היסודן האחרון 69- קרב שחור-לבן ולהאכיל את החיה

איפה ג'יימס?
זאת השאלה שריחפה במוחם של כולם בבוקר שאחרי. כשהעידרותו כבר לא היוותה בעיה אחת מבין רבות.
ככל הנראה, אף אחד לא ראה אותו במשך חודשיים הם הניחו שהוא נעלם יחד עם כל חבריו.
וככה, בשעה שמונה בערב, כעשרים וארבע שעות אחרי שהם הגיעו למחנה, ריין ורד יצאו לחפש את ג'יימס. לאיון רצה להצטרף, אבל הן אמרו שאם הוא יבוא איתן זה רק יזיק. הן לא אמרו שהוא שונא אותו, אבל באותה מידה הן יכלו להגיד את זה.
הן סרקו את היער עד חצות, כשריין התחילה להירדם בעמידה. רד שלחה אותה למחנה והמשיכה לחפש. היא ידעה שהוא עלול להתחבא, אפילו מפניה. היא ידעה שהוא בטח יהיה עצוב ומפוחד ואומלל. הוא ירגיש כאילו נטשו אותו, והוא בהחלט יאשים מישהו, כנראה את לאיון, במה שקרה.
אבל היא הייתה מוכנה לכל זה, לכל זה ומעבר. היא רק רצתה למצוא אותו.
"ג'יימס?" היא קראה בשמו, ואז עוד פעם, חזק יותר. אבל לא הייתה תשובה. קול נפץ עז נשמע, היא הסתובבה בתקווה, אבל זה היה רק סנואו שעקב אחריה לכאן.
רגליה קרסו תחתיה לפתע, ללא כל אזהרה, והיא נפלה לישיבה כבדה. הגוש בגרון שלה פרץ החוצה, והדמעות איתו. היא התייפחה, ולחשה את שמו של ג'יימס, רק כדי להוכיח לעצמה שהיא לא מפסיקה לחפש, היא רק יושבת קצת, לא מפסיקה. לא עוזבת אותו. לא מרפה ממנו.
המחשבה הזאת הביאה עוד גל של בכי. סנואו התחכך ברגלה, היא ליטפה אותו, מחתה את הדמעות, וליטפה אותו שוב. פניה עדיין על ברכיה, באותה תנוחה שג'יימס תמיד ישב בה.
היא הסתכלה על סנואו, פרוותו הלבנה הייתה מוכתמת בדם. היא הביטה בידיה, העור הבהיר והחלק היה צבוע באדום. היא נגעה בלחיה, איפה שאמורה הייתה להיות דמעה מלוחה. אבל במקום זה, רד פוצצה בועת דם קטנה.
לא, לא, לא זה, למה דווקא עכשיו, למה היא לא יכלה לבכות דמעות רגילות של מים פעם אחת! זה היה כל כך לא הוגן! פשוט לא הוגן!
היא התייפחה ללא שליטה, יללה ויבבה, הדם הכתים את המכנסיים האדומים שלה, אבל היא לא הפסיקה. שום דבר לא יכול היה לגרום לה להפסיק.
היא בכתה כך במשך יותר זמן משהיא אי פעם בכתה, עד שקול יללה חד נשמע, כמו כלב שבועטים בו. היא הרימה את ראשה, ניגבה את פניה, ופנתה לכיוון ממנו היא חשבה ששמעה את הקול, במהרה הגיעה עוד יללה, וצעקה קצרה של כאב.
רד עקפה שיח גדול וצפוף, ומצאה את סנואו שוכב על השלג, פרוותו הלבנה הייתה מוכתמת בדם, ובצד גופו היה חתך מכוער. היא ניסתה להרים אותו, והוא ילל בכאב.
"לא…" היא לחשה, וליטפה את ראשו הפרוותי של דוב הקוטב, אצבעותיה נתקלו בקרני התיש המסולסולת והקטנות. "מי עשה לך את זה?…"
אילו רק הוא היה יכול לענות…
היא קמה, וחיפשה מסביב אחר החיה שעוללה לסנואו האהוב שלה כזה דבר נורא. מקיפה את השיח הענק והצפוף שוב ושוב, עד שנשמע רחש, ממתוך השיח. רד ניסתה לראות דרך העלים הצפופים, אך בחושך היא לא יכלה להבחין בדבר מלבד צללית כהה.
רק שזה לא יהיה זאב, רק שזה לא יהיה זאב, רק שזה לא יהיה זאב,
"הלו?…" היא לחשה, כאילו חשבה שהיצור יבין אותה. הוא זז, והיא ראתה: לא הייתה לו צורה של זאב, הייתה לו צורה של ילד.
"ג'יימס?" היא שאלה. הוא התכווץ והתרחק ממנה.
"אוי, ג'יימס, בוא הנה, בבקשה תצא משם, אני מצטערת, הלוואי ויכולתי להישאר כאן איתך כל הזמן. אני יודעת שזה היה מפחיד, אבל הכל בסדר עכשיו."
הוא זז בתוך השיח, היא לא הצליחה לראות לאן, ואז הוא הציץ מפתח שלא נראה עד שהוא יצא ממנו.
פניו היו רזים ושרוטים, חיוורים כמו המוות.
הוא נסוג שוב אל תוך השיח, אבל הפעם רד עברה בפתח ונכנסה גם היא.
מסתבר שאותו שיח היה פחות או יותר חלול, שיא גובהו הספיק בשביל ג'יימס לעמוד על ברכיו. בגדיו היו קרועים לחלוטין, וחשפו פה ושם את הצלקות הנוראיות שכיסו את גופו. בזרועו השמאלית נפער פצע טרי ואדום, שנראה כמו נשיכה עמוקה. היד הפצועה הייתה חבוקה לחזהו, ולא נראה שהוא ממש הזיז אותה.
סנואו נשך אותו, אולי שבר את ידו. היא נראתה כל כך רזה שזה בוודאי לא היה קשה במיוחד.
"מה קרה?" היא שאלה ונגעה בכתפו, הוא השפיל את מבטו.
בידו הימנית הוא אחז פיסת אבן חדה, שבהחלט נראתה כמו מה שפצע את סנואו.
"ג'יימס…" היא עטפה את ידו בידה. "אתה עשית לו את זה?"
הוא משך את כתפו השמאלית מאחיזתה, אך ידה הימנית עדיין אחזה בידו.
"למה עשית את זה?"
הוא פנה אליה, "את לא אוהבת אותי יותר."
היא משכה אותו לחיבוק, נזהרת על ידו הפצועה.
"מה פתאום! ג'יימס, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך הכי בעולם. סנואו בחיים לא יחליף אותך, למה שאני אעדיף אותו על פניך?"
"הוא יכול לשמור עליך." ג'יימס לחש. "ואני לא."
היא חיבקה אותו חזק יותר, עטפה אותו ומשכה אותו לחיקה בעדינות חמה.
הם חזרו באיזשהו שלב, סנואו היה כבד מכדי שרד תוכל לסחוב אותו בידיה, אבל למרבה המזל הוא לא היה פצוע קשה כל כך. היא לקחה את שני ידידה הקטנים למרפאה, שם אחות אחת חבשה את ידו של ג'יימס ואת בטנו של סנואו. הם הלכו לישון יחדיו, אבל לפני שהיא נרדמה רד ראתה את ג'יימס מרחיק את סנואו ברגלו. אולי מתוך שינה ואולי לא. המראה מעט שעשע אותה ומעט הדאיג אותה. אבל בינתיים היא החליטה להתמקד בחלק של השעשוע, היו לה מספיק דברים לדאוג לגביהם.

באותו זמן, לאיון לא ישן. הוא ישב באוהל שלו, מול השולחן, מולו ישבו תיאו, ריין, נייט, וולנטיין. תיאו כמעט נרדם בישיבה, ריין הייתה ערנית מאי פעם, ונייט וולנטיין היו מרוכזים, לפחות כמוהו, בשאלה שעמדה לפניהם פעמים רבות מידי.
מה עכשיו?
"אנחנו צריכים לתקוף." ולנטיין אמרה. "זה יהיה מפתיע, אף אחד לא יודע שחזרתם, זה התזמון המושלם!"
"אני רוצה להזכיר לך," נייט הוריד את משקפיו העגולים מאפו, ניקו אותם בחולצתו והחזיר אותם למקומם. "מה קרה בפעם הקודמת שניסינו להפתיע אותם. אולי הפתעות פשוט לא עובדות יותר."
"נתנאל," אמרה ולנטיין. "אתה צעיר, כולכם כאן צעירים, אבל לפחות להם יש ניסיון. אין לנו זמן, כל רגע בו אנחנו מושכים את המלחמה הזאת מעייף את הארץ העייפה במילא הזאת עוד קצת. אלו משאבים שמתבזבזים, אדמות שנשחקות, אנשים שמתים. אתה לא ראית את זה קורה, אנחנו," היא הבציעה עליה ועל לאיון. "כן."
נייט השפיל את מבטו הכחלחל.
"ולנטיין צודקת." לאיון אמר. "אנחנו צריכים לעשות משהו, ממשהו חכם. לא מספיק פשוט לתקוף יותר, אנחנו צריכים תוכנית והיא צריכה להיות גאונית."
"הכל או כלום." ריין אמרה.
"בפעם הקודמת שהלכנו על הכל או כלום, קיבלנו את הכלום." תיאו לחש.
"אבל החדשות הטובות הן: שהפעם הכלום בהחלט יהרוג אותנו מיד." ריין ציינה באופטימיות כנה לחלוטין. ולנטיין צחקה.
"מנדס," היא פנתה לתיאו. "אתה גאון, לא? בגלל זה אתה כאן. יש רעיונות?"
תיאו השפיל את מבטו והסמיק. לאיון נגע בכתפו מעל השולחן.
"אני לא צוחקת, אנחנו צריכים רעיון גאוני. ממש ממש גאוני. תוכנית מושלמת, אדירה, בלתי ניתנת להכשלה. משהו כל כך מסובך שיהיה כל כך פשוט. מבינים?"
תיאו נד בראשו לשלילה באיטיות, אבל ריין דווקא כן הבינה. "אם ככה, יש לי רעיון לעוד מישהו שיוכל לעזור לנו. אני בספק עם הוא ישן."
היא יצאה מהאוהל, ואחרי כמה דקות היא חזרה, מביאה איתה איש גבוה ורזה, שבירור לא יכל להרגיש פחות בנוח בסיטואציה. האוול התיישב על כיסא קטן מידי למידותיו כשידיו אסופות לחזהו וברכיו צמודות זו לזו.
"ולנטיין," ריין חייכה. "זה האוול. האיש הכי חכם שאני מכירה."
הוא התכווץ בכיסאו עוד קצת. ולנטיין צמצמה את עיניה החומות, "היי." היא אמרה.
"שלום." הוא השיב.
"אז בדיוק דיברנו על תוכנית תקיפה גאונית במידה שלא תיאמן." לאיון ניסהנ לנטב את השיחה חזרה לנושא הרצוי.
"אנחנו לוקחים הרבה יותר אנשים ממה שאנחנו באמת צריכים." האוול אמר. "תמיד. בכל פעם. הסיבה שנתפסנו מההתחלה הייתה ששיין לא הגיב טוב ללחץ, לא היינו צריכים אותו שם, הוא לא רצה להיות שם, אבל מאיזושהי סיבה הוא היה שם. כנ"ל לגבי, ולגבי רד ווייט וג'יימס."
"ג'יימס!" קראה ולנטיין לפתע. "ג'יימס מק'רייט! יש לכם חוזה עתידות, איך יכולתי לשכוח? טוב, אנחנו חייבים לדבר איתו. לא?"
ריין, לאיון, האוול, ותיאו הביטו בה.
"לא ממש פגשת את ג'יימס, נכון?" תיאו שאל, ולנטיין נדה בראשה לשלילה.
"טוב, הוא… הוא לא ממש אוהב… הוא לא טיפוס שממש…"
"מדבר." השלימה ריין את דבריו של תיאו. "הוא בן עשר, והוא לא שולט בנבואות שלו. גם עליו עברו חודשיים לא קלים."
ולנטיין הנהנה באיטיות, ולכמה שניות כולם שתקו.
"אנחנו צריכים להתאושש." האוול אמר לבסוף. "הכל וכולם. נחכה, אבל לא נשב בחוסר מעש. בינתיים: נתכנן."
סבב של הינהוני הסכמה.
"אני יכולה להישאר עוד, לעזור." ולנטיין הציעה. "את האמת שדי נמאס לי שחקנית ספסל בזמן שהילדים מקבלים את כל האקשן."
תיאו הזדקף מעט ברשמיות. "אז בואו נסכים: ניפגש כאן כל ערב עד שנחשוב על תוכנית, נשקלל אותה, ונהיה בטוחים בה במאה אחוז."
כולם הסכימו. תיאו, נייט, וריין סוף סוף זכו לשינה. וולנטיין ביקשה מלאיון להישאר עוד קצת, והאוול הלך לפגישה בה הוא היה אמור להיות, לפני שריין שלפה אותו משם בנחישות. הוא הלך לנקודות המפגש הקבועה שלהם, הסלע עליו הם היו יושבים לראות את הזריחה.
"איחרת." שיין אמר. "השעה שתים עשרה עברה מזמן."
"רצו אותי בישיבה."
שיין שילב את ידיו על חזהו."אני רוצה שתיתן לי תרגילים." הוא אמר.
האוול הנהן. "לכוחות שלך לגוף שלך או למוח שלך?"
"לשלושתם."
האוול הוציא דף נייר מקומט מכיסו, ועט מכיסו השני, והתחיל לכתוב. כשהוא סיים, הוא נתן את הדף לשיין, שקרא אותו בעיון, ואז הגיש לו אותו חזרה.
"זה לא מספיק, ואני לא מבין את רוב הדברים כאן."
"אז איך אתה יודע שזה לא מספיק?"
שיין הסתכל עליו בפנים חתומות.
"בסדר," האוול אמר. "אז תתחיל לעשות אותם כאן, אני אסביר לך."
הם התאמנו עד הזריחה, ואז האוול הודיע שבקרוב ריין תתעורר, ואם הוא לא יהיה שם היא תתחיל לחשוד. שיין הנהן והמשיך להתאמן. אך בדרכו חזרה למערה, במוחו של האוול התנגן משפט שפולקס נהג להגיד לו הרבה.
"אסור לטיפש להאכיל את החיה."