המכשפה האחרונה, פרק 1- יום גורלי אחד

-חצי שנה קודם-

אמילי נכנסה לביתה בדממה, ונשכבה באנחה על הספה הגדולה. היא עצמה את עיניה, ותמונות החלו לחלוף במוחה; המלחמה, הפחד, האימה, ההפצצות, הפרעות, אנשים צורחים, רצים, בורחים…המלחמה הזאת שינתה את כל מהלך החיים שלה… לקחה ממנה את האנשים שאהבה… אבא שלה… קאיון….

כשהמלחמה נגמרה, היא חשבה שלמרות המחיר הכבד שהיו צריכים לשלם, היא תוכל לחזור לחיות כמו פעם, לפחות כמעט כמו פעם. אבל לא, הם החליטו על השמדה מוחלטת של הכישוף והקסם. כל ספר, כל מגילה, כל פיסת מידע הושמדה. כל בעלי הידע וחברי המועצה הוצאו להורג, ביניהם אבא שלה. בבית הספר ההצקות נעשו גרועות יותר מיום ליום, והמורים אפילו לא חשבו להתערב.

הזעם והשנאה היו עצומים, המלחמה הזאת הפכה את העולם היפה שחיה בו לגיהנום. כמעט שאין אחד שלא נפגע במלחמה הזאת, שלא איבד אנשים שיקרים לו. והם מאשימים את בעלי הדם המכושף במלחמה הזאת, מאשימים אותם בכל הסבל והכאב שעברו. אבל זה לא לגמרי נכון, כולם סבלו במלחמה הזאת, גם הם. הכל היה באשמת המטורף ההוא, ת'אנבריס. הוא היה זה שהתחיל הכל.

ואח שלה, מה יהייה עליו? בעוד ארבעה חודשים גם הוא ייכנס לבית הספר. איך יכול לעבור את כל זה? הוא רק ילד קטן… היא יכלה רק לקוות שעד אז המצב ישתפר. אבל היא ידעה שלא, לצלקות שנגרמו מהמלחמה הזאת ייקח זמן רב להיעלם, אם בכלל.

היא שמעה קול. קול דומה לקול של טיפת מים הנופלת לתוך בריכה, אבל לא בדיוק. הצליל היה חזק יותר, עמוק יותר. היא קמה במהירות, והסתכלה סביב החדר, מנסה לאתר את מקור הקול. *בלופ* הקול נשמע שוב. היא סובבה את ראשה לעבר אחד הקירות, ממנו נשמע הקול, והחלה ללכת לשם בזהירות. הקול נשמע ממש מתוך הקיר, היא הצמידה את האוזן שלה לקיר, אך לא שמעה דבר. על הקיר הייתה תלוייה תמונת דיוקן של מכשף זקן, אולי אחד מאבות אבותיה, הרעש נשמע שוב, הפעם היא הבחינה שהוא הגיע ממש מתוך התמונה. היא העבירה את ידה על התמונה, ניסתה לבדוק האם יש משהו שגורם לרעש.

"אאוץ'" היא התנשפה בבהלה. ברגע שנגעה באחת מעיניו של המכשף משהו חד מתוך התמונה דקר אותה. הדם שיצא החל להיבלע לתוך עינו של הקוסם. הרעש נשמע שוב, עכשיו חזק יותר, ברור יותר, עמוק יותר. הקיר החל לנוע, והיא זזה לאחור בהפתעה. הקיר נפתח באיטיות, חושף מאחוריו חדרון נסתר. היא הציצה לתוכו בעיניים פעורות מתדהמה.

החדרון היה קטן, והיה מקושט כולו בסמלי קסם. באמצע החדרון עמד שולחן זכוכית קטן. ועליו היה מונח ספר.