המלחמה של כולנו- פרק 4

" תעזבו אותו!" צעקתי, אך אף אחד לא הקשיב
"תעזבו אותו!" קראתי שוב בכל כוחי ועצמתי את עייני ממאמץ, אך אף אחד לא הקשיב.
עצמתי את עיניי בחוזקה והרכנתי את ראשי,
נאנחתי בשקט ובקול מעט צרוד.
"תעזבו אותו!" צעקתי שוב בכל כוחי, וידי החלו שוב לזהור,האנשים הסובבים החלו לזהור גם ולהתרומם באוויר.
" קרול, תרגעי" אמר מוטי והניח את ידו על כתפי . הורדתי מעט את ידי, הזוהר שעל ידי נחלש "והאנשים המעופפים" נפלו על הקרקע. פתחתי את עיניי. הנערים קמו אחד אחד על רגליהם והסתכלו עלי במבטי אימה. אותו מוטנט שהאנשים התאספו סביבו שפשף את ראשו והסתכל עלי גם. דממה סררה בחדר. אדם אחד הסית את מבטו לאחור ותפס את הנערה הג'ינג'ית תכולת העיניים שעמדה לידו בידה ורץ לאחור כאשר היא נגררת אחריו. מיד אחריהם זוגות של אנשים התחילו לפנות במהרה את האולם עד שנשארנו רק אני והמוטנט.
"מ…מ… מי את?" אמר המוטנט מגמגם תוך כדי שקם על רגליו.
"היי, תרגע" אמרתי, והושטתי את ידי מעט לכיוונו, אך הוא מיד נרתע והלך לאחור.
"אני קרול" הצגתי את עצמי והנחתי את ידי על החזה שלי.
"אה… היי… אני זירו…" מלמל בשקט.
"היי" אמרתי וצחקי מעט.
"אני רואה שאתה מוטנט" אמרתי.
"מוטנט?" הוא ענה
"כן מוטנט" אמרתי "אתה לא יודעה מה זה?" שאלתי לאחר מכן,
"אני אמור לדעת?" הוסיף לשאול
"כן!" קרע מוטי לפני שהספקתי להגיב. "מוטנט זה יצור על טבעי, ואתה מוטנט!" אמר מוטי במהירות כדי לזרז את התהליך.
"אה… כן, משהו כזה" אמרתי והפנטי את מבטי לאחור. מוטי נאנח.
"אני הולך לאוטו" אמר ופנה לאחור.
"טוב אז אני, נראה לי אחזור פנימה, לתוך בית היתומים" זירו אמר באכזבה.
"היי!" קרעתי.
"אתה לא יכול לחזור פנימה, יהרגו אותך שם בגלל המוטציה שלך!" הוספתי לומר
"יש לי בררה?" שאל והמשיך ללכת.
"אני לא יכולה להשאיר אותך ככה" אמרתי.
"איך זה קשור אלייך?" שאל.
"יש לי רעיון" אמרתי, זירו הפנה את מבטו אלי ונעצר.
"אולי תבוא איתנו עד שנמצא לך סידור חדש" הצעתי.
"תני לי להבין" הוא אמר.
"אתם פריקים (יצורים), שטוענים שגם אני פריק, שמסתובבים כל היום ברכב גנוב, שרוצים שאני אסמוך עליהם ואמשיך לחיות אתים כל שארית חיי?" הוא שאל.
"כן משהוא כזה" אישרתי.
"סבבה מבחנתי" הוא אמר וחיוך קטן התלבש על פניו.