המלחמה ברשע ( פרק 12 )

.
האצבעות היחפות של רובין, ג'ון וטום, מיששו וגיששו את מדרגות הקרמיקה הקרות. הזיעה שהחלה להצטבר תחת עור כף רגלם, איימה לגרום להם להחליק. אסור לעשות רעש. ככל שבחרו לטפס יותר מהר כך היה פחות סיכוי שיתפסו אותם. וככל שטפסו יותר מהר כך רגליהם היווה סכנת החלקה נוספת.
גרם המדרגות הארוך והמפותל החל להיראות, עם כל מדרגה שטיפסו, כהה ואפל יותר. כאילו עברו אט אט מאזור החיים של אל אזור השאול והמוות.
היה מורגש בנשימותיהם כי האוויר היה מלא אבק. גם כפות רגליהם יכלו להעיד על כך. אוזניהם לא שיקרו כשרצפת העץ הפכה חורקת יותר עם כל צעד שהתקדמו פנימה. נדמה כי נכנסו לכל הפחות, לבית אחר לגמרי. או אולי, בצורה אירונית ביותר, למקום בזמן בו לא חי בבית הזה איש.
ככל שהתקדמו, בצורה מטפורית כלשהי הרגישו שצעדיהם מקדמים אותם אל תוך עובי הקורה- היכן שקבור הכלב. אל תוך החור השחור שהתחיל את כל מערבולת הזמן בהן הם כלואים. ואם יתקדמו מספיק, יהיה זה לעלות במעלה העורק, שבסופו של דבר מסתכם בלב המערכת- לב שחור ורקוב שיוצאים ממנו כל הפחדים. לב הרשע.
היו 4 חדרים, במסדרון הקטן אליו נכלאו שהוביל למבואה מצחינה. הם החליפו בניהם מבטים. הם יצטרכו להתפצל ועדיין לא יצליחו לסרוק את כולם, כפי שחששו.
עד כה המוח שלהם עבד הכי טוב יחד. להתפצל לא היה רעיון שנשמע טוב.
רובין סימן להם להציץ בתוך החדרים. כל אחד נעמד על יד דלת אחרת. כשהסתובב לראות את המבט שנגלה על פניהם, חייך כשראה את ג'ון עושה עצמו יושב בשירותים, כשעל פניו הבהירות מתנוסס המבט שוודאי היה עושה לו נכשל בעשיה מהירה של צרכים. חיוכו של רובין היה יהיר ומבריק. טום עשה תנועה שקשורה לשינה, אבל נראה הרבה יותר דומה לאיש שהתעלף משוקר חשמלי. הוא עצמו עשה תנועה של כתיבה וסידר משקפי ראיה דמיוניות, כיוון שהציץ לתוך חדר עבודה ישן.
חדר העבודה היה המאובק בניהם, כך רובין הניח- כיוון שהיה מאובק עד מאוד. לא היה נראה שאיש נכנס לשם ב15 שנה האחרונות. המדפים נראו אפורים אם כי רובין היה בטוח שאין זה בשום פנים ואופן הצבע האמיתי שלהם. השולחן היה נראה דל והמגירות מתחתיו הותירו רושם של ריקות. נראה שלא היה שם דבר אישי, לכן אם היה מקום כלשהו שיהיה בו דבר מה אישי יהיה זה דווקא בחדר שינה עצמו מתחת לכרית הזקן- כך עלה בידיו לנחש. זקן עם אופי פרנואידי וילדותי מעין זה בוודאי חייב לישון עם הדברים שבאמת מטרידים אותו ממש מתחת לכרית. רחוק מהעין, אבל קרובים מספיק בשביל יום אחד לשלוח זרועות ארוכות כמו של תמנון אל תוך המוח שלו ולהשתלט לו על כל מה שנשאר שם בפנים. אם עד אז ישאר הרבה.
המחשבה שהזקן קשור בצורה משפחתית כלשהית לרובין העבירה בנער חלחלה. לעכל כי מדובר בו עצמן בזמן כלשהו של העתיד הייתה קשה לנשוא אף יותר. לא היה זה פלא שלא העיז להעלות מחשבה מעין זו לראשו, כל אותה עת ששהו שם. הדבר היה יכול להוציא אותו מדעתו לתוך עננה של טירוף, וזה לא היה הזמן. היה עליו להישאר חד וצלול. בצורה כללית, לא הייתה לו בעיה מרובה עם האיש, אך לחשוב עליו כעל עצמו היווה פגם נורא ובלתי מתוכנן בעתיד שדמיין לעצמו. מלבד בינתו, נדמה שהתחלק לו כל השכל, או שמא דבר נורא נגרם לו- וגרם לו לעבור טרנספורמציה מבן אדם מועיל שמביא תועלת לתוך הוויה שדומה יותר לסנאי או שרקן. בוריאציה הנוכחית של הזקן, כך סבר הנער, רובין הרבה יותר בוגר ושקול דיעה.
הניחוש כי דבר מה חשוב ימצא ברחבי הבית בצורה הפיזית שלו, היה, כך חייב רובין להודות, ניחוש בלבד ולא יותר. ויתרה מכך- סיכון לאבד אמון מצד ה'אני' העתידי שלהם. עיוות זמן שמשום מה הם תלויים בו על מנת לגלות משהו. אבל כשחשב על כך לעומק, לא היה יכול לראות אופציה נוספת. עתה, כשעמדו שלושתם בתוך חדר השינה הדל, הייתה לרובין הרגשה סבירה שמשהו מאוד חשוב מתחבא בו. אך כל אשר היה שם הסתכם בתמונה, מיטה, מגירה ואגרטל ריק. אם אין שום דבר במגירה או מתחת לכרית, הרי שחווה כישלון מחץ.
עתה נשמעו קולות מלמטה. קולה הרם, אם מותר לציין, של קרי אמר בצורה ברורה מאוד ששלושתם חזרו לתוך הבית להביא דבר מה שהעלה אדים. רובין חש זיק של הערכה אל הנערה שבדרך כלל קולה שקט. לא היה ניכר בה לחץ, הדרך בה שילבה את דבריה עם טון קולה הייתה רגועה ואמיתית לחלוטין. אך בכל זאת, מסיבה אשר רובין קישר ישירות עם אופיו של הזקן, הזקן הכריז שעליו לעלות תכף ומיד במעלה המדרגות. "לחכות לכם כאן?" קולה של קרי עדיין היה רגוע, כאילו אין לה כל מניע לעצור בעדם. אולי היא עוד תצליח לעקב אותם עוד קצת. נשמעו צלילים מהירים של צעדים. התקף החרדה של הזקן בוודאי הביא אותו למצב בו לא יוכל להקשיב או לשלוט בעצמו. הוא יגיע וודאי בדיוק למקום בו דבר מה הוא מנסה להסתיר. אולי היה עדיף להתחבא שם בזמן שהזקן בעצמו היה חושף את מיקום מסתוריו.
אחרי קולות הצעדים של הזקן, היה אפשר להבחין בבירןר בקולןת הצעדים של אוחנה וקרי עולים אחריו. "תשארי שם, תשארו שם." צעק תוך כדי הזקן בעיוות קול מאומץ. אבל כל צלילי הנעליים סירבו לציית ונגנו על רצפתו.
רובין במהירות, מרגע ששמעו כי זמנם אוזל, עט על הכרית. ג'ון פתח את מגירת החדר, תוך כדי שבירת המנעולן. שלושת העיניים הסתכלו עתה פחות או יותר על אותו הדבר שהיה נמצא בשני חלקים. כלום.
הזקן הסתער על פתח דלת חדר השינה. מוזר- אור אדום נדלק בראשו של רובין. אם אין כאן כלום, מדוע הזקן טיפס דווקא לכאן, ולא עלה דבר ראשון אל החדר בו נמצא סודו האמיתי, לבדוק קודם תחילה אם סודו נחשף. וכיצד ידע לבוא לחפש אותם דווקא בחדר הזה?
הזקן שהגיח אל החדר, לא היה נראה אותו זקן מטורלל שהכירו בעבר. היה זה זקן אחר, שהטירוף בעיניו לא היה מושג להג. שחוסר האיזון הנפשי שלו לא הזכירה ספינת נייר קטנה בבריכה שהתהפכה בעדינות, עם אותו הד של הומור ותפיחה על השכם. אלא אדם מבוגר, מבוגר כאילו השנים עיסו אותו, באצבעות מחודדות שהותירו בפניו חורים צלקות וקעקועים מטילי אימה. ששיערו הלבן הוא לא רכרוכי כמו שיערות זהירות של נוצת כנף תרנגולת. אלא תחריחים ארוכים של השמלה שהוא רוקם אולי כדי לעטוף אותך יום אחד לקרת המוות. היה זה שד עם עיניים צהובות אדמדמות, לא בגלל מרשמים של איזה כדורים, אלא בגלל שינשופים ועטלפים היו רגילים לגור בתוך העיניים האלו כשהאפלה מתקרבת. מביטות על הכל דרך החריצים, כשמליון עיניים קטנות של בעלי חיים אחרים מביטים דרכו, לוחשים לו סודות ובאור הם עשויים לפרוץ החוצה בזעקות שיגרמו לפחד. עור מקומט וגמיש כדי לתת לעכבישים מקום מסתור, ואם לא תזהר העור הזה ישיל את עצמן ויטפס עלייך, ודרכו לא יהיה נתן לנשום. חונק אותך עם הנקודות שלו. גורם לך לייבב מצעקות, אולי כי סוף סוף תראה ממה הוא עשוי באמת. מה שיעטוף אותו, יעטוף אותך עכשיו. ואתה תראה כל מה שהוא סבל ורואה. ואז יקרה הדבר שהכי תפחד ממנו. תהפוך להיות כמוהו. גוש גדול ומימי של עור נא, שלא מסוגל להפריד את הקיום של עצמו מקיומך שלך.
מבטו של רובין סרק במהירות את כל צידיו של החדר בו עמדו. הנשר המכוער שעתה נגלה לפניהם ופרש את כנפיו הרחבות והמאיימות לעומתם, שיתק לגמרי את שני חבריו, אך לא לגמרי אותו. נגלו אליו כעת מקומות מסתור נוספים- מתחת למיטה ומאחורי השידה. מדהים שדווקא במצב לחץ כזה, במצב ממנו פחד יותר מכל, הצליח לאמץ את עצמו למצוא דרך מילוט אחת אחרונה להצליח- במשימה שהתגמדה מעט מול נוכחותה של חיית הפרא. אך אם נשאר לו איזשהו נסיון, הרי שזה האחרון שלו. ידו עלתה מעלה אך הקיר, אל המקום הכי קרוב אליו. העיניים של הנשר התרחבו לקראתו. אצבעותיו בזריזות הגיחו מתחת לתמונה של הספינות והים. זו שסבר שהיא אולי ממדריד
הנשר זעק בכעס. אוחנה וקרי שעמדו מאחוריו נראו קרועים, מצד אחד מסקרנות ומצד שני מהרצון לצעוק לו לא להפר את שלוות היער, להותיר לחיה לנפשה. אך הוא היה נחוש בדעתו, ומאחורי התמונה התגלה פוסטר גדול. הפוסטר היה הפרצוף של טום, בקלואוז אפ. טום נפל על ברכיו ויבב בדממה.