המלאך השומר שלי

"בבקשה, תניח לי," היא התחננה בקול רועד. רגליה הדקיקות עמדו ליפול בכל רגע אם לא תשמור על שיווי משקלה. היא עמדה על אחד מהקרשים אשר היו כלי עזר לבניית הבניין החדש. הגבוה היה מסחרר. לפחות עשרים מטר עד לקרקע.
האדם בעל הברדס השחור שהיה מולה החזיק בסכין חדה וכיוון אותה ישר אל חזה. הוא נענע בראשו וצקצק בלשונו. "כמה מעוררת רחמים את," אמר בזדוניות. "אבל את יודעת שאני לא יכול להרשות זאת, נכון?"
הנערה הייתה על הסף. היא הסתכלה אחורנית ונתקפה באימה. היא עומדת ליפול בעוד צעד אחד שלה. האדם עם הברדס רק צחק כשהביט בפניה. "את רוצה שנעשה את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה?" שאל. "אני באמת שיכול לחרוג ממנהגי המתנקשים." היא לא ענתה והתחילה להרגיש איך דמעותיה זולגות מבעד לעיניה. שום ברירה אחרת לא הייתה לה. או שהיא תיפול אל מותה או שהיא תידקר על ידי המתנקש.
"את רוצה לענות על השאלה שלי?" הוא החל לאבד את סבלנותו ותפס בפנייה. הנערה אפילו לא ניסתה להתנגד לו. אין לה כבר מה לעשות. "בסדר. כמבוקשך. את בטח לא רוצה שיראו שנרצחת, אז אני יעשה לך את החיים הרבה יותר קלים- את תתאבדי."
שטופת דמעות, המתנקש דחף אותה והיא החלה ליפול במהירות עצומה. רגע לפני שאיבדה את הכרתה מישהו תפס אותה. היא הרגישה שתי ידיים גדולות וחזקות שנשאו אותה בקפיצות אל עבר מקום שלא ראתה בבירור. היא נשמה נשימה עמוקה, מרגישה כי היא עוד חיה. לפני שהיא הסתכלה לכיוונו של מי שתפס אותה, היא התעלפה.
כשהתעוררה, השעה הייתה שעת אחר הצהריים המאוחרות. היא שכבה על מיטה נעימה ורכה שכשהעבירה את גב כף ידה על הסדין, היא הרגישה כאילו היא מלטפת פרווה של חיה פרוותית במיוחד. הנערה התבוננה בחדר שבו הייתה מפה לשם עד כמה שהיא יכולה. הרגע הזה בו נפלה עצר את כל כולה והיה לה קשה לחזור למציאות.
כל הקירות היו צבועים בצבע תכלת מרגיע ושליו. על התקרה הייתה תלויה נברשת העשויה מקריסטלים אמיתיים ונוצצים. מולה עמדה כוננית גבוהה של ספרים ישנים ועבי כרס אשר ראו שלא נגעו בהם כבר שנים. החדר היה גדול ומרווח ובעל חלונות גבוהים וגדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לראות את כל החצר הענקית.
"אני משער שכבר התעוררת," שמעה קול עמוק ושליו מצידה השמאלי. היא סובבה את ראשה וראתה מישהו, קצת יותר גדול ממנה, עומד ובידו כוס קפה. היה לו שיער שחור וחלק שהסתיר חלק אחד מפניו. עינו שיכלה לראות הייתה בצבע ירוק כדשא. הוא לבש סוודר בצבע בז' וג'ינס כחול משופשף.
הנערה הנהנה בביישנות ועברה לתנוחת ישיבה. היא תהתה האם זה הוא שהציל אותה. אם כן, היא חייבת לומר לו תודה ואולי לתת לו משהו בתמורה. בלעדיו היא לא הייתה פה.
"אני ברוק," הציג את עצמו ולקח לו כיסא כדי לשבת על יד המיטה. "רוז,אני מצטער שבנסיבות הללו נפגשנו."
רוז נדהמה שהוא יודע את שמה, ואולי אפילו מכיר אותה. "אתה זה ש…שהציל אותי?" שאלה בגמגום ונשכה את שפתה התחתונה בהיסח דעת.
"אני מעדיף שנקרא לזה שעזרתי לך בשעת צרה, כן." הוא לגם מהקפה שלו והמשיך. "אני יודע שאולי זה יישמע לך מאוד מוזר אבל בגלל שנחשפתי בפנייך, אני חייב לספר לך." היא הסתכלה על פניו והנהנה כדי שימשיך. "אני הוא המלאך השומר שלך. נשבעתי להגן עלייך עד סוף שנות חייך. לכל בן אדם ישנו מלאך שומר. אבל ישנם אנשים אשר סומנו בידי המתנקשים ויש להם סכנה ממשית לחייהם. כך או כך חובה להגן עליהם בכל מחיר."
רוז, כמצופה ממנה, חשבה שכל מה שאמר הזויים לגמרי. אם הוא רוצה לשחק משחקים ולא לומר את האמת, שהוא תפס אותה רגע לפני שהתרסקה ארצה, זה ממש מטומטם מצידו.
"אני רואה את זה בפנייך שאת לא משוכנעת ואני מבין אותך.אבל אני נשבע לך ביקר לי שאני לא משקר."
"אני רוצה הוכחות," אמרה בהיסוס קל. אולי היא לא נחשבת כדברנית מהוללת, במיוחד בשיחות עם אנשים שהיא כלל לא מכירה. אך איך היא תוכל להאמין לו אם אין בידיה הוכחות?
"כרצונך," אמר ושם את כוס הקפה על השידה שבצד המיטה. הוא פשט את חולצתו ונעמד בידיים פתוחות לרווחה. הוא מלמל משהו שרוז לא הצליחה לשמוע ובין רגע, מתוך גבו יצאו שתי כנפיים לבנות וגדולות שיצרו משב של רוח קריר. סביב ברוק נוצרה הילה לבנה ועדינה, כזאת שכמעט ולא היה אפשר לראות. רוז נדהמה למראה עיניה והיא שפשפה אותן פעם אחת כדי לבדוק שהיא לא חולמת.
ואכן. היא לא חלמה. ברוק לא שיקר לגבי היותו מלאך. היא הביטה בו כמה שניות וראתה נוצות לבנות מתעופפות מכנפיו ומגיעות ישר אליה; מדגדגות את לחייה, את אפה ואת ידיה החשופות. בשנייה אחת, לאחר שהנוצה האחרונה נגעה בעורה החשוף, ראשה נדחק אחורנית אל הקיר שמאחורי המיטה. פניה היו חסרות הבעה והיא החלה לראות הבזק לאחור.
היא ישבה במושב הנהג שבמכוניתה, שומעת מוזיקה להנאתה. לפתע, היא ראתה בן אדם עם ברדס על ראשו, עומד באמצע הכביש החשוך והפחות מוכר לרוז. רוז ניסתה לסטות מהדרך כדי שלא תדרוס את האדם עם הברדס, אך ללא הצלחה. היא התנגשה בו, ובמקום שהוא יידרס, הוא קפץ על מכסה המנוע ושבר לרסיסים את השמשה הקדמית. היא צרחה-צרחה מצמררת אוזניים ונפצעה בראשה. חתך קשה ועמוק עבר מרקתה הימינית עד לאמצע הלחי. היא המשיכה לצרוח ובעוד המתנקש ניסה לרצוח אותה על ידי שליחת הסכין שפצעה את ראשה של רוז, ברוק שבר את דלת מכוניתה של רוז, תפס אותה בידיו והתעופף יחד איתה בזמן שהוא ממלמל משהו שרוז נכנסה לתרדמת.
כשחזרה למציאות בהשתנקות, ברוק, שלבש את חולצתו חזרה, תפס בראשה של רוז וניסה להרגיעה. "רוז…את בסדר עכשיו," אמר בלחישות קטנות באוזנה. "אני מצטער שהיית צריכה לראות את זה. ניסיתי למחוק לך את הרגע הזה."
רוז לא אמרה דבר ונגעה בצלקת הארוכה שעד עכשיו לא ידעה איך היא הגיעה לשם. "ניסו לרצוח אותי. שוב," אמרה במלמולים חוזרים ונשנים.
"אני מצטער," הוא ליטף את שיערה השטני. הוא לא רצה שתבין שהוריה נרצחו בידי אותו מתנקש.
עיניה נפקחו לרווחה בהלם. היא הבינה הכל. באותו היום, כשהייתה בבית החולים והיא התעוררה, דודתה בישרה לה את החדשות המרות- הוריה נרצחו. ובידי מי הם היו יכולים להירצח באותו היום שניסו לרצוח אותה עצמה?
בעיניה הצטברו דמעות. דמעות מרות ונוראיות. "לא…זה לא יכול להיות!" היא נתקפה בטראנס של בכי. ברוק לא יכול היה לעשות שום דבר מלבד לחבק אותה ולחזק אותה.
"את צריכה לנוח, רוז," אמר בשקט ונשק על ראשה נשיקה שהשתיקה אותה ואט-אט עצם לה את העיניים והיא כבר נכנסה לשינה עמוקה וחסרת חלומות. הוא הביט בה כמו שהיה מביט בה עוד לפני כן. על שינתה הערווה, על פניה הרגועות והאדומות מבכי. היא הייתה יפיפייה כמו מלאך בעצמה. אם היא רק הייתה יודעת שהיא היחידה שיכולה לנקום במתנקשים ולגמור איתם, הכל היה נראה אחרת.
*
רוז התעוררה משינה נעימה ונטולת חלומות. היא פיהקה והתמתחה קלות עד שבטעות נתנה מכה קטנה לברוק, ששכב לצידה וקרא ספר. היא חשבה שכל מה שעבר עליה היה רק חלום, אבל לצערה הרב- זה לא.
"מצטערת," היא אמרה והתיישבה על המיטה. ברוק שם את ספרו על השידה. "רציתי להודות לך, על הכל. אם הייתי יודעת שכל המעשים האלו נפסקו בדקה התשעים בזכותך…"
"את לא צריכה להודות לי, זו העבודה שלי," השתיק אותה כששם על פיה את אצבעו. "אבל עכשיו, יש לי משהו שעשוי לעניין אותך." היא הביטה בו בעיניים שואלות. "נקמה במתנקשים. האל אינו סולח ואינו שוכח את כל הרציחות והמעשים הזדוניים שלהם. הוא רוצה שאנו המלאכים נילחם נגדם ונביס אותם עד הסוף."
"למה אתה חותר?"
"הצטרפי אלינו, הפכי למלאך. את היחידה שיש בתוכה את הכוח להביס אותם. זו תהיה מלחמה קשה ונוראית, אך כדי שבני האדם יישמרו, זה המוטב שנוכל לעשות למענם."
"אתה מתכוון שאני-"
"את תנקמי את דם הורייך."
לא עלה בדעתה שמלאכים שאמורים להיות אלוהיים ולשמור על קדושה יצטרכו לעשות דבר שכזה. "אתה בטוח? זאת אומרת, אתם מלאכים."
"אני יודע שזה נשמע מאוד אגרסיבי ונורא. אבל כך זה צריך להיות," אמר וחייך חצי חיוך שלא נראה שמח כל כך. "המתנקשים הם אויבינו מאז ומתמיד. ויותר מזה, השליט שלהם. אתוס. שליט אכזר וחסר רחמים בעל כוחות עצומים." הוא ליטף את פניה של רוז בעדינות וזאת עצמה את עיניה והרגישה את ליטופו החמים. "כפי שאמרתי, לך יש את הכוח להביס אותם. את היא המפתח."
היא ידעה את תשובתה מבלי לחשוב ולשבור את הראש. היא תלך להצטרף לברוק ולהיות גם היא מלאך שומר. אולי כך תוכל להודות לו על כל מה שעשה בשבילה. אולי כך תוכל לעשות מעשה טוב בשביל כל בני האדם האחרים. אולי כך תוכל לעצור את הכאב שבתוכה מאז מות הוריה.
"אני רוצה," היא אמרה בנחישות.
"תזכרי שאת תהיי מלאך שומר לנצח. לא תוכלי לחזור להיות אנושית יותר," הזהיר אותה והסתכל לתוך עיניה הכחולות.
"לא אכפת לי."
"אז בסדר. קדימה, בואי איתי." הוא לקח את ידה ושניהם קמו מהמיטה והלכו לעבר השטיח העגול שהיה באמצע החדר הגדול. הוא החזיק בידה חזק, לא מעז לשחרר אותה, וחיבק אותה. הוא מלמל שוב משהו בשפה לא מוכרת ושניהם נעלמו בתוך קרן אור לבנה.