מתחת לאדמה- פרק 1

״את מודעת לזה שזה ממש ממש דפוק, ואנחנו יכולים למות מהסיפור הזה?״ שאל ג׳יי בקול רועד מעט, מסתכל לעבר הבור העמוק שמולם.
״אתה ממש פחדן, ג׳יי. התערבנו והפסדת. אתה ידעת שיש סיכוי שתצטרך לעשות את זה, וכל זאת הסכמת.״ אמרה לנה בתוכחה.
״לא חשבתי שיש סיכוי שתנצחי…״ הוא מילמל.
״רק על המשפט הזה מגיע לך לקפוץ פנימה.״ היא אמרה בנזיפה קלה.
״אבל איך אני אצא?״ הוא המשיך למלמל בפחד.
״המדרגות,״ היא ענתה בחוסר סבלנות והניעה את ראשה לעבר גרם מדרגות בצד השני של הבור שמוביל עד לתחתית.
״ומה אם אני לא אמצא את המדרגות למטה? ומה אם… הם ימצאו אותי?״ את שלושת המילים האחרונות הוא כבר לחש.
״הם לא היו ב׳מעבר׳ כבר שנים! אתה לא רואה איזה נטוש המקום הזה?! נו באמת אתה קופץ, ואז אתה יוצא! עשר דקות והלכנו מפה!״ לנה החלה להתעצבן.
״ומה אם דווקא היום הם החליטו לחזור? ומה עם השומר?!״ צעק ג׳יי, עכשיו עיניו היו גדולות בהרבה מגודלן האמיתי, ופניו החווירו.
״טוב בסדר, אני מוותרת לך על ההתערבות הזאת חתיכת פחדן. אבל שתדע, שלנצח אני אזכור אותך בתור ג׳יי הפחדנצ׳יק שמפחד לקפוץ לתוך בורים נטושים ומפגרים!״ את המשפט האחרון היא אמרה בקול גבוה ומאנפף במיוחד כדי לעצבן אותו. והוא בהחלט התעצבן.
״את חתיכת נבלה…״ הוא מילמל לעצמו כששניהם החלו להתרחק מהבור. ולפתע גמלה החלטה בליבו של ג׳יי, והוא הסתובב וקפץ באחת לתוך הבור. לנה הסתובבה מיד אחריו וחיוך מרוצה התפשט על פניה. כעבור דקה היא ראתה אותו רץ במרץ על המדרגות לכיוונה.
״אמרתי לך שזה ייקח בדיוק שניה! עכשיו הוכחת שאתה גבר! אני גאה בך ג׳יי!״ היא צעקה לעברו.
לפתע הוא הרגיש משהו אוחז בגבו, ואז מצא את רגליו רצות באוויר. הוא צרח.
״מי אתה?! עזוב אותי!״ הוא צעק ובעט בידיו וברגליו לכל הכיוונים. הדבר שאחז בחולצתו החל להכאיב לו והוא התפתל וצרח שוב. בליבו הוא חשב כמה רעיון רע זה היה, ואיזה טעות זו הייתה להקשיב ללנה. אבל הוא ידע שבמילא הוא היה עושה את זה. כי זו לנה. והוא לא יכול לסרב לשום דבר שהיא אומרת. היא כלכך כריזמטית, ומקסימה, ויכולה להמיס אותך עם החיוך המדהים הזה שלה. והשיער שלה זה אולי הדבר הנעים ביותר על כדור הארץ. והעיינים שלה היפות ביותר. היצור שתפס בגבו עזב אותו בפתאומיות וגרם לגופו להחבט בריצפה ולמחשבותיו להפסיק. הוא איבד את ההכרה.
מחוץ לבור, עמדה לנה המודאגת. היא הביטה למקום שבו ג׳יי עמד לפני דקות אחדות עד שנחטך באכזריות על ידי אחד מהם. לנה לא הייתה בטוחה שהיא ראתה את היצור, אבל משהו היא בטוח ראתה. והיא גם ידעה בוודאות מוחלטת שזה היה אחד מהם. היא חשבה כמה מפגרת היא שהכריחה אותו לעשות את זה. ואיך יכלה לחשוב שאין שמירה? ברור שתהיה שמירה! זה אחד המעברים היחידים למטה מתוך ארבעה! ההתערבות מלכתחילה הייתה מטומטמת.
היה זה אחר צהריים נעים, ושניהם הגיעו איך שהוא לאחו של המעבר. ואז היא חשבה שצריכה להיות התערבות שהמפסיד יצטרך לקפוץ לתוך המעבר. היה לה ברור שג׳יי יפסיד, והיא רצתה לבדוק כמה רחוק הוא ילך בשביל שלא תחשוב שהוא לוזר לחלוטין. מסתבר שהרבה.
לנה נשמה עמוק ומילמלה, ״רק בגלל שאתה קפצת, מטומטם.״ ואז קפצה.
היא עצרה את נשימתה וחיכתה לדבר שבגללו ג׳יי צרח. וזה לא איחר להגיע. זה תפס בגבה וגרר אותה בתעופה בגובה רב בתוך הבור. הדבר הזה הכאיב לה בגב, והיא פחדה להסתכל אחורה ולראות את מה שתמיד סיפרו לה עליו רק בסיפורים. בפעם הראשונה בחייה, הייתה לנה משותקת מפחד. היא ראתה את רצפת הבור הרחק מתחתיה, ומשום מה הבור נמשך קדימה, ולא רק למטה. היא הבינה שהיצור שתפס בה או רוכב על יצור מעופף, או מעופף בעצמו. ואז הוא הטיח אותה על הריצפה בחוזקה והיא התקפלה בכוננות לכאב שיבוא. משום מה הנפילה לא כאבה כמו שהיא חשבה, והיא נעמדה. היא ראתה מרחוק פתח של אור שהאיר על גרם המדרגות הישן שהיה בצד הבור. הפתח לא היה כלכך רחוק ממנה, והיא בסך הכל הייתה צריכה למצוא את ג׳יי ולגרום לשניהם לצאת מהמקום הדוחה והחשוך הזה. למרות שהיה חשוך כמעט לחלוטין, לנה הצליחה לראות דיי טוב מסביבה. היא הסתובבה סביב עצמה, מחפשת עצם כלשהו שיכלה לזהות.
״מי אתה?״ היא צעקה לחלל הבור שמבפנים נראה הרבה יותר רחב מבחוץ. המקום היה ריק לחלוטין כך שהדבר היחיד ששמעה היה ההד של הצעקה שלה. ואז היא שמעה ריפרוף מהיר בכנפיים וראתה הבזק של עצם שחור הזז במהירות סביב קירות המעבר. היא הדחיקה את הפחד שהיה שרוי בה קודם וקראה שוב, ״אתה השומר?״ שום תשובה, רק ריפרוף הכנפיים.
״איפה ג׳יי?״ היא המשיכה לצעוק, הפעם תיסכול הצטרף לקולה.
״בבקשה תגיד לי איפה הוא! ברגע שאמצא אותו נלך שנינו הביתה ולא נחזור לפה בחיים, אני מבטיחה!״ היא המשיכה לצעוק.
״הם כבר לקחו אותו.״ לפתע היצור דיבר אליה, וקולו היה גברי, אך צעיר. היא הופתעה כלכך שצעקה קטנה נפלטה מפיה. הוא עדיין הסתובב סביב קירות הבור והדבר היחיד שראתה ממנו היה כתם שחור ומזמזם שהסתובב במהירות גבוהה סביבה.
״אתה יודע לדבר!״ היא צעקה בהפתעה.
"ברור שאני יודע לדבר, ילדה מפגרת.״ הוא אמר ברטינה, עדיין מסתובב סביבה.
״אולי תנחת כדי שנוכל לדבר פנים אל פנים?״ רטנה גם היא, מעוצבנת על איך שקרא לה.
להפתעתה המוחלטת הוא הקשיב לה ונחת מולה. עיניה נפערו והיא הביטה בו משותקת. תמיד בסיפורים מעולם לא תיארו את היצורים הללו, כלכך, אנושיים.
״אתה… נראה כמוני,״ היא אמרה ומיצמצה בעיניה כמה פעמים, להיות בטוחה שמה שהיא רואה הוא אמיתי. מולה היה נער שנראה בערך בגילה עם שריון מתכת שהקיף את פלג גופו העליון. השריון היה מלוכלך וישן ביותר. לבחור היה שיער כהה וארוך שנפל על מצחו ועיניים כהות. הוא עמד ליד חיה רזה ודקיקה שלנה לא יכלה לזהות, החיה לא נראתה כאחת שיכולה להחזיק בחור במשקלו של הבחור שעמד מולה בנוסף לשריון הכבד שלבש.
הבחור צימצם את עיניו, ״אני ממש לא נראה ככה.״ הוא החווה בראשה לכל אורך גופה ולנה הסמיקה קלות.
״התכוונתי שאתה נראה… אנושי.״ היא אמרה.
הוא נשם בכבדות, ״כמה טיפשים אתם, אפשר למות.״ ואז קפץ על גבה של החיה הדקיקה שלו, שנראתה חזקה להפליא ברגע שעלה עליה ולא נשברה לחלוטין.
״תחזרי למקום שממנו באת.״ הוא הורה לה, והחיה החלה לנופף בכנפיים שלה.
״לא, רגע עצור!״ היא צעקה ותפסה בידו. הוא הביט בה בחוסר סבלנות. ״איפה הבחור שנפל לפה לפני? לאן הם לקחו אותו?״
״לא שמעת מה אמרתי? תחזרי לבית שלך! וזה ציווי!״ הוא צעק עליה.
״אני לא חוזרת בלעדיו, שמעת?! עכשיו תגיד לי איפה הוא!״ היא צעקה עליו ומשכה אותו. הביטחון חזר אליה, והיא הייתה נחושה בדעתה.
״את יודעת על מי את פוקדת כרגע?! אני השומר של מעבר מספר שתיים!! ה-שומר!! של מעבר שתיים!!״ הוא צעק עליה וניסה לנער אותה מעליו ולהמריא. אבל היא הייתה חזקה.
״רק מעבר שתיים? מה אחד היה יותר מדי בשביל כבודו?״ היא התגרתה בו.
״בואי לפה חתיכת…״ הוא ירד מהחיה המוזרה שלו ותפס ביד שלה.
״מה קורה אחי? עם מה אתה מתעסק הפעם?״ שמעה לנה קול מגחך במרחק מה מהם, ואז ראתה בחור שנראה הרבה יותר מבוגר מהנער שתפס בה, מתקרב לעברם כשהוא מחזיק בידו רצועה המובילה חיה הנראית בדיוק כמו החיה של הבחור הראשון.
״לך מפה.״ סינן הנער עם השריון ותפס בידה חזק יותר.
״אתה מכאיב לי!״ היא צעקה והרביצה לו עם ידה השניה. הוא ניתק את ידו במהירות מידה, אך מיהר להתייצב כאילו לא קרה כלום מול הבחור המבוגר.
הבחור השני הרים גבה.
״הכל בשליטה. היא בדיוק חוזרת למעלה.״ אמר הבחור הצעיר והסתכל עליה בחדות.
״ממש לא. אני כאן כדי למצוא את החבר שלי. אם תגידו לי איפה הוא, אני אלך מהר יותר. אם לא אז אני פשוט אשאר כאן.״ פסקה לנה ושילבה את ידיה.
״אני רואה איך הכל בשליטה,״ גיחך הבחור המבוגר.
הצעיר התרתח, ״מישהו הרשה לך להחליט?! אני מחליט! את עושה מה שאני אומר!!״ הוא צעק עליה.
״אחרת מה?״ היא אמרה בתוכחה.
״אחרת… אחרת… את תראי מה אחרת!״ הוא התעצבן והתקרב אליה ועיניו רושפות מכעס.
״תרגע, אחי. תתן לילדה מה שהיא רוצה והיא תלך. לא צריך להשתמש באלימות.״ אמר הבחור המבוגר. רק עכשיו הבחינה לנה כמה הבחורים דומים. לשניהם אותן עיניים כהות ושפתיים נאות, ואפילו צבע שיערם היה זהה.
״לפי מה שאני זוכר אני השומר, ולא אתה.״ עכשיו הכעס של הבחור היה לעבר אחיו, ולא לעבר לנה.
״לפי מה שאני זוכר, אני המפקח, ומתפקידי לאמר לשומרים צעירים מה לעשות. כמו שאתה זוכר בטח, שהייתה שומר במשך עשרים ואחת שנים.״ אמר הגדול בתוכחה.
״ואז העיפו אותך.״ הטיח בו הצעיר.
ואז ללנה נמאס, ״קחו אותי כבר לחבר שלי, ותפסיקו לריב כבר, שני תחתיים חסרי תועלת שכמוכם!״
״אנחנו נבחר אם לקחת אותך לחבר שלך או לא!״ צעק עליה הצעיר שוב.
״ממש לא אכפת לי מה אתה חושב שאתה יכול עליי, אבל אני רוצה שנלך לקחת את חבר שלי, אז זה מה שאנחנו עושים!״ היא צעקה שוב.
״את ממש נוראית!״ צעק הצעיר.
״וכריזמטית..״ מילמל הבוגר. לנה צימצמה את עיניה.
״אנחנו נזוז מתישהו? זוזו!״ היא צעקה שוב.
״זזים, רק תשתקי כבר, בשם עפר ואבן!״ אמר הבחור הצעיר ועלה על היצור שלו. היא עלתה מאחוריו.
״למה אני עוזר לך בכלל?!״ אמר הבחור הצעיר בעצבנות.
״ככל שתעזור לי מהר יותר, כך אני אעלה למעלה מהר יותר. זוז!״ היא אמרה וחיבקה את מותניו בזמן שהיצור החל לנופף בכנפיו ולהמריא למעלה, ומאחוריהם המריא גם הבוגר.