הירח במלואו, והעטלף במעופו- 17 חלק א'

שאלו אותי פעם, אם אני חושב שזה יעשה אותי פחות מגניב או פחות קשוח אם אני אבכה. אם אני אוריד את מסכת האדישות היקרה שלי.
לא עניתי.
אבל אם מישהו אחר היה שואל אני הייתי עונה,
לא לוק. מעטים הדברים שאני לא יכול לדבר עליהם עם לוק, אבל השאלה הזאת היא אחת מהן. גם לא אמא שלי, כי היא לא צריכה לדעת מהבעיות שלי. מספיק יש לה את הבעיות שלה, היא לא צריכה עוד. גם אם היא לא הייתה נעלמת. ו… גם לא עם אחד מהחברים המעטים שעוד לא ממש התרגלתי שיש לי. הם לא יבינו.
אז אולי לא הייתי עונה לאף אחד, אבל אם הייתי עונה הייתי אומר:
"לא פחות קשוח, רק חלש."
חלש יותר ממה שאני עכשיו, אם זה אפשרי בכלל. פגיע וחלש, בלי המסכה הם יכלו לראות את מה שאני רואה- שאני חלש וטיפש, ומנסה להסתיר את זה. אני מתחבא מאחורי לוק, כמו שהתחבאתי מאחורי אמא שלי פעם.

"וויל?…" קול שקט שואל, אני פוקח את עיני בבהלה. השרירים הנוקשים שלי רומזים ש… לא נרדמתי. ולא הייתי ער, איזה משהו מוזר בינהם. כנראה הייתי די עמוק במה-שזה-לא-יהיה כי לא שמתי לב ללוק עד שהוא שהוא קרא בשמי. אני נסוג קצת אחורה, ואז היד שלי מחליקה קצת ואני נזכר שטיפסתי על העץ. רק כדי לראות אם אני יכול.
"וויל!…" קולו של לוק קורא בשנית. אני מביט למטה, לוק עומד ליד הגזע. הוא לא רואה אותי. אני אל מעז לנשום.
"וויל!" הוא קורא, ומניח את ידיו כמו קונוס סביב פיו. הפנים שלו אדומים, הנשימות שלו מהירות מידי.
"אלוהים…" הוא ממלמל. "וויל!!!"
לאחר כמה שניות הוא נאנח ופונה ללכת, כנראה לחפש אותי במקום אחר. אני לא נושם לרווחה עד שהוא יוצא מטווח ראייה, כבר חשוך לגמרי בחוץ. אני לא מאמין שישנתי על עץ כל כך הרבה זמן בלי ליפול. בדרך כלל אני מתקשה לבלות לילה שלם בלי ליפול מהמיטה שלי.
אחרי חצי שעה אני שוקל לרדת מהעץ, אבל אני לא חושב שזה יביא תועלת מכל סוג. קשה לי להאמין שאני אצליח לישון עוד אחרי היום הזה…
הכמה זמן ישנתי באמת? יצאתי מהבית בשמונה, נניח שנרדמתי כאן בשמונה וחצי, ועכשיו השעה… אני מביט בשעון שלי,
דקה לחצות.
לוקח לי כמה שניות לקלוט, בגלל זה לוק נראה כל כך מפוחד, בגלל זה נראה שהוא היה חייב למצוא אותי עכשיו ו…
בגלל זה צמרמורת מתחילה להזדחל במעלה הגב שלי.
אני צורח וכושל אחורה,
נדמה שהנפילה שלי היא בהילוך איטי, אני מרגיש את השרירים שלי נקרעים ותוך כדי את הגוף שלי מתהפך, עם הראש למטה. אני מרגיש את הידיים שלי לא נשלחות לגונן על ראשי אלא דווקא לתפוס את הענף שכבר ממזמן רחוק מידי,
אבל אני לא מרגיש את האבנים פוגעות בראש שלי, אני מרגיש רק את הדם.

לוק הסתובב וצרח את שמו של וויל כבר שעות, כשהוא נכנס לבית עם נאום מנחם ולב מלא תקווה וגילה שוויל לא שם הלב שלו נעצר לרגע, הוא החליט לחכות חמש-עשרה דקות למקרה שהוא סתם יצא לטיול, והזמן עבר עליו בייסורים. אחרי אחת-עשרה דקות הוא נשבר ויצא לחפש את וויל.
הוא עבר מתחת לעץ הזית לפחות עשר פעמים, נסע לעיר, ואפילו התקשר לאשלי. שנתנה לו את המספרים של עוד שני ילדים שהיא אמרה שהוא מסתובב איתם, לאו ואמילי. בבית של לאו לא ענו ואמילי אמרה שאין לה מושג מי הוא ולא מה הוא רוצה ושאם הוא יתקשר אליה שוב היא תקרא למשטרה וניתקה לפני שהוא אפילו הספיק לסיים להסביר לה שהוא "האח הגדול" של וויל ולשאול אם היא ראתה אותו. אז הוא נסע לעיר שוב והסתובב עם הטנדר במשך עוד כמה שעות ואז הוא חזר לסיור נוסף בשדות.
חוש השמיעה וחוש הריח חזקים במיוחד אצל הזאבים, אפילו שהם בצורת האדם. וכל פעם שהוא עבר ליד עץ הזית הריח של וויל היה כל כך חזק שהוא כמעט השתגע. הוא רק שיער שוויל עבר שם בדרכו.
הריח של וויל היה ריח מר. שוויל היה קטן הוא תמיד צחק שלוק אמר דברים כאלה, הוא לא הבין למה אנשים מסווגים סוגים של ריחות על פי טעמים, אבל ברגע שחוש הריח שלו הפך להיות כל כך מפותח הוא הבין. הריח של לוק היה מתקתק-חמצמץ ושל וויל מר.
לילי תמיד אמרה שלוק מריח כמו חמציצים. הפרחים הצהובים והרעננים שלוק תמיד קטף בשביל וויל, שנהנה ביותר ללעוס את הגבעול שלהם. למרות שעיווה את פניו כל פעם מחדש לנוכח טעמם החמוץ והחזק. הם מצאו חן בעיני וויל כמעט כמו שהם מצאו חן בעיני לוק, שנהג לקטף זרים גדולים מהם, לא לאכילה אלא דווקא ליופי ולריח. הרבה אנשים לא הבינו מה כל כך יפה בפרח צהוב ופשוט עם גבעול ירוק ופשוט, אבל לוק אהב את הרענונות שלהם, את תחושת הקיץ התמידית.
וויל הריח כמו אורנים בגשם. עצי אורן ספוגים במים ובשלג. וויל היה החורף ולוק הקיץ ולילי הסתיו. לילי הריחה כמו פרחים, פרחים ועצים. וויל סיווג אנשים לפי צבעים, לוק סיווג אותם לפי עונות. לפי וויל הצבע של לוק היה צהוב, כמו החמציץ, זה מצא חן בעיניו. וויל צבע את עצמו בכחול ואת לילי באדום של עלה שלכת. ככה הוא תמיד אמר, אדום של עלה שלכת. מאז ומתמיד השלכת מצאה חן בעיני לוק, פעם הוא נהג לנסוע לוורמונט כל שנה כדי לטייל ביערות הגדולים. הוא תמיד חזר עם קופסה גדולה של עלים יבשים בכל הצבעים. בבית הקודם שלו הייתה לו חלקת חמציצים קטנה ליד עץ קטן וחולה. אחרי אחד מהטיולים האלה הוא החליף את עץ התאנה החלוש והגרום בעץ עם גזע בצבע אפור-חום-בהיר ועלים שכל שנה נשרו בשלכת קטנה משלו.
הריח המר של האורנים נחלש שהוא התרחק מעץ הזית, לבו כאב בחזהו שהוא התחיל להתקדם לכיוון ביתו. שדות הכותנה שמקיפים את כל האזור נראו כמו מרבד לבן ששלוותו מופרת רק בידי הבית והעץ. כמה מטרים משם בערך השדה נגמר ושורה של עצי ברוש צפופים הסתירו את השטח שמאחוריו.
לוק ידע שאם הוא לא ימצא את וויל עד שיגיע לבית הוא יהיה חייב לצאת בלעדיו, בכל זאת, אשלי צריכה אותו. הוא רק קיווה שוויל יהיה בסדר… אולי הוא יפגוש אותם בבלאקווד, אולי הוא ילך לשם לבד, הרי הוא מכיר את הדרך. אולי הוא שם כבר עכשיו. לוק קילל את עצמו על כך שלא נתן לוויל טלפון נייד. הוא קילל את עצמו על התאוריה שילד לא צריך טלפון, ושהטכנולוגיה משתלטת על העולם. כמובן שילד זקוק לטלפון! ומה אם הוא ילך לאיבוד?!
וויל לא ילך לאיבוד. ענה לעצמו בראשו.
הוא הלך לאיבוד עכשיו! צעק בחזרה.
והנה, מוכה יגון, הוא הגיע אל ביתו. אפילו שמשך ככל האפשר את הפעולות הרגילות, אכל את התפוח כמה שיותר לאט, בליל הירח הראשון שלו וויל שאל אותו למה הוא אוכל תפוח ברגע כזה? אין לו דברים יותר חשובים לעשות?
"אתה מעדיף להפוך להיות זאב ענקי רצחני וגם רעב?" במהרה גם וויל לקח תפוח מהסלסלה.
הוא מילא תיק בבגדים לאט ככל האפשר, אך לבסוף הוא נאלץ להיכנס לטנדר ולנסוע משם. שאשלי נכנסה היא התיישבה לידו מקדימה.
"אז לא מצאת אותו אני מבינה…" היא אמרה בטון קודר. לוק לא ענה.
"תגיד… רציתי לשאול אותך את זה קודם… מה זאת האבן הזאת שהערפדים דיברו עליה אתמול?" לוק בלע את רוקו. המחשבות רצו במוחו.
הוא לא יכול פשוט לא לענות, הוא צריך לתת לה תשובה כלשהי. הוא יוכל לשקר או שהוא יוכל להגיד את האמת. בסופו של דבר הוא יהיה חייב לספר לה על האבן, אם הוא ישקר הוא מסתכן בכך שהיא תאבד את האמון בו שהוא יחשוף את השקר או שמישהו אחר יספר לה את האמת ואשלי לא תבטח בו יותר לעולם. מצד שני, אם הוא מספר לה את האמת הוא מסתכן בכך שהיא תספר על זה לעוד אנשים. ואולי בכך שהיא תחליט לחפש את האבן לבדה. בכל אפשרות הסיכונים זהים בחומרתם.
"כרגע אנחנו די בטוחים באגדה על האבן של גרינווד," אבל לוק ממש שנא לשקר.
אחרי הסבר מפורט על האבן והסגולות שלה אשלי הנהנה באיטית.
"ואין לנו שמץ של מושג איך האבן הזאת נראית." אשלי שאלה, הוא הנהן. "ואין לנו שום רמז על איפה היא יכולה להיות." היא המשיכה, לוק אישר אך החל מאבד ממביטחונו. "ואין לנו אפילו דרך לדעת מה היא עושה או אם היא קיימת בכלל."
"כן…" הוא אמר בהיסוס, חושש שאשלי תוותר על החיפוש לפני שאפילו התחיל.
"נשמע מגניב, אני בפנים." הכריזה. "בכל מקרה מישהו צריך לעצור אתכם, הבנים המטומטמים, מלחשוב שזה סתם חצץ."
"ואת תדעי לזהות אותה?" שאל לוק בסרקזם.
"כמובן, אני בת, יש לנו כישרון לזהוי של אבנים יקרות." לוק עצר את הטנדר ביער המיועד ויצא החוצה, אחריו אשלי. מיד עיניו נפערו, הוא נעצר במקומו. הצמרמורת הגיע מוקדם מידי.