מלאך המוות

05/08/2016 784 צפיות 2 תגובות

היה זה עוד יום רגיל שהלכתי לבית הספר. פגשתי את חברותי וניהלתי יום שגרתי במיוחד.
"נורה, שמעת?" שאלה אותי קרולין בלחץ.
"שמעתי, מה?" הסתקרנתי.
"על הרצח שהיה אתמול. את זוכרת את מייק מכיתה A-7 , הגאון הזה שהיה מנגן בכינור, הוא נרצח" קרולין החלה ללחוש כאשר דולי וסטפני הצטרפו בכדי לשמוע על מה התלחששנו.
קרולין, דולי, סטפני ואני חברות ילדות מאז שאני זוכרת את עצמי, אנחנו תמיד ביחד, הכל עשינו ביחד אנחנו יודעות אחת על השנייה הכול, אנחנו פשוט בלתי נפרדות, "הרביעייה" ככה היו מכנים אותנו.
"מסכן" אמרה סטפני בעודה לועסת מסטיק שאפשר היה להריח את ריחו המתוק, מאחר והינו קרובות אחת לשנייה.
"למרות שלא הכרתי אותו, באמת מסכן" צודדה אותה דולי.
"את לא נראית מופתעת" אמרה קרולין, מתבאסת מהתגובה החלשה שלי. קרולין הייתה היפה מבניינו, היה לה שער כתום כאש, עינה היו ירוקות והיא תמיד הייתה אנרגטית, היא מאלה שתמיד יודעות על הכול, אלה הראשונות שיודעות את השמועות החמות והמקורות שלה חסויות.
"אההה" גיחכתי במבוכה. "זה באמת מפתיע, לאחרונה זה חוזר על עצמו" אמרתי מנסה לזרום עם השיחה.
"כן, כן" הוסיפה דולי "לפניו היו עוד שני תלמדים מהתיכון שלנו שנרצחו ועדיין לא יודעים מה סיבת המוות".
"מפחיד" אמרה סטפני ואחזה את זרועי בחוזקה. "אנחנו חייבות לחזור הביתה ביחד" סטפני לחשה וקולה רועד.
כולנו הנהנו בהסכמה.
"אחחח" פלטה קרולין "אני לא מאמינה שאנחנו סיימנו לימודים, זה היה יום ארוך"
פיהקתי פיהוק הגון והתמתחתי. דולי וסטפני התקרבו אלינו וארבעתנו נעמדנו יחד מסתכלות לכיוון החלון, היה חשוך בחוץ.
"מחשיך מהר בחורף" אמרה סטפני בצחוק נבוך. מיד חיבקתי אותה, מלטפת את שערות ראשה החומות מנסה להרגיע אותה "אל תדאגי אני אשמור עליך" הבטתי בחושך ששרר בחוץ. הירח היה מלא ואורו היה לבן בוהק. גשם החל לרדת. הגשם התגבר.
"כדאי שנזוז" דולי אמרה מביטה על השעון, ההורים שלה היו דייקנים והיא פחדה לחטוף צעקות במידה ותאחר.
"נורה, צריכות לווי הביתה?" נייט שאל מפתח דלת הכיתה.
"אמממ, לא" אמרתי נבוכה. הבטתי בבנות וכולם הסתכלו עלי בחיוך מטופש.
"נוו, את עדין לא יוצאת איתו?" שאלה סטפני משתחררת מחיבוקי עינה השחורות תרו אחר תשובה שכול הבעה יכולה להסגיר אותי.
"הוא לא בשבילי" אמרתי קצרות. מבטי היה אטום.
"למה לא?" התפרצה קרולין. "את יודעת שהוא נמצא מקום 4 ברשימת החתכים בתיכון כולו" עינה של קרולין הרכלנית נצצו.
"נתקדם" אמרתי מושכת את סטפני איתי החוצה, עוברת בסמוך לניט שעמד בפתח הדלת. מבטנו הצטלבו וכמו בהילוך איטי בסרטים ראיתי את פניו החלקות, עניו בצבע דבש ושערו הבלונדיני שהיה מורם מעט למעלה עם ג'ל. הוא חייך אלי. לא הגבתי ויצאתי משם וכולם אחרי.
עמדנו בכניסת בית הספר מביטות על גשם הזלעפות שירה על האדמה הבוצית, מתכננות כיצד להגיע לתחנה הקרובה, כמה שפחות להירטב.
שאר התלמידים יצאו, חלקם ההורים חיכו להם עם רכבים, חלקם עם מטריות וכמה נסו על נפשם, היו כאלה שחיכו שהגשם יפסק. היינו עושות זאת, אף אחד לא באמת רצתה להרוס את הפן שהשקיעה עליו כל כך, אבל דולי הייתה בלחץ ובצדק אמא שלה, שהיא כועסת היא באמת מפחידה.
"אתם מתכוונות לרוץ לתחנה, למה שלא תחכו שהגשם יפסק" אמר נייט וחייך לעברנו עד שעיניו ננעלו בעייני. "לעזאזל" לחשתי. אני יודעת שכולם אוהבים אותו, הוא הילד המושלם ואני צריכה להגיד תודה שהוא בכלל שם לב על קיומי אבל אני, אני שנאתי אותו. שנאתי את הרגעים שהיינו לבד, את חיוכו הצבוע והכי את מבטו החלול.
שוב אותו המבט של הבנות שרמזו שהפסיק להיות עקשנית ואענה לחיזוריו השקופים. תחושת בחילה הציפה אותי.
"רוצו" צעקתי והחלתי לרוץ ומבלי לחשוב הבנות רצו אחרי.
הבטתי לאחור הוא עמד שם, לא זז. מביט בי. גועל. רוע.
כולנו רצנו מניחות על ראשנו את התיק, מקריבות אותו ללא היסוס. לפתע קרולין החלה לצחוק וכולנו החלנו לצחוק ולרוץ יחד. הגשם התגבר. היה קר וחשוך בחוץ. תחושת רעד עברה בגופי. מזל שהיה ירח מלא אמרתי הוא האיר את דרכנו.
בבת אחת נעצרתי.
"נורה, מה קרה?" שאלה סטפני שהיא רצה במקום.
"שכחתי משהו חשוב בכיתה אני כבר באה, תמשכי בלעדי, אני אספיק להשיג אתכם" אמרתי ורצתי לכיוון בית הספר.
"נורה" סטפני רצה אחרי אך יד אחזה אותה בחוזקה, היא הסתובבה וראתה את קרולין אוחזת בידה בחוזקה ומנידה את ראשה לשלילה. אומרת לה לא ללכת אחרי. סטפני ויתרה מיד והם המשיכו את ריצתם לתחנה.
בשנייה שסטפני וקרולין הסתובבו מצאתי את עצמי במקום אחר, סקרתי את המקום ומיד זיהיתי אותו המחסן מאחורי אולם בית הספר הפינה החשוכה ביותר.
הבטתי בנער ששכב על הרצפה, סכין הייתה מונחת שם ודם זרם מסביב לגופה. הוא נרצח מוות אכזרי עד לפני כמה דקות הוא השתנק ונשמותיו האחרונות פסקו. כאב חד תקף אותי, שיתק אותי.
"הייתי חייב להרוג אותו, את מבינה" קולו המתון, השקט ששנאתי כל כך.
"דלת המחסן הייתה נעולה, נורה, אני נשבע, ווידאתי את זה" הוסיף באותו טון.
הרמתי את מבטי.
הכאב התגבר. עורי החוויר עוד יותר. מדי בית הספר הוחלפו בגלימה שחורה. צמרמורת עברה בגופי. מיד תהפוך לעונג. חום גופי עלה. הגלימה הייתה מחוברת לכובע שחור גדול ומגושם שכיסה את כול ראשי שכבר לא היה אפשר להבחין מי מסתתר בתוכו. הרמתי את ידי כמוכנה לאחוז בחפץ ובשנייה הופיע חרמש ענק וכבד מאוד, לקח לי המון זמן להתרגל למשקל שלו. כאב זרם בגבי ומיד תחושת שרפה שגרמה לצרחה מצמררת להיפלט מפי ובהבזק צמחו מגבי שני זוגות כנפיים ענקיות התפרשו בקול שנשמע כמו עצמות נשברות. נוצות שחורות התפזרו לכל עבר.
הבטתי בו. הוא עמד ליד הגופה ידיו וחולצתו היו מלאות בדם. אין ספק הוא הרג אותו.
"חיכיתי לך" הוא אמר. חייך בחיוך שכל כך שנאתי שוב אותו המבט החלול, הרוע.
עמדתי מעל הגופה הנפתי מעליה את החרמש שאני מכוונת לצוואר אך החרמש לא משמשת לחתוך את גופתו של הנער, מיד עשן שחור סמיך יצא מהגופה.
עיניו החלולות מביטות בי בעניין רב. בהנאה. ברוע.
העשן הסמיך התרכז כענן מעל הגופה וכמו חוט דק לכיווני. פי נפתח עייני הפכו אדומות שאבתי את ענן השחור הכול פנימה.
"חיכיתי לך נורה" אמר והמשיך להביט בנעשה. הוא לא אמור לראות אותי. כנראה שהוא הרוע בהתגלמותו.
"נייט" השבתי בכעס.
"מחר באותה שעה, נורה, אני אחכה לך" אמר בחיוך.
נעלמתי מהמחסן. עמדתי בתחנה, נכנסתי אחרונה לאוטובוס, הבנות כבר התיישבו. עמדתי מולם שערי השחור וארוך התפזר הוא היה רטוב כולו, כיסה את פני. דולי פינה לי מקום לשבת. התיישבתי בשקט ודמעות על פני.


תגובות (2)

זה היה ממש יפה! העלילה הייתה מעניינת והיה לי ממש כיף לקרוא את זה. חוץ מזה, ראיתי בכמה מקומות שחסרים סימני פיסוק כמו פסיקים. חוץ מזה השאר היה בסדר גמור.

07/08/2016 10:07

תודה, אני שמחה שאהבת/ה :)

08/08/2016 11:42
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך