?" הוא שאל, שיין הסתכל על ריין הישנה. "איך?"
"ככה, ממש כמו שאתה מתנהג עכשיו. כמו כלב צייד, כאילו התקבעת עליה ועכשיו כל המטרה שלך בחיים היא להגן עליה מהכלום שקורה. אתה לא מדבר איתנו, אתה לא הולך איתנו, אין לך שום עניין בשום דבר. אני יודע שזה היה קשה, אבל להיסגר זה לא הפתרון. אנחנו יכולים לעזור, עם רק תבטח בי. מתי איכזבתי אותך, שיין? אתה מכיר אותי, אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי על כל מה שצריך. אל תפחד, הפחד נגמר."
לאיון היה בטוח לחלוטין ששיין הולך להתפרק, לדבר בכנות אמיתית, אולי לבכות. אבל לא, הנער הביט אליו בעיניים קפואות מאין כמוהן. מבעיתות לחלוטין.
"לא, לאיון. זה לא בגלל שהיה לי קשה שם. לא היה לי קשה שם בכלל. למעשה, הרבה יותר קשה לי ממש כאן, לידך, מאשר שהיה לי בחודש ההוא. אני יודע, על הכל. אני יודע על כל השקרים והמניפולציות שאתה מפעיל. לא אכפת לי. אבל אם אתה חושב שאני אסמוך עליך שוב אי פעם, תשכח מזה. אני לא כלב ציד, אני סמוראי. היא הצילה את החיים שלי, וגם את שלך. אני לא אתן לה להיפגע, ואני לא סומך עליך שתשמור עליה, כי אני לא סומך עליך בכלום יותר. אני יודע שאתה משקר, לא באמת נכווית שניסית להכניס בול עץ למדורה. נכווית בגלל משהו הרבה יותר טיפשי ומסוכן. המוח שלך לא בסדר, לאיון. הוא לא בסדר כבר עשרים ושניים ימים. אתה לא תישן לידה יותר, כי אתה עושה דברים מתוך שינה. יום אחד, אתה תתעורר מהסיוטים שאני יודע שיש לך, ואתה לא תחזיק את הגרון של איזה חייל, אלא את הגרון שלה. אם אתה תעמיד אותה בסכנה הזאת, אני אהרוג אותך. אם אני אחשוב שאתה מהווה איזשהו איום, אני אהרוג אותך. אם אני אתפוס אותך אפילו מניח עליה אצבע, או מבטא הברה אחת, בצורה שלא מוצאת חן בעיניה. אני, אהרוג, אותך. אני יותר חזק ממך, ושנינו יודעים את זה. אני יכול להקפיא את הדם שלך, אבל אז יהיו ראיות, נכון? לכן, בזמן שתישן, אני אכניס שני קילוגרמים של חול אל תוך הגרון שלך, ואחרי שתיחנק- אני אוציא אותם. כשהם יקומו בבוקר, אתה תהיה קר כמו קרח, וזה לא תקף רק לדרך הזאת. זה תקף לכל יום בשארית חייך האומללים. הבנת אותי? אני מקווה שכן. כי אחרת אתה לא תקום מחר בבוקר."
הוא המשיך להביט בעיניו הכחולות אפרפרות של לאיון בדיוק מספיק זמן כדי שהאיש ידע שהוא מתכוון לקיים את האיום, ואז קם, מדלג מעל בול העץ בחינניות ופונה ללכת אל תוך העצים. וכשלאיון הביט אחריו רגע לפני שהוא נעלם בחושך, הוא היה יכול להישבע שהנער זרח באור אדמדם-צהבהב כאילו הוא הרוח של האש.

לאיון לא זכר שהוא נרדם, הוא גם לא זכר את החלום שלו, אבל הוא ידע שזה היה חלום רע.
לא סיוט, לא היו לו סיוטים. האוול נתקל בהם בכל לילה, אבל לא לאיון. ללאיון פשוט היה חלום רע מידי פעם. רק שלאחרונה, המידי פעם הזה הפך לכל פעם שהוא עצם את עיניו.
כל מה שהוא ידע באותו רגע, כשהוא פקח את עיניו, היה שהוא חייב לברוח, ומהר.
הוא התיישב במהירות, עיניו מתרוצצות לכל הכיוונים בבהלה, הוא ניסה לקום אבל החצץ החליק תחת רגליו והפיל אותו על בטנו, הוא התנשף לכמה שניות וניסה לזחול הרחק משרידי המדורה המפוחמים, עד שנזכר לחשוב ממה הוא בורח בעצם.
כשהוא הבין שאין לו מושג, הוא נשכב על גבו, חזהו עולה ויורד בנשימות רדודות. הוא הביט לשמיים החיוורים בשעת הזריחה, ואז בריין הישנה שנת ישרים, היא החמיצה את פניה לרגע ואז זעה מעט מתוך שינה.
הוא עצם את עיניו, והניח לנשימות שלו להירגע.
"הכל בסדר?" שאל קול שקט וביישני, לאיון פקח את עיניו והתיישב. מוצא את רד עומדת כשסנואו בידיה. הוא כבר היה קרוב ללהיות כבד מכדי שתוכל להרים אותו.
"אה, כן. הכל מצוין." הוא חייך. היא נראתה מעט לחוצה. "פשוט נראית כל כך מפוחד…"
"כן, חלמתי שמפלצת שעשויה מברוקולי רודפת אחרי ברחבי היער…" הוא שיקר במבוכה מזויפת. "כנראה שריד מאותן תקופות אפלות בהן אמא שלי הטילה אימה על כל גרגיר סוכר ברדיוס של חמישה קילומטרים ממני."
אמא שלו מעולם לא אסרה עליו לאכול ממתקים.
רד צחקה צחוק חביב, שנקטע כשסנואו החליט שמתחשק לו לרדת מהידיים שלה, ובתור דוב הקוטב המקורנן היחיד באזור- הוא קיבל את מבוקשו, ורד מצאה את עצמה רודפת אחריו במעגלים, צועקת לו להפסיק לברוח.
"את יודעת," לאיון אמר ונעמד. "לא כדאי לך לרדוף אחריו. פשוט תעמדי במקום."
"אבל-"
"תסמכי עלי, לרדוף אחריו רק מחמיר את המצב."
אז היא נעמדה, וסנואו, לאחר שהבין שאף אחד לא משחק איתו, הפסיק לרוץ מסביב ופשוט התיישב ליד המדורה הכבויה במעט שעמום.
"וואו," רד אמרה. "אתה ממש קוסם."
לאיון צחק.
"לא, באמת, אם אני פשוט עוצרת ומסתכלת עליו הוא ממשיך לרוץ בלי היסוס. עשית עליו רושם, כנראה."
הוא הרים גבה, "באמת, על הדוב קוטב עם הקרניים?"
היא השפילה את מבטה והתיישבה על בול העץ עליו לאיון ושיין ישבו אתמול.
"לפעמים הוא יכול להיות ממש כמו בן אדם, תסתכל עליו עכשיו, באיזה מצב רוח נראה לך שהוא?"
לאיון הסתכל עליו, שוכב עם הרגליים פרושות לצדדים ועיניים עצומות למחצה. "משועמם." הוא אמר בהחלטיות.
"בדיוק, דובי קוטב לא מרגישים שעמום, הם לא מזהים מתי למישהו קר ומתכרבלים איתו כדי שיתחמם. הוא לא סתם דוב קוטב מקורנן, הוא טאמרפולקין. האוול אמר שהוא ממש חכם."
לאיון מצא את האמון העיוור במה שכל מי שאומר לה שהוא מבין במשהו, רק בגלל שהוא אומר את זה, מקסים לחלוטין.
הוא חיבב את רד.
"תגיד," היא שאלה, "אתה לא מפחד שימצאו אותנו? שהם מדביקים את הקצב? אולי לא ברחנו מספיק מהר…"
הוא חייך חיוך חביב ומרגיע. "אל תדאגי, היער ענק. הם לעולם לא יצליחו למצוא אותנו, בטח שלא בזמן שייקח לנו להגיע הביתה."
רד הביטה בו בתמיהה.
"תיאו אמר שהבסיס הישן של קריק לייק בדרך שלנו, אנחנו נעצור וניקח ממנו כמה דברים." הוא ענה.
"כן, אני פשוט… לא יודעת, זה נשמע מוזר שאתה קורא לבסיס בית…"
הוא משך בכתפיו.
"אני חייתי שם כל החיים שלי."
רד מצמצה כמה פעמים בעיניה האדומות. "לא ידעתי את זה. תמיד חשבתי שגדלת באיזה כפר או משהו… לא אמרת אז לא שאלתי."
הוא הביט על כולם במבט מהוהר, על האוול וריין שישנים שינה עמוקה, ועל תיאו שכבר התחיל להתעורר.
"אני מניח שאף אחד מאיתנו לא ממש מדבר על הילדות שלו. אני לא יודע אפילו איך קראו לההורים של חצי מהחברים הכי טובים שלי."
"צ'ארלס וסוזן." רד אמרה, והביטה בו בחיוך קטן. "ככה קראו להורים שלי."
לאיון חייך חזרה. "בנג'מין ומדיסון."
"אני גדלתי בעיר." רד לחשה. "מאלו שיש בהם בתי ספר."
"הילדים שלי בטוח ילמדו בבית ספר, לא בהכרח בשביל הלמידה- אני חושב שילדים צריכים להיות בסביבת ילדים אחרים. שיוכלו לשחק עם בני-גילם ולהכיר חברים מגיל צעיר."
רד השפילה את מבטה בבת אחת. "לפעמים ילדים יכולים להיות מרושעים, אתה יודע."
"אני יודע שילדים רבים לפעמים, אבל כמה גרוע זה באמת יכול להיות?"
"מאוד גרוע." רד אמרה. "מאוד מאוד גרוע. ילדים יכולים לגרום לילדים אחרים לפחד ללכת לבית-ספר, הם יכולים לגרום לילדים אחרים לשנוא את עצמם, ילדים יכולים להתעלל טוב מאוד, בעיקר בילדים אחרים."
לאיון בלע את רוקו.
"יש לך נסיון בזה, אני מבין."
היא חיבקה את ברכיה לחזה. "הרבה נסיון. ברחתי מהבית בגלל זה. רק… להתרחק, אתה יודע? הייתי בת שלוש-עשרה, ואז לילה אחד פשוט לא יכולתי לשאת את הרעיון של ללכת לבית ספר מחר, אז ארזתי תיק ו… ברחתי. רחוק."
לאיון נגע בכתפה, והיא הביטה בו במבט רך.
"וואו…" קול לחש. "זה… אני לא…"
תיאו הביט בהם בבהלה.
"לא התווכנתי לצוטט או משהו!" הוא הצטעק. "פשוט התעוררתי ו… לא… אני… לא ידעתי עם להגיד משהו או…"
רד השפילה את מבטה שוב.
"כמה זמן אתה ער?" לאיון שאל בעניניות מוחלטת, ידו עדיין נוגעת בכתפה של רד.
"ג'רמי ואנה." ציין תיאו את שמותיהם של הוריו בבושה.
לאיון חייך חיוך שאמר 'זה בסדר' ללא מילים, ותיאו הביט בו במבט שאמר 'אני מצטער' ו 'אני תמיד עושה את הדברים האלו, סליחה' ולאיון חייך את חיוך ה'זה בסדר' שלו שוב.
תיאו פישל מידי פעם, זאת אומרת: כולם פישלו מידי פעם, אבל תיאו עשה את זה בתדירות גבוהה. מאוד. ללאיון לא היה אכפת במיוחד, אבל כאב לו כשתיאו התאכזב מעצמו ככה בגלל דברים קטנים. הבחור המסכן.
"אף פעם לא היינו רק שלושתינו בחדר." תיאו הרהר בשקט, "מעולם, בכל השנים שאנחנו מכירים, לא הגענו לסיטואציה בה שלושתינו נמצאים במקום כלשהו בו אנחנו היחידים שמסוגלים לשמוע ולהשתתף בשיחה."
הזיכרון של הנער הרשים אותו עמוקות, רד הינהנה בהפתעה.
כאילו בתגובה, ריין פיהקה ופתחה את עיניה במצמוץ. היא הביטה בשלושתם קצרות.
"הא," היא אמרה. "זאת לא שלישייה שאני רואה הרבה ביחד." היא צחקה קצת. צחוק רענן שהזכיר ללאיון גשם קיצי.
"שנעיר את האוול?" רד שאלה, ריין קימטה את מצחה. "האוול עדיין לא התעורר?"
"כן הוא כן." אדוארד אמר ממקומו השעון על העץ. "הוא התעורר ראשון, למען האמת. העיניים שלו פקוחות לפחות רבע שעה."
ריין צחקה.
"אז שנתחיל ללכת? שיין בטוח ידביק אותנו, קשה לי להאמין שהוא עדיין ישן."
לאיון נעמד, אחריו גם תיאו, ורד ניערה את סנואו כדי שיקום. ריין התחילה לקפל את שק השינה.
ותוך שבע דקות, (ריין מדדה) הם התחילו ללכת. לאיון הבחין שמשהו זז בין הענפים, הוא הבין שזה שיין, והנאום שלו מהלילה הקודם הדהד במוחו.
נהיה קר יותר, לאיון הבחין בכך, וזה תסכל אותו ועודד אותו באותו הזמן: מצד אחד הוא שנא קור, ממש ממש שנא אותו. הוא תמיד הצטנן בחורפים. הגנים של אמא שלו, כך אביו נהג להגיד, ומצד שני- המשמעות של זה הייתה שהם מתקרבים לבסיס, לא?
הוא שאל את תיאו, והנער אמר שהם כנראה יגיעו ביום למחרת.
לאיון בילה את שארית היום כשחיוך מרוצה מקשט את פניו.
הלילה הגיע, והם הקימו מדורה. תיאו סיפר סיפורים, וכולם הקשיבו. האוול לא מצא אותם מעניינים במיוחד.
כשהגיע הזמן לישון, ריין נשענה על כתפו והתכוונה לעצום את עיניה.
"ריין," הוא אמר ברוגע שהסתיר את פעימות ליבו המאיצות. "כמה שאני אוהב כשאת יושב ככה, עם הראש על הכתף, אולי כדאי שתשני בשק שינה ליד תיאו? אני טיפה חולה, את יודעת, כמו תמיד כשמתקרר. באמת שאני לא יודע מה נעשה אם את לא תהיי במיטבך כדי לגרום לנו להתארגן בבקרים."
היא הביטה בו במבט ספקני.
"אתה לא חולה, אם היית חולה היית הרבה יותר אומלל. לא קר מספיק בשביל זה, וגם אם היית חולה, לא היית אומר לי לישון ליד תיאו. אתה שונא לישון לבד, לאיון. אל תנסה לעבוד עלי. מה קורה?"
לעזאל, היא פשוט מכירה אותו טוב מידי. אבל הוא חייך את החיוך החביב והכל כך, כל כך מזויף שלו.
"אני מתחיל לפתח משהו, אני יכול להרגיש את זה. זה פשוט שאם שנינו נהיה חולים באותו זמן… מי יסדר הכל? את יודעת שאני אוהב את תיאו אבל…"
"נו באמת," היא אמרה. "אתה יורד לעומק ולכאורה חושף את המניעים האמיתיים שלך, כשהמניעים האמיתיים באמת שלך הרבה הרבה יותר עמוקים. אני מכירה את הטריקים שלך, לאיון. אתה צריך למצוא חדשים אם אתה מתכוון לעבוד עלי."
הוא נאנח. "ריין, בבקשה, אני לא רוצה שתישני לידי, בסדר? אני בן עשרים ואחת, אני באמת מסוגל לישון כשאת במרחק של יותר ממטר. אני ממש ממש לא רוצה להדביק אותך… כי… זה פשוט… את היחידה שאני יודע שתוכל לסדר הכל אם אני אהיה מושבת, ו… אני לא רוצה להשאיר את כולם בלי אף אחד שיכול לטפל בדברים, מה יקרה להם בלעדינו?"
"אנחנו כבר לא מדברים על שלושת האנשים שישנים פה, נכון?"
הוא השפיל את מבטו. "מה אם הם לא הצליחו להסתדר? מה עם שום דבר לא עובד? מה עם הם לא מסוגלים להמשיך בלעדינו? ויותר גרוע, מה אם הם כן?"
היא הניחה את ידה על חזהו, אצבעותיה פרושות לצדדים.
"אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה, לאיון. הדבר האחרון שאתה צריך לדאוג לו הוא שהם לא צריכים אותך."
הוא חייך. "ועדיין, אני פשוט… ארגיש טוב יותר עם תשני ליד תיאו, טוב?"
היא הנהנה ולקחה את שק השינה. לאיון נשכב בגבו אליה. הגרון שלו התכווץ ונחסם. הוא שנא את זה, אבל זה היה התפקיד שלו. הוא היה צריך לדאוג לכולם, כי הוא היה היחיד שמסוגל לעשות את זה. גם אם זה אומר לשקר לריין לגבי הפחדים שלו, הוא לא יכול לתת לה לשמור עליו, לפחות לא בסיטואציה הזאת. כאן הוא צריך להיות השומר, הוא צריך להיות המנהיג.
דמעה אחת זלגה על לחיו, ועברה לצווארו עד שלבסוף נספגה בבד של החולצה, וזהו זה, עכשיו הוא צריך לישון.

מה שהוא לא ידע, היה שריין הזילה דמעה משלה. רק שהיא בכתה על כך שלאיון לא נתן בה את האמון, שהוא כלל אותה באותה הצגה מקוללת שהוא הציג לכל העולם.