הירח במלואו, והעטלף במעופו-6 (הפרק הקודם היה אמור להיות 5)

משהו בלאו שונה מאתמול. הוא מחפש מישהו, ואחרי כמה דקות הוא גם מוצא אותה.
הוא מנופף לנערה שחורת שיער. והיא מנופפת לו חזרה "לאו!" היא קוראת בשמו "באמת תהיתי איפה
אתה…" קולה נעים לאוזן, עיניה בוהקות במערבולת של ירוק אפור וכחול. היא מקמטת את מצחה לעברי "מי זה?" היא מסננת בקול קפוא, "אני וויל" אני עונה לה באותו טון. לא, כישורים חברתיים הם בכלל לא הנקודה החזקה שלי. לאן מתחיל ללכת לעבר הבניין. הנערה מדביקה אותו, "לא אמרת לי איך קוראים לך" אני אומר והולך אליהם. "אמילי" היא עונה בקול קפוא.
בשיעור אני שם לב להמון אנשים חדשים, למרה המזל הערפדה לא בכיתה שלי, אבל אתמול הייתי כל כך עסוק בה שאפילו לא הספקתי לבחון את כולם. כן, יש לי מנהג לבחון" את האנשים החדשים שאני מכיר, (זה השם שלוק הדביק לזה) בעיקרון זה ניתוח זריז של כל מה שאפשר לדעת אליהם, והסקת מסכנות שיטתית. תתפלאו כמה זה מלמד אותך. בכל מקרה יש רק תיכון אחד בעיירה הקטנה הזו, ככה שכדי שאני אתחיל לחפש את הצלול השני. זה מה שחסר לי. שהערפדה תמצא אותו לפני. בנוסף עם התאוריה של לוק נכונה אז יש כאן עוד על-טבעיים. אמילי לא צלולה. אין לה את הדבר הזה בעיניים. זה דבר אחד לדאוג לגביו. אבל ככל שאני נשאר כאן יותר זמן התחושה שלי שמשהו לא בסדר גדלה, ובתור אדם זאב אתה לומד לסמוך על התחושות שלך. אני כמעט לגמרי בטוח שהנערה עם השיער השחור והפסים בוורוד ותכלת היא אשת זאב, אבל לא הצלחתי להתקרב אליה,
עד עכשיו. אני רואה אותה בפינה נידחת של החצר, ההזדמנות המושלמת לדבר איתה. אני מביט סביב, אין זכר לאמילי או לאו. אני הולך אליה "את חדשה?" אני שואל, היא מהנהנת "ואתה?" עשיתי את הצעד הראשון, נקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה עוד פעם, גם אני מהנהן. היא מרחרחת את האוויר, ואז שולחת בי מבט תמה, היא הבינה מה אני. היא תופסת בזרוע שלי וגוררת אותי למקום מוסתר בין העצים שבחצר, העיניים החומות שלה ננעצות בי בעוצמה "אתה…" אני מהנהן "ויש כאן עוד…" אני מהנהן.
"ראית את הערפ-" אני מסמן לה להיות בשקט שנער חום שיער וגבוה עובר לידנו. צחנת הערפדים שבוקעת ממנו כל כך חזקה שמתחשק לי להקיא, הוא נועץ בנו מבט מלא גועל. בין עם הוא יודע מה אנחנו ובין עם לא האינסטינקטים החדים שלו אומרים לו שאנחנו אוייבים, וכמה שמתחשק לי לבעוט בו ולהוכיח שהוא צודק אני רק עומד נטוע במקומי. הוא ממשיך ללכת. עד שהוא יוצא מטווח שמיעה
"זה היה…" אני מהנהן. "ויש עוד אחת" היא מאווה את פניה "היא איתי בכיתה. קוראים לה ג'ו" אני מהנהן בפנים רציניות "אנחנו צריכים לדבר על זה במקום יותר דיסקרטי" היא קובעת "ניפגש ליד הכניסה בעשר בלילה. תביא איתך את הלהקה שלך, אם יש לך אחת" היא אומרת והולכת. אני מחכה קצת ואז הולך גם אני. אני מתיישב באיזו פינה כדי לתצפת על החצר. ובסופו של דבר מוצא את עצמי בוהה בג'ו ובערפד האחר מנסה להבין כמה הם יודעים על מה שקורה כאן. לאחר תצפית ארוכה אני שם לב שא' ג'ו לא בטווח הראייה שלי ב' ריח הערפדים התחזק. "מה לא בסדר איתך?" קול נשמע מאחורי, אני כמעט צועק בבהלה שג'ו ניצבת מאחורי "אתה בוהה בי כל היום, וגם אתמול לא בדיוק שמרת את העיניים שלך לעצמך" משום מה הדחף הראשוני שלי הוא להשפיל את מבטי אבל אני לא מציית לו, ונעמד. היא שולחת לי מבט מלא שנאה "אני לא בוהה בך. אולי דימיינת את זה" אני מכחיש ברשלנות "נו באמת. אתה באמת מצפה ממני-" היא מפסיקה את דבריה בעמצא ומיישרת לי מבט כל כך חד שאני כמעט ישול להרגיש אותו משפד אותי. היא מרחרחת את האוויר, מביטה בעיני, ואז בידי, ואז עוד הפעם בעיני. אלא שהפעם עיניה נמלאות שנאה טהורה וקמצוץ של פחד. היא פשות מסתובבת ומתרחקת בריצה. "מה לעזאזל קרה כאן הרגע?" אני שואל את עצמי.
אני מתחיל לפחד שהערפדים יודעים יותר ממה שאנחנו חושבים…