היסודן האחרון 71- הדברים שיש והדברים שאין

לאיון רצה לסגת, אבל לא היה לו לאן.
הוא רצה יותר מהכל למצוא את תיאו וריין, ולהגיד להם לקחת את כל הצבא ולחזור למחנה. רק שהם כבר היו במחנה.
זה לא יכול להימשך ככה, זה היה לו ברור. הם היו צריכים לנצח במלחמה הזאת פעם אחת ולתמיד. לפעמים הוא חשב על להפסיד וזהו. להפסיק הכל ולהסגיר את עצמו תמורת חנינה לכל חבריו. הוא דמיין את האוול חופשי מהפחד של להיתפס, את ריין שלא צריכה לדאוג שחבריה נהרגים. את שיין ורד בבית קטן ונחמד, את תיאו בבית שליד.
אבל איכשהו, הדימיונות האלה תמיד גלשו לאביו. איך הוא יוכל אי פעם לסגת? אחרי כל מה שאבא שלו עשה? איך הוא יוכל להשאיר את ריין לפחד מהשלטונות? גם אם הם יהיו מוגנים, הילדים שלהם לא יהיו. גם הילדים של שיין יהיו יסודנים, ומה אם המלך הבא יחליט שהעיניין לא מוצא חן בעיניו? כפי שעשה המלך שלפני המלך הנוכחי.
הוא צריך להילחם, לא רק בשביל כל מי שחי עכשיו, אלא גם בשביל כל מי שיחיה אחריו. אין מקום אחר בעולם הזה, לאף אחד לעולם לא יהיה לאן לברוח מפני המלוכה. הוא היה חייב להילחם, בשביל עצמו כמו בשביל העולם, מה יש לו בעולם הזה חוץ מהצדק? איזו מטרה אחרת יש לו? הוא הרוויח דברים, והוא איבד אותם, ואז הוא הרוויח דברים אחרים, אבל בסופו של דבר, הוא יאבד גם אותם. כי דברים נאבדים, ואתה משלים עם זה. אבל הצדק הזה, זה היה הדבר היחיד שהוא לעולם לא יאבד. זה ניחם אותו, כמעט כמו שזה דיכא אותו.
כל המחשבות האלו חלפו בראשו בעודו נלחם.
הוא כבר בקושי נלחם בצורתו האנושית. ככל שעברו יותר קרבות הוא הרגיש יותר בנוח עם הגוף הכבד והחזק שלו. מה שכן, הזנב הציק לו. לא היה לו מושג איך ריין מתעסקת עם זה כל הזמן. והייתה כמובן הבעיה של הבגדים שנקרעו כל פעם שהוא השתנה. למרות שהבעיה האמיתית בדבר לא ממש הייתה כשהוא השתנה לאריה כמו כשהוא השתנה חזרה.
הוא ראה המון כחול והמון אדום, אך הברק הג'ינג'י-חום-אדמדם היה שונה. בצורה ה… גדולה שלו הוא ראה בחושך יותר טוב משהוא ראה באור. לא היה לא קשה לזהות את אווה השוכבת על האדמה, גופה רפוי וחולצת השינה הצהובה שלה מכוסה בדם.
אווה, אחותו של ארט. הנערה האדמונית והמקסימה שצחקה קצת חזק מידי אבל בכל זאת בחן.
על מכנסי הפיג'מה שלה היו מצוירים אריות קטנים, חלקם שואגים וחלקם משחקים. במרכז חולצתה צוירו אריה גדול וחמוד עם עיניים שחורות ומבריקות, וילדה קטנה שמחבקת אותו.
היה לו ברור שלא הייתה לה את הפיג'מה הזאת לפני שהיא הכירה אותו.
הוא שאג לשמיים, שאגה של זעם שטילטלה את האדמה תחת רגליהם של החיילים שהקיפו אותו, וטוב שכך. הוא חבט בכפתו הענקית בחמישה חיילים שכיוונו חניתות, הם הושלכו על האדמה, לא זזים. מלתעותיו ננעלו על חייל אחר, והוא השליך אותו הרחק. משהו דקר את רגלו האחורית, הוא הסתובב, ותפס את האיש בין שיניו, מנער ואז משליך אותו כמו את האחרים. הוא פיצח חניתות בשיניו, בעט נשך ושיסף. בתוך החזה הענק שלו היה גוש בוער ורותח של זעם, שיצא דרך גרונו בצורת השאגה הכי חזקה שהוא השמיע אי פעם. הוא לא הרג אנשים, הוא הרג יצורים מרושעים שצבועים בכחול. לא הייתה בו שמץ של חמלה כלפי האנשים האלו. שוב ושוב הוא ראה אותם רוצחים ומתעללים, הוא הרגיש את הסכינים שלהם חותכים את עורו באיטיות מייסרת, מבקשים ממנו שוב ושוב לספר להם דברים שיפסיקו את הכאב הנורא והמחריד הזה. והוא הרגיש את החשמל של המלך שלהם עובר בכל גופו, מהצוואר דרך החזה לבטן ואז לרגליים. זהו, נמאס לו, לא שינה לו מי הם או איך קוראים להם, כולם, ללא יוצא מן הכלל רשעים ואכזריים. מלמדים אותם להיות כאלה. בזמן שלאיון לימד את אנשיו שלו שהם נלחמים בשביל השלום, המלך לימד את החיילים שהם רוצחים בשביל המלך שלהם. אז לעזאזל העולם, לעזאזל האידיאליזם, לעזאזל הכל חוץ מהילדה שאיבדה את הכל בגלל החיילים המזורגגים האלו.
ריח הדם החליא אותו, עורר בו בחילה. אבל הדבר האחרון שהוא התכוון לעשות היה לוותר. הוא חש בעצמות מתפצפצות תחת כריות אצבעותיו, והצליל לקח אותו למקום אחר בבת אחת.
פתאום הוא הרגיש את העצמות שלו מתפצפצות, הוא הרגיש בכדור התותח פוגע בצלעותיו, ואז באלת עץ פוגעת באותו מקום, הוא הרגיש את הידיים של החיילים שמנעו ממנו לזוז, הוא היה תלוי מהתקרה כמו שק אגרוף, עם הראש למטה. לרגליים שלו לא הייתה תחושה, והוא צרח ובכה והתחנן בפניהם שיפסיקו, הוא התייפח אל מישהו, אולי לאל שהוא לא חיבב מעולם, מתחנן שכל גופו יהיה כמו רגליו. הם פגעו בו שוב ושוב, לא משנה כמה הוא צרח או ילל שהוא לא יודע, הוא באמת באמת לא ידע.
לאיון נפל חזרה למציאות בחבטה מסחררת וכואבת, ראותיו התרוקנו מאוויר ועיניו נפערו לרווחה. כמו אדם טובע שחולץ מהמים, הוא גמע את כל האוויר שהצליח למצוא, אויר קר ורטוב שהעביר צמרמורת בכל גופו.
בבת אחת הוא נזכר איפה הוא נמצא, וחזר להילחם.
לא היה לו מושג לכמה זמן הוא קפא הפעם, הוא לא רצה לדעת. הייתה לו תחושה שההבזקים ארוכים יותר ויותר כל פעם. לא שזה שינה, כמובן, כי הם היו לא חשובים. שום דבר, רק תגובה נורמלית לחלוטין ובלתי מזיקה. הוא יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר.
החיילים דחקו אותם אחורה, אל תוך המערות. לאיון הבין מה הם מנסים לעשות, הם רוצים לכלוא את כולם במערה הגדולה, ואז להיכנס ולהיפטר משמונים אחוזים מצבא המהפכה כהרף עין. אבל ללאיון הייתה תוכנית אחרת, הוא היה צריך רק לוודא שכולם נכנסים למערות, ולמצוא את שיין, ריין, תיאו, והאוול, שהוא ידע שמסתובבים בחוץ איפשהו, להסביר לשיין את התוכנית ו…
הוא נע לכיוון דפנות העמק, האוול תמיד היה באזור ההוא.
את המעיל הכחול הוא זיהה לפני שזיהה את הפנים החיוורות והשיער הבהיר, האוול ישב בגבו כנגד סלע, כלל הנראה הניחו שהוא מת, אבל לאיון ראה את החזה שלו עולה ויורד בנשימות איטיות אך יציבות, באורך קבוע ומדויק, כמעט כאילו הוא…
ישן.
לא, לא יכול להיות, אין סיכוי שהוא ישן. זה פשוט מגוחך. אבל זה לא נראה כמו חוסר הכרה, זאת פשוט הייתה שינה ממש ממש עמוקה. העפעפיים שלו זזו, אבל בקושי. לאיון רצה להתקרב, אבל עם כל החיילים שתקפו אותו, זה היה לחלוטין בלתי אפשרי, ובמצבו הנוכחי התגנבות הייתה קצת בעייתית.
אז במקום זה הוא ניסה להעיר את האוול מרחוק, הוא שאג ורקע ברגליו, אבל האיש המשיך לישון. לישון! הכל היה כל כך רועש, איך לכל הרוחות הוא נרדם? לאיון לא היה צריך להתאמץ כדי להבין שמשהו חשוד קרה, אך ההשערות היו החלק הבעייתי יותר. מה לכל הרוחות היה יכול לגרום להאוול לישון עכשיו?
לא היה לא הרבה זמן להרהר בזה לפני שמישהו הבין שהאיש לא באמת מת, זה היה מישהו מצבא המהפכה, לאיון לא הכיר אותו. ככל הנראה גם האוול ואותו איש לא נפגשו, כי הגבר הגרום שלף את חרבו.
המעיל. המעיל המזורגג הזה. הבחור חושב שהאוול הוא חייל.
לאיון רץ לכיוונם, ללא כל ענייין בסלעים עליהם מעד או בדקירות הקטנות שחש כשקליעים פגעו בפרוותו וחדרו רק קצת. הוא ניסה לתפוס בצווארון המעיל בלי לפגוע בהאוול ממש, אך אז הוא נזכר שהדבר היחיד שהחזיק את המעיל על כתפיו היה משקלם של העיטורים הכסופים. המעיל נשמט, ולאיון לא מצא זמן או דרך להרים אותו. הוא אומנם היה בערך חסין לקליעים, אבל האוול לא.
הוא תפס את כל גופו של האוול בפיו וניסה שלא ללחוץ בכלל בעודו רץ אל תוך המערה, הוא בקושי הצליח לעבור בפתח, אך תקרתה של המערה גבהה מיד אחריו. הוא ניסה להניח את גופו הרפוי של האוול, שנראה משונה ללא המעיל, בעדינות מירבית, וכשהוא עמד לצאת מהמערה: הוא גילה שהוא לא יכול.
הפתח היה חסום, מאות חיילים שכיוונו רובים אך לא ירו.
הוא הביט מסביבו, המערה הייתה כמעט ריקה, מלבד שקי השינה שאף אחד לא הספיק לקפל, והאוול שהיה חבוי עמוק עמוק בקצהה.
כשהוא הביט החוצה, הוא לא ראה עוד אנשים מצבא המהפכה. רק חיילים. ההבנה העבירה צמרמורת בכל גופו.
כל האנשים שלו בוודאי נדחסו במערות האחרות. הוא חשב. הוא לא הרשה לעצמו אפילו לחשוב על זה, אבל הוא ידע שאם כולם הצליחו להיכנס למערות האחרות, הקטנות, לא נשארו לו כל כך הרבה אנשים.
חבריו בטוח נכנסו לאחת המערות האחרות. נכון?
בעודו חושב את זה, משהו שחור-סגול-אפור עף בקרטוע מעל הצוק.
זה היה שיין, שיין שהחזיק את ריין שהחזיקה את ולק.
הלחץ שלפת את חזהו נרגע קצת, לא הרבה, אבל קצת.
התוכנית שלו הייתה מבוססת על זה שהוא יוכל לדבר עם שיין. זה היה המצב המושלם לממש אותה, אם רק הייתה לו דרך להגיע אליו.
ואז, רעיון נקרה במוחו. הוא התחיל לרוץ אל תוך המערה, לאט לאט ריצתו הפכה לריצה על שתיים, הוא חטף בגדים שנחו ליד אחד משקי השינה, מוכנים ללבישה לגמרי. והגיע אל האוול בדיוק בזמן.
אם הוא רק ישן, ולא חסר הכרה, אולי תהיה דרך להעיר אותו.
לאיון תפס אותו בשתי כתפיו, וניער. כשהם היו ילדים הוא היה מתעורר אם מישהו היה פותח דלת במרחק של שלושים מטרים מהדלת הסגורה של החדר בו ישן.
ככל הנראה, זאת לא הייתה שינה רגילה, כי הניעור בקושי גרם לו להניד עפעף.
"לעזאזל…" לאיון אמר לעצמו. "אין לנו זמן בשביל זה!"
הוא ניסה להגיד או לעשות בערך כל דבר, אבל אדוארד ישן כמו מת, לשנייה פיטר פחד שהוא באמת מת.
"האוול!" הוא צרח באוזנו בפעם המיליון, ואז זיכרון פגע בו בעוצמה שכמעט הפילה אותו מרגליו.
"אדוארד!" הוא צעק. "אדוארד! אתה חייב לראות את זה!"
אדוארד הקטן כיסה את ראשו בשמיכה.
"אדוארד! זה כל כך יפה! אתה חייב לבוא!"
הילד יבב בעייפות.
"אדוארד! אתה חייב לבוא! זה נהדר אדוארד! אבא שלי מנגן בפסנתר!"

לאיון פקח את עיניו, הוא אפילו לא הבחין שהן היו עצמות. צעקות מבחוץ הכריחו אותו לחזור למציאות.
הוא ניער את האוול בכזאת היסטריה, שלרגע הוא פחד שצווארו של האיש נשבר.
"אדוארד…" הוא לחש, נואש לחלוטין. "אבא שלי מנגן בפסנתר."
עיניו הגדולות והכחולות של האוול נפקחו בבת אחת, כאילו לא ניערו אותו, סטרו לו, צרחו עליו, הרימו אותו, ונשכו אותו במשך עשרים הדקות האחרונות.
הדבר הראשון שהוא עשה היה לתפוס בזרועו של לאיון בעוצמה, צפורניו חפרו פצעים קטנים בעורו של חברו.
"איפה המעיל?"
"האוול, אנחנו בסכנת חיים ממש רצינית, אני חייב שתתרכז ותקשיב לי, יש לי תוכנית אב-"
"איפה, המעיל?" הוא אמר כל מילה בנפרד.
"כולנו עלולים למות אם ל-"
"איפה לכל הרוחות שמת אותו?!" האוול צרח, והתחיל לחפש מסביב בהיסטריה. "לאיון! איפה המעיל שלי?! הוא לא כאן! מה עשית איתו?!"
"זה לא הדבר הכי חשוב עכשיו! נחפש אותו אחר כך! עכשיו מה שמ-"
"נחפש אותו?!" האוול נחרד. "אתה לא יודע איפה הוא?!"
"אני יודע איפה השארתי אותו, אבל זה לא-"
"אתה השארת אותו איפשהו?! אנחנו תחת מתקפה!"
"אני יודע! בגלל זה אני רוצה שתשכח לרגע מהמעיל ותעזור לי להציל את החיים של כולם כאן!"
"איפה השארת אותו?!"
"האוול! תתמקד! אני יודע שהוא חשוב לך, אבל זה רק בגד!"
האוול דחף אותו לקיר, עיניו הכחולות בערו באש קפואה.
"במשך חמש-עשרה שנה המעיל הזה על הכתפיים שלי! הוא הדבר היחיד שיש לי! מקומות ואנשים וחפצים נעלמים בשנייה! אבל המעיל הזה תמיד נשאר על הכתפיים שלי! שום דבר אחר מעולם לא החזיק כל כך הרבה זמן! חמש-עשרה שנים! עד עכשיו! כי השארת אותו במקום כלשהו! אז אל תגיד לי שזה רק בגד! הבגד הזה הוא הדבר היחיד בחיים שלי שלא משתנה כל כך מהר ובכזאת פתאומיות שאני מפחד מידי לבטוח בו! כולל את עצמי! אל תעז להגיד לי שזה רק בגד! כי לפעמים הסיבה היחידה שאני קם בבוקר היא שאני יודע שהמעיל הזה תמיד יהיה שם! לא משנה מה יקרה! גם אם שיין לא מרגיש שום דבר יותר! גם אם ריין שונאת אותי! גם אם אתה זורק אותי מהבסיס ואומר שאתה לא רוצה לראות אותי יותר בחיים! כשאבא שלי אמר לי לא לחזור יותר לבית שגדלתי בו וכשכמעט הרגתי את עצמי בנסיון לגרום לבקתת עץ נטושה להפוך למקום שבו אני אוכל להיות בטוח סוף סוף! המעיל הזה הוא הדבר היחיד בחיים שלי שלא התפורר או נעלם או נהרס! לעולם אל תגיד שזה רק בגד! אתה שומע?! המעיל הזה היה של אבא שלי! השם של אבא שלי כתוב עליו! הריח של אבא שלי דבק בו! הוא לא רק בגד! הוא הכל! הייתי יושב בארוחת ערב והמעיל הזה היה תלוי על הכיסא מולי! הייתי בוכה בלילה והייתי לוקח את המעיל מהוו שלו ליד האח! אל תגיד שזה רק בגד! לעולם אל תגיד לי שזה רק בגד!"
לאיון מצא את עצמו נחנק מדמעות, אבל הוא בלע אותן. כמו תמיד.
"אני כל כך מצטער…" הוא לא היה מסוגל שלא לחשוב על ההבנה ממוקדם יותר באותו לילה, שהצדק היה הדבר היחיד שבאמת באמת היה לו. "אבל האוול, בבקשה ממך, תעזור לי. אני לא יודע איפה תיאו או רד או ג'ורג' או אדם, יש לנו הזדמנות אחרונה להציל את כולם, כל מי שעדיין חי. אנחנו חייבים לעשות משהו עכשיו, או שכולם ימותו. אני ואתה נמות, וגם תיאו ושיין ורד ו…" את השם האחרון הוא לחש. "וגם ריין."
האוול קפץ את שפתיו, ולאיון ידע שהוא מנסה להסתיר את זה שהן רועדות. אבל זה לא עזר, גם הנשימה שלו רעדה, הידיים שלו רעדו, העיניים שלו רעדו כמו מים.
האוול הביט ברגליו. "השתמשתי בכשף, זה היה טיפשי ומסוכן ונורא וכמעט הרגתי את עצמי, ואין לי זכות לצעוק עליך, כי הצלת את החיים שלי, אחרי שאני עשיתי משהו טיפשי ומסוכן ונורא וכמעט הרגתי את עצמי, ואני מכיר אותך, אני מכיר אותך ארבע-עשרה שנים, זה רוב החיים שלי ושלך, ואני יודע שלא היית משאיר אותו שם עם היית יכול לקחת אותו. אז זאת אשמתי הבלעדית והמוחלטת." לאיון ראה שהוא מכריח את עצמו לנשום, הוא ידע איך נראה אדם שמנסה בכל כוחו לא לבכות.
"מה אתה צריך שאני אעשה?" הוא שאל בלחישה. לאיון הסביר לו את התוכנית מהר ככל האפשר.
עיניו הכחולות של האוול נפערו לגודל של צלחת, הוא פתח את פיו לצעוק, למחות, לקלל את פיטר בורק ואת כל אבותיו, אבל לאיון הקדים אותו.
"לא, תשתוק. אני לא שאלתי אם אתה רוצה לעשות את זה, אני הסברתי לך שזה או זה או שתמות. אני יודע שאתה יכול לעשות את זה, אל תגיד לי שאתה לא."
"אתה לא תוכל להכריח אותי!"
"באמת?" לאיון שאל. "זה מה שאתה חושב? וואו, זה חמוד. אז בוא נספור דרכים בהן אני יכול להכריח אותך, אני יכול לא-לגלות לך איפה המעיל שלך, אני יכול להחליט שאני לא עושה שום דבר בנוגע למאות החיילים שעומדים להרוג אותנו עד שאתה מסכים, וכמובן שאני יכול להכריח אותך בצורה פיזית, אני יכול לאיים עליך, אני יכול לתמרן אותך – ודרך אגב, אני טוב בזה כמוך אם לא יותר – אבל אני לא אצטרך לעשות אף אחד מאלא, כי אפילו אם אתה חושב אחרת, אתה בן אדם טוב ולא אנוכי, ואתה תעשה את זה כדי להגן על האנשים שאתה אוהב."
"אני שונא אותך."
"לא אתה לא, אתה אומר את זה כי היית רוצה לשנוא אותי, לכעוס עלי, להאשים אותי, אבל אתה יודע שאני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אתה אוהב אותי, אני הדבר הכי קרוב לאח שיש לך. בנוסף, אני נחמד, ואני צודק, ואתה ממש ממש מחבב אותי, כי אני בן אדם שאנשים מחבבים." החבר הכי טוב של אביו של לאיון תמיד אמר "לפעמים אתה צריך פשוט להוציא את התותחים הכבדים." לאיון לא חשב שיש לו תותחים כבדים, עד אותה שיחה. הוא הבין את היקף התותחים הכבדים שלו, והו, הוא לא היה קרוב אפילו ללהוציא אותם.
האוול חרק את שיניו. לאיון יכול היה לראות כמה הוא כועס. מספיק כדי להתפוצץ, מספיק כדי להשתגע, אך למרבה המזל: הוא היה בדיוק מספיק שפוי כדי להישאר בשליטה.
"בחיים אל תבקש דבר כזה שוב."
"אני מבטיח."
"אתה לא יכול לבטוח בזה."
"אני יודע."
"לפעמים… לפעמים אני פשוט לא מצליח, אתה יודע את זה, נכון?"
"נכון."
"אני אתרחק בזמן שאתם תעשו את… מה שאתם תעשו."
"זאת התוכנית."
"תשמור עליה, טוב? אני אסתכל מרחוק אבל… תשמור עליה."
"אתה יודע שאני אעשה את זה."
"אז בסדר."
הם התחילו לרוץ לכיוון הכניסה, לאיון הריץ את התוכנית שוב ושוב בראשו, מחפש פגמים בתוכנית כל כך פשוטה שלא הייתה דרך לקלקל אותה.
לא עבר הרבה זמן עד שהם ראו את אור הכוכבים מבעד לפתח המערה, האוול התכונן,
"אה, ולאיון," הוא אמר,
"כן?"
"ראיתי את שיין מציל את החיים שלך היום."
ואז הנוצות השחורות פרצו מהעור החיוור שלו, הידיים שלו התארכו והתעקמו והצמיחו נוצות ארוכות, הוא תפח בכנפיו, ופתאום הוא כבר היה באויר, לאיון הרגיש את טפרי הינשוף נסגרים סביב זרועותיו מבלי לפגוע בהן, ואת הלב שלו מפספס פעימה כשרגליו התנתקו מהאדמה,
אלוהים, הוא שנא לעוף.
האוול פרץ דרך פתח המערה, ולאיון היה זה שהרגיש להבים וכדורים כמעט פוגעים בו, הוא אסף את רגליו לחזהו ועצם את עיניו, מתפלל שזה רק יגמר כבר.
ואז הוא הרגיש את האוול עוזב אותו לחלוטין.
בשבריר השנייה בה הוא היה באויר, בלי שמץ של מושג אם הוא יורד או עולה או איפה זה למטה ואיפה למעלה, הוא הצטער כל כך על כל תלונה שהוא אי פעם השמיע בנוגע לתעופה, אלוהים יודע שהיא הייתה הרבה יותר טובה מנפילה.
הוא נחת על משהו רך, וכשהוא פתח את עיניו סוף סוף, הוא גילה שהוא על גבו של הינשוף. מה שהיה הרבה יותר נחמד מלהיות תלוי בין שמים לארץ, יש לציין. הם עפו מעל הצוקים והיער, לאיון ניסה למצוא אותם במבטו, אך בצורתו האנושית החושך ממש הקשה עליו לראות משהו. ככל הנראה האוול לא סבל מאותה בעיה, כי כעבור שניות אחדות לאיון מצא את עצמו על גבו של ינשוף הצולל לאדמה בשיא המהירות, כמו טיל שהולך להתנגש בקרקע. הוא אחז בכל הכוח בנוצותיו של האוול, וצרח את נשמתו מרוב פחד.
בשנייה בה הוא כמעט פגע באדמה, לאיון קפץ, והאוול עף משם. הוא הביט מסביב בבהלה, מחפש את החברים שלו, שעמדו המומים לחלוטין במרחק של כמה מאות מטרים. לאיון רץ.
הפנים שלהם היו אדומים, והעיניים שלהם נפוחות. כל הבגדים שלהם, הידיים שלהם, השיער והפנים שלהם, הכל היה מכוסה בדם.
שיין השפיל את מבטו לאדמה, הלסת שלו רעדה, כאילו זעקה משתוקקת לפרוץ מפיו, אך הוא עוצר אותה. ריין שילבה את ידיה על חזה, והביטה בו בעיניים סגולות ומלאות ערפל כמו נהר ביצתי בליל קיץ לח.
"מה קרה?" הוא שאל. "אתם יודעים איפה תיאו ורד?"
שיין פלט יפחה. ריין הביטה בו, ואז בלאיון, ואמרה:
"זה בסדר, ראיתי אותם נכנסים לאחת המערות עם ג'יימס וסנואו."
הלחץ שלפת את חזהו נרגע עוד קצת, לא הרבה, אבל קצת.
"אז… מה קרה? למה את מכוסה בדם?…"
עיניו האפרפרות נטרפו בפחד לפתע "זה לא הדם שלך? נכון? את נפצעת? אחד מכם נפצע? אני אקרא להאוול שוב, הוא יוכל לעזור, אני בטוח שהוא יוכל לעזור וג-"
"אנחנו בסדר," היא אמרה בקול יציב. "מישהו… מישהו נפצע ממש קשה, ניסנו לעזור לו, אבל… לא היה אפשר לעשות שום דבר. משם כל הדם, לאיון. אף אחד מאיתנו לא נפצע."
פתאום היה לו כל כך קל לנשום.
"תקשיבו, במיוחד אתה, שיין. יש לנו רק אפשרות אחת למה לעשות הלאה."
לאיון הסביר את הכל. ריין הנהנה באיטיות, אבל שיין עדיין בהה בחלל האויר.
"שיין, אתה שומע? זה ממש ממש חשוב."
הנער הרים את ראשו, אבל לא הביט בלאיון.
"כן, שמעתי." הקול שלו היה חולמני ורועד.
"אז נו? אתה מוכן?"
הוא הסתכל על ריין.
"אם נעשה את זה… דברים יאבדו, אתה יודע." הוא אמר, פונה ללאיון במילותיו אך לריין במבטו.
"אני יודע, אבל זאת האפשרות היחידה."
הוא הסתכל על ריין שוב, מתחנן במבטו, כאילו הוא מחכה לאישור שלה כדי להתפרק לחלוטין. היא לא הסתכלה עליו.
"אז קדימה. אין לנו הרבה זמן." היא אמרה, והתחילה מיד לרוץ. שיין נאנח ורץ אחריה. לאיון לא היסס.

הם ניצבו בעמדות שלהם, לאיון לא היה צריך לעשות יותר מידי, אבל הוא היה לחוץ. אם שיין יאבד ריכוז, או לא יצליח, או אפילו יתעכב בכמה שניות, לאיון יהיה אבוד לגמרי.
הוא הוסיף 'לשמש כפתיון חי' לרשימה של הדברים שהוא ממש שנא לעשות. מעל ל'עבודת ניירת' ול'לעוף על גב של ינשוף שצולל לקרקע במהירות של מאה ותשעים קמ"ש'.
הוא הכין את עצמו, רק לרוץ, כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לרוץ. הוא עשה את זה כל בוקר, אפילו בפחות או יותר אותו מסלול. רק שבריצות הבוקר שלו הוא לא נרדף בידי צבא שלם. חמוש ברובים.
די, הוא אמר לעצמו. זאת התוכנית שלך. אתה היחיד שיכול לעשות את זה.
הוא צד בעיניו את ריין, היא הייתה רחוקה, ובחושך הוא בקושי ראה אותה, אבל אור הירח המלא הספיק לו כדי לראות את שתי ידיה המורמות, ואז את ידה הימנית יורדת לאט, לאט, לאט.
הוא התחיל לרוץ, מהר ככל שהוא יכל. יוצא ממחבואו בין הצללים ומאחורי האבנים, מיד הריצה על שתיים הפכה לריצה על ארבע, והצעקות לכיוון המערות הפכו לצרחות לכיוונו.
אל תסתכל אחורה.
הוא חש בדקירה הראשונה ברגל השמאלית האחורית שלו, אך התנופה רק גרמה לו לרוץ מהר יותר.
אל תסתכל אחורה.
הציפורניים שלו שרטו את האדמה מתחת לשלג, הקול העביר בו צמרמורת.
אל תסתכל אחורה.
מסביב היה ים של גופות, לאיון ניסה לרוץ בינהן, הוא כל כך ניסה.
אל תסתכל עליהם.
הוא רץ לכיוון אחר, למקום נסתר יותר, וקיווה שלפחות חלק מהחיילים ילכו אחריו.
אתה קרוב, כל כך קרוב.
השרירים שלו התחילו לצרוב, זה כאב.
רק הפינה הזאת, רק לשם.
המחנה כבר היה רחוק מאחוריו. הוא רץ יותר מידי, זה יותר מידי. הוא חשב שהוא יהיה מסוגל לעשות את זה, אבל הוא לא.
אל תוותר, אל תוותר. זה הצדק שלך, זה הכל.
הגרון שלו התחיל להיסתם, היה קשה יותר לנשום עם הבחילה החונקת. רגליו איימו לקרוס.
אני לא אמור לרוץ כזה מרחק, הוא ילל במחשבותיו. אני לא יכול, אני לא יכול, אני אמור לרוץ לאט ורחוק, לאט ורחוק, לא מהר. אני כבד מידי, אלוהים, ממתי אני כל כל כבד?!
הוא נפל, שתי הרגליים הקדמיות שלו קרסו וראשו נחבט בשלג,
תקום, תקום, תקום, תקום!
הוא לא היה מסוגל, פשוט לא.
שריקה נשמעה, שריקה מוכרת, שריקה שהוא שמע פעם אחת לפני חודשים לא מעטים.
הרגליים שלו קמו מעצמן, הוא אפילו לא שלט בזה, האריה רץ ולא היה לו דבר לעשות בנוגע לזה. הכאב שלו הפך להיות הכאב של החיה הזאת שהוא לכוד בתוכה, הוא עדיין הרגיש אותו, אבל מעומעם ורחוק כמו מילות חיזוק לאיש שכבר כמעט מת.
הוא לא הרגיש כאילו הוא עומד למות, הוא הרגיש כאילו אין לו שליטה, הוא הרגיש כאילו הוא תלוי באוויר, כאילו אין שום דבר מתחת לרגליים שלו, הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול לזוז, הוא הרגיש כאילו מישהו מחזיק בגרון שלו ומוחץ בכל הכוח. כאילו הוא משותק והפאניקה חונקת אותו ואין לו מה לעשות בנוגע לזה, כאילו האדמה הייתה מחוץ להישג ידו, פתאום כל שהיה לו או לא היה לו נראה רחוק, רחוק מכדי שהוא יוכל להגיע אליו.
זה לא היה מפחיד, זה היה מבעית. השריקה של התותח נתנה לאריה את השליטה, ואז הוא הבין שהוא לא זוכר איך היא נשמעה בכלל, הוא לא זוכר אותה, כי היא מעולם לא נשמעה. הכל היה משחק מוח חולני שמישהו שיחק בו, או שאולי הוא שיחק בעצמו?
משהו פגע בו, משהו שצרב ושרף והרגיש קרוב מאוד, משהו שכאב לו, לא לאריה, לו. זה גדל, הוא צרח לשמיים, או שאולי הוא שאג, זה מילא את הגב התחתון שלו ואת הרגל הימנית שלו, זה שרף אותם. זה היה רותח, הוא נפל, הוא ניסה לכבות את הלהבה בשלג, אבל היא חדרה אל תוכו, או לפחות ככה זה הרגיש. זה שרף אותו מבפנים, את הרגל הימנית שלו.
צרחות נשמעו, הוא ציפה שירו בו וידקרו אותו ויכבלו אותו, אבל לא.
הוא פקח את עיניו, לאט, וראה את הצוק קורס, אבנים ענקיות מוחצות חיילים המנופפים בחרבות, הוא ראה את שיין, דוחף משהו בלתי נראה בכל כוחו. כל החיילים מתו, כולם נמחצו. אין כל כך הרבה חיילים בשום מקום, בשום מקום בעולם.
הוא צחק, צחוק שקט ומזועזע ורועד, אבל צחוק. רק אז הוא שם לב שהוא השתנה. מסביב הכל היה חסום, אז הוא נשאר במקומו שעה, או חצי שעה, או יומיים, עד ששיין הופיע, בידו חבילת בגדים רגילים למדי. לאיון לא הצליח לזכור אם הנער הגיע לשם קודם או לא. הכל הרגיש עמום, מטושטש, כאילו כל מה שקרה היה רק חלום.
שיין, בעזרת יתרונותיו כנער שמסוגל לכופף את היסודות על פי חמד לבו, הוציא את לאיון מהבור בקלות רבה. הם צעדו על הרכס המשונה בצעדים כבדים, התחושה המוזרה של הטשטוש עדיין אחזה בלאיון, אם מישהו היה שואל אותו באותן שעות מה שמו, הוא כנראה היה צריך לחשוב על זה לא מעט. האנדרנלין החזיק אותו, מנע ממנו מלחוש את כל חומרתן של פציעותיו. אך הוא בכל זאת לא דרך יותר מידי על רגלו הימנית.
"יש לך חתיכת כוויה מכוערת שם." שיין אמר, קולו היה שקט ויציב, קודר.
"כן…" לאיון אמר. "אני מניח שאתה די צודק."
"תקשיב…" שיין לחש. "יש משהו… משהו שאתה צריך לדעת… לא סיפרנו לך קודם כי… אני חושב שזה פשוט…" שיין נאנח. "כל הדם הזה, הוא לא הגיע מסתם מישהו, זה לא-"
"לאיון!" קול צעק, לקחו לו כמה שניות לשייך אותו לריין, היא רצה לעברם, פניה לחות מדמעות. "אלוהים אדירים, חשבתי שנהרגת!" היא חיבקה אותו. "ראיתי הכל, אלוהים… אתה חייב להגיע למרפאה…"
היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, והם הלכו למרפאה, מהחודש שעבר, היא מוקמה בתוך אחת המערות.
אור חיוור של לפני הזריחה האיר את דרכם, הוא גרם לריין להראות עדינה יותר, לאנשים שמססבים להראות מלאי תקווה יותר, לעולם להראות טוב יותר.
בסופו של יום, או במקרה הזה לילה, לאיון היה מסוגל לקרוא לעצמו אדם מאושר, וזה בהחלט היה יותר ממה שהיה לרוב האנשים.