המעבר – לתחרות של מאיה.

"שלום, אלה. כמה שחיכיתי לבואך… שלום!"
אני כבולה באזיקים לקיר בטון בתוך חדר קטן. אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן.
איש מבוגר, בערך בגיל שלי, עומד מולי כשחיוך פרוש על פניו. "אני רוצה לדעת, איך הגעת לכאן?"
"אני לא יודעת." אני אומרת ושולחת אליו מבט מתריס. "תשחרר אותי!"
"אוי, אוי… אלה, את לא יודעת מי אני? אני בטוח שאם הגעת לכאן את יודעת מי אני!" הוא צוחק, אבל עיניו נשארות קרות. "עכשיו תגידי לי איך הגעת לכאן, מי בעקבותייך ואיפה המחתרת!"
הוא מצביע על החזה שלי. בהתחלה אני לא מבינה מה קורה ורק חושבת שהוא סוטה.
אבל את זה מתחיל.
הכאבים.
הנוראים.
זה מתחיל בקצת.
כאב קטן בחזה.
שהולך.
ומתפשט.
והופך לכאב מחריד.
אני נוטשת את כל החזית הקשוחה. דמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי. "על מה אתה מדבר?! אין לי מושג מי זאת המחתרת ואיך הגעתי לכאן!" הכאב נמשך ונמשך. אני מרגישה כאילו העור שלי נקרע מעלי.
ואז זה מפסיק. הוא מסתכל עלי, החיוך שלו עדיין קפוא על פניו. "אמרתי לך להגיד לי!" הוא אומר בארסיות. הוא נוקש באצבעו והגוף שלי מתחיל להיטלטל. השלשלאות שמחזיקות אותי משתחררות ואני מרחפת באוויר. הוא מוריד ומרים ומזיז את ידיו לכיוונים שונים. עם כל תנועה של ידו אני מושלכת על הקירות של החדר בעוצמה. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. הוא נוראי. הוא משליך אותי עוד פעם ועוד פעם, אבל בדרך כלשהי שום עצם לא נשברת. אבל כואב, מאוד.
אחרי עשרים דקות אני מאבדת את ההכרה.
אני מתעוררת, כבולה בשלשלאות עוד פעם. השלשלאות מאפשרות לי תנועה עם הידיים אבל לא מאפשרות לי ללכת. השמלה שאני לובשת קרועה כמעט לגמרי. ידיי מלאות פצעים וצלקות, כך גם רגלי ואני מנחשת שגם הפנים שלי. כואב לי בכל הגוף. כאב שורף.
דלת נסתרת נפתחת. דרכה נכנס האיש. הוא מחזיק משהו בידו. מישהו.
עיניי נפערות בהלם. "תומר!" אני צורחת ונאבקת בשלשלאות בחזקה. זה פוצע אותי עוד יותר.
הפנים שלו מלוכלכות ויש לו צלקת ארוכה שעוברת על כל פניו. מהגבה עד הצוואר. "אמא!" הוא צועק.
האיש צוחק. "איזה איחוד משפחת מרגש…" הוא אומר.
אני מישירה אליו מבט. "שלא תעז לגעת בבן שלי!" אני אומרת בשנאה טהורה.
"אה, כי את תעשי לי משהו?" הוא אומר בשעשוע קר.
"אתה תצטער אם תיגע בו. תאמין לי!"
הוא מסתכל עלי. "טוב, אם את אומרת…" הוא שולף סכין מאין ומקרב אותה לתומר.
תומר מתחיל לבכות בלי קול. "אמא…" הוא אומר בין הדמעות. "מה קורה כאן? איפה אנחנו? מה האיש הזה רוצה ממני?"
"אני לא יודעת." אני עונה בייאוש. "אני לא יודעת… אל תפחד, אני אגן עליך!"
האיש מעביר את הסכין על הלחי הלא פגועה של תומר.
"לא!!!" אני צורחת, דמעות מעוותות את קולי.
חתך נקי מופיע על הלחי של תומר. הוא מורים את ידו ונוגע בחתך. הוא מוריד אותה והיא מלאה דם. הדמעות שלו שוטפות הדם.
האיש מוציא מכיס אחד בקבוקון ופותח את הפקק. הוא מניח בהרהור את הבקבוק הפתוח לי החתך. אחרי שהוא מתמלא דם הוא מחייך. פתאום כמה מהשיניים שלו מתארכות, כמו שיניים של ערפד. הוא מרים את הבקבוקון ושותה את הדם. אני מסתכלת עליו בחלחלה.
הוא מסתכל עלי חזרה. "אה, כן. אני ערפד." הוא אומר כבדרך אגב. "וגם מכשף. תגידי, עכשיו את מוכנה לספר לי?"
"אבל אני לא יודעת כלום!" אני צורחת עליו בייאוש.
"אוקיי. אין בעיה." הוא אומר ורוכן מעל תומר.
"תומר, חביבי, אתה מוכן לשכב על הרצפה בבקשה?" הוא אומר ומסתכל לתומר בעיניים. העיניים של הערפד\מכשף זוהרות קצת. העיניים של תומר נפערות לרווחה והוא נשכב בצייתנות על הרצפה.
האיש מקרב את ניביו לצוואר של תומר ונושך. אני מסתכלת עליו, לא מאמינה.
אחרי כמה דקות הוא קם. הוא בועט קלות בגופה המתה של תומר ומחייך אלי חיוך מלא בדם.
"לא!!!"
—
אני מתעוררת בבהלה ומסתכלת סביבי. אני מתנשפת בהקלה, זה רק חלום. כל גופי רטוב מזיעה. אני הולכת למקלחת ומחליפה בגדים.
אני מסתכלת על השעה; 6:37.
אני הולכת למטבח ומוציאה ארבעה פרוסות לחם, חומוס, טונה ומכינה את הסנדוויצ'ים.
אחרי שאני גומרת אני עוטפת אותם בניילון נצמד ושמה את זה בצד.
אני הולכת לקרוא במיטה.
אחרי כמה דקות מישהו מפריע לי.
"אמא?" זה תומר.
"מה קרה, מתוק?" אני שואלת בדאגה.
"כלום, זה סתם… היה חלום מוזר. מישהו לקח אותי לאיזה חדר ואת היית שם וכולך היית מכוסה פצעים ואז הוא חתך לי את הלחי ושתה קצת דם ממנה ואז הוא נשך לי את הגרון ואז התעוררי. זה סתם, אני יודע. רק רציתי לבדוק אם את ערה."
"אוקיי." אני עונה. מה.
לעזאזאל.
קורה.
פה.
?
!
"אני במחשב!" הוא צועק מהחדר שלו.
"אוקיי!" אני צועקת לו חזרה.
אחרי כמה זמן השעון המעורר מצלצל; 7:20.
אני סוגרת את הספר והולכת לחדר של תומר. הוא כותב שם סיפור. לאחרונה הוא מצא באינטרנט מין אתר סיפורים שאפשר להעלות בו סיפורים, לדרג ולהגיב. מאז הוא די כותב כל הזמן. "קדימה, בוא." אני אומרת. "הגיע הזמן לבית ספר!"
הוא נאנח. "טוב, רק שנייה. תחכי לי באוטו…"
"טוב, הסנדוויצ'ים שלך על השולחן במטבח." אני יוצאת למכונית.
אחרי כמה דקות באוטו הוא נכנס. "קדימה…" הוא אומר וטורק את הדלת. בזמן האחרון הוא ממש השתנה. עכשיו הוא כל הזמן באייפוד שלו ולא שם לב אליי. זה גיל ההתבגרות? לא זכרתי שזה מתחיל כל כך מוקדם…
"אפשר להתחיל לנסוע כבר?!" הוא קוטע את מחשבותי
"כן, כן…" אני נאנחת. הוא גם בזמן האחרון נורא שם לב ללבוש שלו. הוא מסדר את השיער שלו בבוקר, והוא הולך רק עם ג'ינסים, טישרטים מקושקשות ואולסטר. מה עובר על הילד הזה?! פעם לא הייתה לו בעיה ללכת עם פיג'מה ושיער שנראה כאילו הוא הרגע חזר מהג'ונגל לבית ספר!
"אהמ!" הוא צועק – טוב, עד כמה שאפשר לצעוק 'אהמ' – לי באוזן.
"תירגע…" אני אומרת ומתניעה.
כשאנחנו מגיעים לבית ספר הוא קופץ מהמכונית ומתחיל ללכת לכיוון השער. "תומר!" אני צועקת לו ומחנה את המכונית.
הוא מגלגל את עיניו. "מה?" הוא אומר בחוסר סבלנות.
אני יוצאת אליו. "להתראות." אני אומרת לו ומדביקה נשיקה על הלחי שלו.
"אמא…" הוא אומר בעצבנות.
אני מסתכלת לאיפה שעיניו נודדות. חבורת ילדים שעומדים ליד השער מצביעים עליו וצוחקים.
"טוב, ביי." אני אומרת.
הוא מתחיל ללכת. "ביי." הוא מפטיר מעבר לכתפו.
אני חוזרת למכונית ונוסעת לעבר המשרד של ההוצאה לאור.
אני מגיעה לשם הולכת למשרד של המוציאה. כשאני מתישבת מולה אני מראה לה את הספר החדש שלי שפותח סדרה של ספרים. היא קוראת בו קצת ואנחנו מדברות על הספר ועל אחוזי ההצלחה. וגם סתם על דברים.
אחרי כמה שעות אני נוסעת חזרה הביתה. באמצע הנסיעה מישהו מתקשר אליי.
"שלום, אלה." נשמע קול משועשע בטלפון.
"שלום חתיך… אני עונה ומחייכת.
"אני יכול לבוא עכשיו אלייך?" הוא שואל.
המממ, אני מניחה ש- "כן." אני עונה ומחייכת חיוך עוד יותר רחב.
אחרי חצי שעה אני בבית. הוא יושב ליד הדלת ועושה משהו עם הפלאפון שלו.
"היי." אני אומרת ומנופפת אליו בידי.
"שלום יפהפיה!" הוא אומר ומחייך חיוך רחב. אני מתקרבת אליו ומנחיה נשיקה ענקית על השפתיים שלו
הוא מחזיר לי נשיקה. אנחנו נכנסים ומתיישבים – די אחד על השני – על הספה.
"אז," הוא אומר וכורך את ידיו סביבי. "מה עם הספר החדש שלך?"
"הם קיבלו אותו! הוא הולך לצאת בעוד חדשיים. זה כל כך כיף!!!" אני אומרת.
הוא מחייך אליי. "בהחלט."
הוא מנשק אותי נשיקה ארוכה ויורד לסנטר ולצוואר ועולה אל הלחי. אני צוחקת. "בוא." אני אומרת וקמה.
אני מובילה אותו לחדר השינה שלי. "עכשיו אתה יכול להמשיך." אני מחייכת אליו.
הוא מוריד את החולצה שלו ומחבק אותי. אני ממהרת להוריד את שלי – מה, כדי שנהיה שווים… – והוא מנשק אותי בכל הגוף.
"חכה." אני מפסיקה אותי. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה."
"למה?" הוא שואל ומלטף את הגב שלי.
"מה זאת אומרת למה? כי הבן שלי מגיע לכאן בעוד שעה בערך ואני ממש לא חושבת שזה יעלה את המוטיבציה שלו לראות את אמא שלו עושה סקס עם בן אדם שהוא כמעט לא מכיר!" אני מתרגזת קצת.
"טוב, טוב." הוא אומר. "אז נכוון את השעון המעורר לכמה דקות לפני שהוא מגיע. טוב?"
אני נאנחת. "טוב…"
אנחנו חוזרים למיטה.
אחרי שעה בערך משהו מעיר אותי. אני רואה מולי את יובל. הוא יושב על קצה המיטה, עדיין עירום.
אני מטביעה נשיקה על קצה ערפו. "מה קרה?" אני שואלת.
הוא מסתובב. העיניים שלו זוהרות באור משונה.
"יובל," אני שואלת בבהלה קטנה. "מה קורה פה?"
"המושיעה…" הוא אומר ועיניו מתגלגלות כלפי מעלה. "בואי… לעזור… אנחנו צריכים… אותך…"
"יובל!" אני צורחת.
הוא שולח את ידו ואוחז בי בחזקה. "תעזרי לנו…"
"יובל!" אני משתחררת מהאחיזה שלו ומתחילה להתלבש. "די!"
הוא תופס בידי בשנית ואז לוחש משהו ועיני מחשיכות.
כשאני מתעוררת אני שכובה – לבושה במכנסי ג'ינס, גופיה ומעיל עור – על מצע של עלים ולידי שוכב – גם לבוש – יובל. אני קמה על רגלי מהר. אני נמצאת באמצע חורשה ענקית. מצד אחד יש חומת קיסוס ענקית שחוסמת את הדרך, אבל מהצד השני יש בערך עשרים מטר של מצע עלים ענקי שאחריו יער.
רחש נשמע לידי. אני קופצת בבהלה.
יובל מתחיל לזוז. החזה שלו עולה למעלה בצורה לא טבעית ואז סוג של אד עולה ממנו והוא צונח חזרה על הרצפה.
אני שמה את ידי על הדופק שלו. שום דבר.
"יובל." אני אומרת, לא רגועה. "יובל!" אני אומרת בפאניקה הולכת וגדלה. הוא לא עונה. הוא לא נושם. הוא לא זז.
לפתע האד שעלה ממנו הופך לחץ – עשוי מאד – ומשנה את כיוונו לעברי. אני נרתעת לאחור. צעד אחר צעד, ואז החץ נכנס ישר לחזה שלי.
אני מרגישה משהו מבפנים, כאילו עוד מישהו נמצא שם.
'מי אתה?'
'אני קלאטור.'
'מה אתה?'
'אני מכשף.'
'מה זאת אומרת?'
'מכשף, את יודעת. עושה קסמים, כישופים וכו'…'
אבל אין כזה דבר.'
'אז מה אני?'
לא יודעת, זה מה שאני שואלת.'
'בואי אני אספר לך סיפור:
לפני שנים רבות, בני האדם והיצורים הקסומים חיו ביחד. כולם היו מודעים אחד לשני ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.
אבל יום אחד ערפד-מכשף – שילוב של ערפד ומכשפת* החליט משהו.
הוא החליט שהוא רוצה להיות מלך. חשוב לציין שערפשף [ערפד ומכשף, טוב, קראו לו לאכבר] הזה היה בעל עוצמה רבה מאוד. כשהוא הגיע לגיל שבע-עשרה – שאצלו היה גיל ההתפתחות המלאה וההישארות הוא היה היצור הקסום הכי חזק בכל הממלכה. בכל מקרה, הוא החליט שהוא רוצה למשול. אז הוא אסף ערפדים, מכשפים ואנשי זאב וכל סוגי היצורים הקסומים, והפנט אותם שיעברו לצידו וילחמו איתו. לאט לאט הוא כבש ארצות ויבשות שלמות. מועצת היצורים [כן, היה דבר כזה!] הבינה שהוא מהווה סכנה עצומה. היא לקחה את כל העוצמה שלה ובחרה תינוק מכשף שנולד שבוע לפני זה והעבירה לו את הכח שלה. רק אחד מהמועצה לא עשה את זה וזה היה בגלל שתפקידו היה לאמן את התינוק שהוא יגדל. בעקבות זאת כל חברי המועצה שתרמו את כוחם מתו, ולא היה אף אחד שיעצור את לאכבר. אז הוא פחות או יותר השתלט על כל העולם.
כשהנשא של הכוח של המועצה הגיע לגיל שתים עשרה [קראו לו לאדוק] כל העולם היה תחת שליטתו התקפנית והדפוקה להחריד של לאכבר. אז גם הוא התחיל באימונים. בגיל עשרים ואחת הוא כבר היה מוכשר בכל אחת מדרכי התקיפה וההגנה – הקסומות והרגילות.
אז הוא הלך להתעמת עם לאכבר. מעשה מטופש להחריד בהתחשב לזה שלאכבר עצמו היה חזק מאוד והיו משרתים בעלי עוצמה רבה. טוב, אז הוא הלך, והפסיד.
לאכבר ומשרתיו במילים יפות – כיסחו לו את הצורה.
הוא הלך להתמודד עם זה בפינה מרוחקת בעולם והחליט להיות הודי ולעשות מדיטציה כל הזמן. ואז צץ לו הרעיון הגאוני מכולם.
בשארית כוחתיו – אלה שלאכבר לו גזל ממנו – הוא חילק את כל יושבי העולם לשניים; היצורים הקסומים ובני האנוש, ובאמצע הוא בנה חומה שלכאורה נראית לא כמו משהו מטורף אבל אף כוח בכל היקום לא יכול לשבור אותה. אבל הוא השאיר את הסוד של איך לצאת למי שהיה נאמן לו מכל, שזה היה אני.
הוא מת בעקבות זה, אבל ישותו טיילה ברחבי היקום, חיפשה בן אנוש מתאים כדי שהוא יוכל לתת לא את כוחו. זאת את, אבל נחזור לזה אחר כך. בני האנוש איבדו הזיכרון ואנחנו נדפקנו עם הדקטטור האדיוט שאיבד חלק מכוחו.
טוב, אז אני הקמתי את ה'מחתרת' שבעצם פועלת נגד לאכבר. זהו סוף לבינתיים. בא לך להצטרף? אה ושכחתי. כן, את לאדוק מספר 2. ייאי לך. אז את רוצה להצטרף למחתרת?
השכל שלי אומר לי שזה לא יכול להיות אבל אני מאמינה לו. לא יודעת למה.
'יופי.'
לפתע אני מתחילה לזוז. לא יודעת איך. טוב, מין הסתם זה קלאטור. אני אומרת משהו ארוך ומניחה את שתי ידי על החומה. ואז אני מאבדת את ההכרה.
אני מתעוררת על מזרון. לידי יש מישהו שאני לא מכירה. מסביבנו יש קהל של אנשים ויצורים מוזרים. לחלקם יש ניבים, לחלקם פרווה, חלקם פשוט סוג של אד, חלקם עם אור זוהר. וחלקם, כמו הגבר ששוכב לידי, אין בהם שום דבר שונה חוץ מעיניים ירוקות בוהקות באופן מטריד.
"שלום שלום!" אומר הגבר שלידי. הוא נשמע לי מוכר, ואז אני קולטת. זה קלאטור…
"היי."
אחרי שעה אני יושבת על ספה, לבד, לא מצליחה לקלוט מה הולך פה לכל הרוחות. זאת המחתרת, הם צופים בי מאז שנולדתי ועכשיו הם צריכים אותי כי לאכבר גילה חלק מהם. הם הבטיחו שהם ישמרו על תומר שלא יקרה לו שום דבר רע. והם צריכים את עזרתי. קלאטור נכנס לראשי והסביר לי מה קרה. הוא הראה לי מראות זוועתיים של מה לאכבר עושה.
הם צריכים אותי.
כבר מחר.
"היי." אומר קלאטור ומתיישב לידי.
"היי."
"מה קורה, את בסדר?"
"לא. לא ממש. איך אני יכולה להיות בסדר עם מה שקורה סביבי?!"
"טוב, אני חושב שאת צריכה להיכנס לכושר."
"וואט דה פא – "
"בואי." הוא נשכב על הרצפה ועובר לראשי. רגלי מתחילות לרוץ מעצמן.
'מה אתה עושה?'
'מכניס אותך לכושר…'
'מה?!'
אנחנו רצים ככה במשך כמה שעות שבמהלך קלאטור מלמד אותי מלא דברים על המחתרת ועל העולם הזה על דברים שאני אמורה לדעת.
למשל:
1. אם אני יוצאת לפעולה או סתם יוצאת מהמתחם של המחתרת אני חייבת לקחת איתי שיקוי שכחה שימחק מהזיכרון שלי כל דבר שקרה לי מאז שהכרתי את המחתרת.
2. ה'מפקדים' של המחתרת הם הוא, אייזל וארטד – כל דבר שאני שומעת על כל דבר הולך אליהם.
3. כל מני דברים…
כשיורד הערב אנחנו חוזרים לספסל שישבנו עליו קודם.
אני כולי מתנשמת ומתנשפת. כשאני מתחילה להישכב על הספסל הוא יוצא מגופי.
ברגע שאני מתחילה ללהירדם מישהו מטלטל אותי.
אני נאנחת "קלאטור…"
"קדימה!" הוא צורח לי באוזן. "אימוני לחימה וקסם!"
הוא שם לי משהו קר על הפרצוף. משהו נוזלי וקפוא.
אני פוקחת את עיני מהר, רועדת מהקור. אני רואה אותו עומד מעלי עם דלי שבתוכו כמה קוביות קרח. אני כולי רטובה. "קלאטור!!!" אני נשבעת ששמעתי את ההד מההר שהיה כמה קילומטרים משם.
הוא צוחק, ואחרי שעה של החלפת בגדים, אמבטיה והתכוננות אנחנו עומדים בתוך זירת קרב גדולה. ביד אחת שלי יש חרב כבדה וביד השנייה עיגול עם כפתור קטן. קלאור עומד מולי רק עם חרב.
"קדימה, תלחצי!" הוא דוחק בי.
אני לוחצת על הכפתור ומתוך אינסטינקט זורקת את הכדור על הרצפה. עיגול שטוח חד בוקע מהכדור עם ידית במרכז.
מגן.
מגניב…
אנחנו מתחילים להילחם. תוך שנייה הוא פורק אותי מנשקי.
אנחנו נלחמים ונלחמים וכל פעם הוא מנצח אותי בין קרב לקרב הוא נותן לי בובת אימונים ומראה לי כל מיני טכניקות לחימה.
כל האנשים** נראה לי שבמחתרת מתכנסים סביב הזירה ומוכאים כפיים כשאני מצליחה ללמוד טכניקות.
אחרי 924 סיבובים, או לפחות זה מה שאחד האנשים שאמר שהוא ספר אמר וכבר כשהיה בוקר, מגיע הסיבוב הגורלי.
אנחנו נלחמים.
ונלחמים.
ונלחמים.
ונלחמים.
ואז הוא מרפה את האחיזה שלו בחרב כדי לסדר אותה ואני מתקרב מהירות הבזק.
ושמה את החרב מול הגרון שלו.
ניצחתי!!!
כולם מסביב מריעים לי.
והדבר היחיד שאני עושה.
הוא ללכת הצידה לספה שאמורה להיות של הממתינים לקרב הבא.
וצונחת עליה.
וישנה.
את.
השינה.
הכי.
טובה.
שהייתה.
לי.
בחיים.
!
לפי מה שהם אומרים ישנתי במשך יומיים. וואו… זה היה כל כך כיף!
אחרי שאני מתעוררת בתוך חדר ענק שאומרים לי שהוא שלי ומתארגנת ומדברת עם אנשים וקוראת ומחפשת את לאקטור ומוצאת אותו…
אאני מבקשת ממנו שילמד אותי קסמים. הוא חוכך בדעתו ומתלבט וחושב מה לעשות.
"זה יהיה קשה מכיוון שאת כבר גדולה ואת לא רגילה לקסם, אבל יכול להיות שדווקא יהיה קל בגלל שיש לך עוצמה אדירה של קסם… כן!"
אני קופצת בהתרגשות, חושבת שזה בטח נראה לאנשים מהצד מוזר שאישה בת שלושים מתנהגת ככה…
ואז עולה בי מחשבה מוזרה. "רגע, בן כמה אתה?"
הוא מסתכל עלי ומחייך. "בגוף או נשמה?"
"גם וגם."
"בגוף עשרים ושמונה ובנשמה אלף שש מאות ארבעים ותשע."
אני מסתכלת עליו עם פה פתוח. "מה…"
"יאפ!" הוא נראה מאושר.
"טוב, מתחילים?"
"בואי."
הוא מושך אותי אחריו לתוך בניין. בתוך הבניין הזה יש מלא חדרים עם מספריםף אני מזהה את החדר שלי – 183.
כשאנחנו מגיעים למסדרון שמשני צדדנו יש את המספרים 267-268 הוא נכנס לחדר 267 ומושך אותי איתו.
זה חדר ענק. יש בו מיטה גדולה שלידה רחבה ענקית שלידה יש כלי נשק וספרים ולידם יש כמה ארונות ספרים ולידם ארונות פתוחים שמהם מציצים בגדים. זה חדר ענק.
הוא אומר לי לשבת על המיטה בישיבה מזרחית ומתישב מולי.
"את צריכה עכשיו להתרכז עמוק בתוכך ולמצוא שבב קסם זעיר. טוב?"
"אבל איך אני אדע מה זה השבב קסם?"
"את תדעי."
"ולמה לא למצוא את כל הקסם בבת אחת?"
"כי אם יש לך קסם בתוכך ואת מוציאה את כולו בבת אחת את תשמידי את עצמך ואת כל מי או מה שנמצא לידך. וזה בייחוד אם יש לך כוח קסם עצום."
"בסדר."
במשך שעתיים אנחנו עושים תרגילי נשימה ומדיטציה ואז הוא נותן לי למשך חצי שעה להתרכז לבד.
אני מתכנסת בתוך עצמי.
אני עומדת בתוך מסדרון אפל, ומצדדי יש אלפי דלתות עם פתקים עליהן.
'שליטה עצמית.'
'חכמה.'
'סבלנות.'
'אהבה.'
'כעס.'
'כישרונות.'
ועוד מלא. אני יודעת שאני צריכה למצוא דלת שכתוב עליה 'קסם.'
אני עוברת על כל דלת, אחת-אחת, ולפעמים מציצה פנימה.
פתאום אני רואה את הדלת, זו שכתוב עליה 'קסם.'
אני נכנסת לתוכה.
בתוכה יש מלא מחשבים ונורות ומסכים, אבל הכל כבוי. שום דבר לא עובד. אני מתחילה ללחוץ על כפתורים בתקווה שמשהו יפעל.
"שלום, אלה." אני שומעת קול. אני קופצת בבהלה ומסתובבת.
אני רואה דמות רפאים של הערפד\מכשף שראיתי בחלום שלי, לפני ארבעה ימים.
"מי אתה?" אני שואלת בטיפה פאניקה, מתחילה לסגת לאחור.
"את לא יודעת מי אני? נו באמת…" הוא מצקצק בלשונו. "באמת, אני לאכבר! שלום, אלה…"
אני ממשיכה לצעוד לאחור והוא לפנים. ואז אני נתקלת במשהו והכל מחשיך.
"אלה? אלה?! תעני לי!!! מה קרה! אלה?!?!?! תעני עכשיו!!!"
אני רואה במטושטש את הפנים של לאקטור מעלי. הוא סוטר לפני. "אווץ'!" אני אומרת ומרימה את ידי ללחי.
"אלה!" הוא אומר ומתנשף בהקלה. "מה קרה?"
"איפה אני?" אני שואלת בבלבול.
"את במתקן הכרה שהכינו בחדר שלי בשבילך."
"מה קרה?"
"אני לא יודע. התחלת להתרכז, ואז פתאום התחלת לזוז ולרטוט, מלמלת כל מיני דברים שלא הבנתי. ניסיתי לדבר איתך אבל את לא ענית לי, ואז, אחרי כמה דקות פשוט הפסקת. את צנחת על המיטה שלי ולא זזת. בקושי נשמת.
קראתי לצוות החילוץ שיבנו כאן מהר מתקן הכרה – מתקן שעוזר לשמור על החיים ולחסרי הכרה לשוב אליה. את כאן כבר יום שלם!"
אני מסתכלת עליו. פתאום אני נזכרת במה שקרה. "אני – "אני אומרת בבהלה. "אני ראיתי אותו! אני ראיתי אותו!" אני אומרת בפאניקה הולכת וגברה.
הוא מסתכל עלי. "את מי?" הוא שואל בקול מרגיע.
אני מסתכלת עליו, עיני נפקחות בפחד. "את לאכבר!!!"
"מה?!" הוא מזנק על רגליו. "את מי?"
"את לאכבר, המכשף\ערפד הזה!"
"איך ראית אותו, איפה?"
הוא הולך הצידה ומביא לי כוס מים. אני לוגמת. "עמדתי במסדרון, ואז – "
"כן, כן." הוא אומר בחוסר סבלנות. "הגעת לחדר שכתוב עליו קסם, ואז מה?"
"החדר היה ריק – כלומר, היו שם כל מיני מסכים ומחשבים ונורות ומנורות, אבל הכל היה כבוי. שום דבר לא דלק. ואז ראיתי מישהו, מישהו שראיתי בסיוט נורא לפני שהגעתי לכאן – " אני עוצרת ושותה עוד לגימה. "הוא דיבר אליי. הוא אמר לי שהוא לאכבר והתחיל להתקרב אליי, ואז נתקלתי במשהו והכל החשיך, אבל לפני זה אני בטוחה ששמעתי אותו אומר משהו…" אני גומרת את הכוס.
"מה?!" שואל לאקטור ומסתכל עלי.
"הוא אמר; 'אל תדאגי… אני בא!' "
"בואי."
לאקטור יוצא מהחדר ומתחיל ללכת ליציאה. כשאנחנו מגיעים ליציאה הוא עוצר. ליד הדלת יש ארון קטן על הקיר. הוא פותח אותו, יש בפנים כפתור. הוא לוחץ על הכפתור. אזעקה מחרישת אוזניים נשמעת.
הוא מושך אותי לעבר מקום כלשהו. ה מרחב דשא פתוח ענק, ובמרכז יש עיגול די גדול שאין בו כלום. הוא מושך אותי לעיגול ולוחש משהו. נפער חור באדמה בתוך העיגול ואנחנו משתגרים למטה.
אנחנו מגיעים לאולם מלא מכשפים, ערפדים, אנשי זאב, רוחות רפאים וכל מיני יצורים כאלה.
הוא הולך לבמה שיש רחוק שם.
הוא מתחיל לדבר. הוא מספר את כל מה שסיפרתי לו. ומוסיף קצת דברים.
"אנחנו כנראה נותקף בקרוב!" הוא מסיים. "עכשיו שכל אחד יפעיל את הקוד שלו וייקח בקבוק שכחה. חלק מאיתנו ייתפס וחלק לא. המטרה שלנו היא תהיה לבנות את המחתרת מחדש. תתכוננו לקרב!"
כולם בשקט, עם פיות פעורים, אבל כולם גם משיטית את זרועם הימנית ולוחצים על משהו.
מהתקרה נופלים בקבוקים וכל אחד לוקח אחד. אחד גם נופל ליד של לאקטור.
"קחי." הוא אומר לי.
"למה? אבל יכול להיות שאתה תיתפס!"
"תאמיני לי, אני לא אתפס… זה הכישרון שלי. " הוא אומר בחיוך עגום.
אני מהססת קצת ואז לוקחת את הבקבוקון. באותו רגע אזעקה נשמעת.
כולם קופאים.
ואז אחד מפר את הדממה.
"הם באים!"
באותו הרגע פורצים לאולם כל מיני יצורים. אני לא יכולה להבדיל בין הטובים לבין הרעים.
אני פונה הצידה ללאקטור ורואה שהוא מתחיל להתפוגג.
אני מנסה להיאחז בו. "שקרן!" אני צורחת. "נבלה! למה אתה לא נשאר פה?! בוגד!"
הוא מחייך אליי חיוך כאוב. "אני לא יכול לשלוט בזה! זה פשוט קורה!"
אני לא יודעת למה, אבל אני מאמינה לו. כשאני פונה לברוח משם משהו גדול חוסם את דרכי, ואני מאבדת את ההכרה.
—
"שלום, אלה. כמה שחיכיתי לבואך… שלום!"
אני כבולה באזיקים לקיר בטון בתוך חדר קטן. אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן.
איש מבוגר, בערך בגיל שלי, עומד מולי כשחיוך פרוש על פניו. "אני רוצה לדעת, איך הגעת לכאן?"
"אני לא יודעת." אני אומרת ושולחת אליו מבט מתריס. "תשחרר אותי!"
"אוי, אוי… אלה, את לא יודעת מי אני? אני בטוח שאם הגעת לכאן את יודעת מי אני!" הוא צוחק, אבל עיניו נשארות קרות. "עכשיו תגידי לי איך הגעת לכאן, מי בעקבותייך ואיפה המחתרת!"
הוא מצביע על החזה שלי. בהתחלה אני לא מבינה מה קורה ורק חושבת שהוא סוטה.
אבל את זה מתחיל.
הכאבים.
הנוראים.
זה מתחיל בקצת.
כאב קטן בחזה.
שהולך.
ומתפשט.
והופך לכאב מחריד.
אני נוטשת את כל החזית הקשוחה. דמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי. "על מה אתה מדבר?! אין לי מושג מי זאת המחתרת ואיך הגעתי לכאן!" הכאב נמשך ונמשך. אני מרגישה כאילו העור שלי נקרע מעלי.
ואז זה מפסיק. הוא מסתכל עלי, החיוך שלו עדיין קפוא על פניו. "אמרתי לך להגיד לי!" הוא אומר בארסיות. הוא נוקש באצבעו והגוף שלי מתחיל להיטלטל. השלשלאות שמחזיקות אותי משתחררות ואני מרחפת באוויר. הוא מוריד ומרים ומזיז את ידיו לכיוונים שונים. עם כל תנועה של ידו אני מושלכת על הקירות של החדר בעוצמה. אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. הוא נוראי. הוא משליך אותי עוד פעם ועוד פעם, אבל בדרך כלשהי שום עצם לא נשברת. אבל כואב, מאוד.
אחרי עשרים דקות אני מאבדת את ההכרה.
אני מתעוררת, כבולה בשלשלאות עוד פעם. השלשלאות מאפשרות לי תנועה עם הידיים אבל לא מאפשרות לי ללכת. השמלה שאני לובשת קרועה כמעט לגמרי. ידיי מלאות פצעים וצלקות, כך גם רגלי ואני מנחשת שגם הפנים שלי. כואב לי בכל הגוף. כאב שורף.
דלת נסתרת נפתחת. דרכה נכנס האיש. הוא מחזיק משהו בידו. מישהו.
עיניי נפערות בהלם. "תומר!" אני צורחת ונאבקת בשלשלאות בחזקה. זה פוצע אותי עוד יותר.
הפנים שלו מלוכלכות ויש לו צלקת ארוכה שעוברת על כל פניו. מהגבה עד הצוואר. "אמא!" הוא צועק.
האיש צוחק. "איזה איחוד משפחת מרגש…" הוא אומר.
אני מישירה אליו מבט. "שלא תעז לגעת בבן שלי!" אני אומרת בשנאה טהורה.
"אה, כי את תעשי לי משהו?" הוא אומר בשעשוע קר.
"אתה תצטער אם תיגע בו. תאמין לי!"
הוא מסתכל עלי. "טוב, אם את אומרת…" הוא שולף סכין מאין ומקרב אותה לתומר.
תומר מתחיל לבכות בלי קול. "אמא…" הוא אומר בין הדמעות. "מה קורה כאן? איפה אנחנו? מה האיש הזה רוצה ממני?"
"אני לא יודעת." אני עונה בייאוש. "אני לא יודעת… אל תפחד, אני אגן עליך!"
האיש מעביר את הסכין על הלחי הלא פגועה של תומר.
"לא!!!" אני צורחת, דמעות מעוותות את קולי.
חתך נקי מופיע על הלחי של תומר. הוא מורים את ידו ונוגע בחתך. הוא מוריד אותה והיא מלאה דם. הדמעות שלו שוטפות הדם.
האיש מוציא מכיס אחד בקבוקון ופותח את הפקק. הוא מניח בהרהור את הבקבוק הפתוח לי החתך. אחרי שהוא מתמלא דם הוא מחייך. פתאום כמה מהשיניים שלו מתארכות, כמו שיניים של ערפד. הוא מרים את הבקבוקון ושותה את הדם. אני מסתכלת עליו בחלחלה.
הוא מסתכל עלי חזרה. "אה, כן. אני ערפד." הוא אומר כבדרך אגב. "וגם מכשף. תגידי, עכשיו את מוכנה לספר לי?"
"אבל אני לא יודעת כלום!" אני צורחת עליו בייאוש.
"אוקיי. אין בעיה." הוא אומר ורוכן מעל תומר.
"תומר, חביבי, אתה מוכן לשכב על הרצפה בבקשה?" הוא אומר ומסתכל לתומר בעיניים. העיניים של הערפד\מכשף זוהרות קצת. העיניים של תומר נפערות לרווחה והוא נשכב בצייתנות על הרצפה.
האיש מקרב את ניביו לצוואר של תומר ונושך. אני מסתכלת עליו, לא מאמינה.
אחרי כמה דקות הוא קם. הוא בועט קלות בגופה המתה של תומר ומחייך אלי חיוך מלא בדם.
"לא!!!"
באותו הרגע אני נזכרת בהכל; בלאקטור, בדו קרב, במדיטציה, בכל היצורים טובי הלב שעזרו לי.
אני נזכרת במה שלאקטור אמר לי: 'אם יש לך קסם בתוכך ואת מוציאה את כולו בבת אחת את תשמידי את עצמך ואת כל מי או מה שנמצא לידך. וזה בייחוד אם יש לך כוח קסם עצום.'
ואני מחליטה משהו.

אני עומדת במסדרון מלא דלתות. אני הולכת קדימה ומחפשת את חדר הקסם. אחרי הרבה דלתות אני מגיעה לשם.
אני פותחת. הכל עדיין כבוי, אבל אני יודעת מה לעשות.
אני מחפשת על המחשב המרכזי כפתור קטן. ואז אני מוצאת אותו. כתוב עליו 'הפעלה.' אני לוחצת. ומסתנוורת.

אני פוקחת את עיני. לאכבר עומד מולי, עיניו נוצצות בטיפה דאגה.
"או. הנה חזרת." הוא אומר לי, עוטה את החיוך שלו שוב. הדם של תומר כבר נקרש על שיניו.
"אהההה!!!" אני צורחת ומשחררת את כל עוצמת הקסם ממני.
הכל נעלם.
גם אני.