הלוחמת מקאמלוט -הקדמה :)

"אל תעזוב!" צעקה, מביטה בעיניו הירוקות והחמות של אביה אשר היה על סוס המלחמה הלבן ועוכף חום על גבו. "אני חייב גוון שלי, אני אחזור מהר. אני מבטיח." הוא אמר, יורד מן הסוס ונושק לראשה הקטן של גוון בת החמש אשר המשיכה להביט בעניים דומעות ואדומות בגברים, הצעירים והמבוגרים אשר החלו לעלות על סוסי המלחמה שלהם.
כל אחד מהם חייך, למרות שבתוך ליבם, כל אחד ואחד ידע שיכול להיות…
יכול להיות שלעולם לא יחזור הביתה לקאמלוט, יכול להיות שימותו במלחמה ויכול להיות להיות שיפלו שוואי.
גוון לקחה עוד צעד אחורה, מביטה בכל הגברים אשר יצאו למלחמה.
כל הגברים סובבו את המושכות והסבו תא גבם לעבר נשות העיר, לעבר ממלכת קאמלוט, לעבר בתיהם ולעבר ילדיהם.
אימה של גוון, אנג'ל אשר הייתה הרה באותה השנה, הניחה את ידיה על כתפייה הרזות והצנומות של ביתה גוון וסובבה אותה, דוחקת בה לחזור לתוך חומות הממלכה, דוחקת בה לחזור לרחובות ולסמטאות של קאמלוט.
הביתה.
גוון ניגבה את דמעותיה המלוחות בשרוול ידה המרופט ומשכה באפה.
"למה את בוכה גוון? -אבא יחזור! את לא צריכה לדאוג. הכל יהיה בסדר, את עוד תראי!" אימה אמרה ולקחה את המסרגות והצמר משולחן העץ העתיק בעל העיטורים הרבים שגוון כה אהבה לעבור עליהם עם אצבעה הקטנה.
גוון הנהנה לאימה, למרות שבליבה, לא הייתה בטוחה בדבר.
היא לא הייתה בטוחה בכך שאביה יחזור ולא הייתה בטוחה שהכול יסתדר בסופו של דבר, אך משום שלא רצתה להכעיס את אימה היא התיישבה ליד כיסא הנדנדה מהקש אשר אימה ישבה עליו מול האח הבוערת והביטה בלהבות האש שתפוצצו מעט, לא מסבה מהן את מבטה.