המלחמה ברשע ( פרק 4 )

רוב הסתובב סביב עצמו 4 פעמים בזמן שאמא שלו לקחה את המפתחות ואת התיק שלו. הם נכנסו פנימה בלי לומר בילה, והוא כמעט נחנק מחגורת הבטיחות.
היא הכריחה אותו לשים גל, למרות שהוא ניסה להסביר לה שאף אחד לא שם. אבל נו טוב כי זה נותן לו את המראה הטיפוסי של ילד חדש בכיתה, ומסורות יש לכבד.
הוא נכנס פנימה עם חולצת הכדורגל הכחולה שלו. כמה ילדים שהעדו את הקבוצה האדומה הצביעו עליו בגועל. כמה אחרים שיחקו בגולות על השולחן, בנות שיחקו קלאס, כמה חכמולוגים בקלפים וכמה נמרצים יותר ומבט מעורר פחד בבלייד- שהיו סביבובים מהירים שהתנגשו אחד בשני בתור משחק. לא משהו שרוב לא ראה בכיתה שלו.
הוא התיישב ליד איזה חנון שהתלחש עם החנון לידו. לבסוף הבלונדיני שישב לידו פנה אליו במרץ "היי. החלטנו שאתה יכול לשחק אתנו."
רוב עיקם את אפו. "ומה גורם לך לחשוב שאני רוצה לשחק?" שאל אותו, וכבר יכל לראות בעיניי רוחו את אמא ליד נותנת לו פליק בטוסיק על המשפט הזה.
"כי זה כיף." הוא ענה לו.
הם נראו רציניים לגמרי. רוב נאנח וחזר להביט אל הלוח. הוא היה ריק.
את המשיך השיעור הוא העביר בהקשבה. זה היה כואב כמו לשמוע מקדחה חורקת באוזניים. המורה חזרה על נהלי בית הספר, ושממחר כולם מגיעים עם התילבושת האחידה- וכמובן איך לאכול כמו שצריך ושעליהם לגמור את כל האוכל בצלחת.
בתחילת ההפסקה הם העלו אותו לגג, שני החנונים, והוציאו ספר עבה מהתיק. בספר הזה היו המון עובדות על לחשים, אבירים ולוחמים. רוב מצא את זה די מעניין וביקש לשאול את הספר. הם סיפרו לו שהם צריכים שחקן שלישי להרפתקה הכי מסעירה ומטורפת שיש. במהרה הוא נפל בזה. תבינו, רוב לא בחר להיות חנון כי הוא רצה, או כי הוא חנון, אלא כי זה פשוט מאוד היה כיף. והכישורים החברתיים שלו התפתחן בהתאם לכך אחר כך.
כנפי הדמיון לקחו אותו למחוזות רחוקים. כבר לא היה לו שום טעם או צורך להקשיב בכיתה כשהבין שהוא יכול פשוט להמציא את מה שהמורה אומרת. הוא מעולם לא נהנה כך בחייו, והאנשים שסביבו מעולם לא נאלצו כך לסבול- כולל המחנכות המורים ההורים ואין לשכוח את החוג פיסול ששלחו אותו אליו בו התבקש לפסל יצירה מפורסמת וגמר מפסל את האדם החושב עם גיימבוי ביד. יאמר לזכותו לפחות שהמורה כן הועיל לציין שיכולות הפיסול שלו מעל לכל ספק טובות, אך אין הוא יכול לסלוח על השטות שעולל ליצירה המפורסמת הזו.
בשעות אחר הצהריים רוב היה משחק עם חבריו
החדשים בזריקת בוץ בפארק. לעיתים אף היו חופרים ואוספים חרקים משונים כמו הרבה רגליים ומחליטים לשים אותם בזירת בוץ אחד על השני לדו קרב או לחקור אותם. האימהות שלהם היו אולי האימהות הכי אומללות ברוזוויל, בייחוד כשאמא של 'אדון הפחד' במשחק שלהם, נאלצה לגלות שתוך כדי משחק הם גרמו לו לשים שייק מוזר בתחתונים.
את הפסל של האדם החושב רוב הצליח לקחת הביתה, והם בנו לו מקדש סודי בפארק בתקווה שיום אחד ארכיאולוגים ימצאו אותן ויחשבו שמדובר בכת
אוניברסלית רחבה. על הפסל היה סדק קטן שנוצר כאשר המורה ניסה להציל את היצירה ולתלוש לו את הגמבויי מהיד שלו. במחשק ניחושים אחד נאמר שהסדק הזה יקבל פירוש אלילי בחפירה ועל כך הוחלט שיהיה.
לאח של הבלונדיני, קראו צאד, והוא היה נוהג להציק להם עם כינויים. הם נהגו להציק לו בחזרה כשיצא
מהחדר שלו והם התנפלו עליו עם חרבות ולחשים.
החבר הנוסף שהיה אתם, היה חום שיער. הוא לא היה בהיר כמוהם, אלא מעט יותר כהה. הבנות אהבו לשחק אתו ואפילו גם צאד, כשהיו מחכים שאחיו יגיע הביתה מדי פעם. הוא אף פעם לא אמר אבל הם ידעו כולם שאמא שלו בודקת את התחתונים שלו עכשיו כל פעם שהוא חוזר הביתה.
זה היה ערב משונה מאוד כשרוב יצא דרך החלון תוך כדי משחק ומצא את עצמו עומד בחזרה בתוך הבית שלו. משונה, עד כי היה בטוח שדמיין את זה. כשלא שמע את חברו צועק כמו אינדיאני מרושע אלא צלילים של מקלחת מהחדר מעל, יצא שוםפב פעם דרך החלון ומצא עצמו עומד שוב על אותה משבצת ברצפה.
האינדיאני התנפל עליו וצעק "עצור!" רוב הביט בו בתמיהה בלי לומר דבר.
האןנדיאני הוציא את החץ וקשת שלו ואיים לפגוע לו במצח, אך רוב ידע שנער חביב הבנות עדין מכדי לעשות זאת. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקל בסיממן על טבעי.
"צריך לשלוח מסר מיד." אמר לו.
ראש בלונדיני הגיח מהחצר, מלא בשורשים.
"למי?" שאלו אותו.
"אינני יודע." השיב והלך אל שולחן הכתיבה. הוא אסף כמה פוגים וחזר אל החלון. הוא זרק אותם החוצה.
"מה אתה עושה?!" זעקו.
"אינני יודע " ענה ובהה לתוך החלון במשך שניות
ארוכות. לאחר רגע ניער את עצמו ואז זרק כרית על האינדיאני בשעה שצעק שזו בעצם סלע אפלה ונוראה.
הוא אף פעם לא בדק איפה הפוגים אחר כך, אבל מאותו היום נראה שאמא שלו אספה וזרקה אותם או שאכל אותם אחרי מספיק זמן איזה חתול.