המשטר הישן – פרק ראשון.

כמו קימה מסיוט ארוך, שיי פתחה את עינייה הכחולות- ירוקות, ועברה לישיבה, היא החלה מתנשפת בצורה כבדה כאילו רצה עכשיו ריצת מרתון ללא מים, או אוויר.
פנייה הזעירות שידרו פחד ובלבול, והיה לה כאב ראש נורא, שמעולם לא ידעה כמוהו.
ידה שרפה כאילו הרגה טיגנו אותה בשמן עמוק וחם.
"אח.." לחשה והוציאה את ידה מתוך שמיכת הפליז הדקה שכיסתה אותה.
זעקה קלה יצאה מפיה של שיי לנוכח הצלקות המכוערות שביחד עשו צורה של האות ת' הפוכה עם קוו באמצע, ידה של שיי נראתה אדומה וחרוכה, כתמים שחורים היו ליד הצלקת המכוער של הסמל הכה מוכר, אך לא ידוע, היא נראתה מופתעת כשהביטה בידיה, מופתעת לדעת שידיים אלה שייכות לה.
היא העבירה בצורה מגושמת את אצבעותיה השחורות מאבק שריפה על הצלקת, ודעה קלה נטפה בקלילות על לחיה. היא הרימה את השמיכה וקמה. היא הייתה לבושה במדים לבנים שנראו לה שלא במקומם, כאילו לא היו שייכים לה, אלא לאחר.
רגלה פגשה בדבר שהיה על הרצפה ושיי הורידה את מבטה מטה, ומצאה בקבוק כדורים של 'ניסקיי' הוא היה ריק. לידו היו מפוזרים עוד שני כדורים, ובקבוק מים ריק מתחולתו.
היא החלה להתקדם בצעדים קלילים בתוך הבית הריק מריהוט, היא לא זיהתה אותו. היא לא זיהתה כלום, גם לא את ידייה שלה.
ככל ששי הסתובבה יותר בבית, ככה היא הרגישה יותר אבודה, מפוחדת.
כשהתקדמה לדלת, ראתה משמאלה מראה ענקים, בה דמות לא מוכרת.
כמו עיוור שרואה פעם ראשונה את בבועתו שלו, פיה של שיי נפתח וזעקת תדהמה נשמעה ממנו.
היא הביטה במראה, ולא זיהתה את עצמה. היא החלה נוגעת בשיערה השחור והסבוך, בעצמות לחייה, בפיה הלבן והסדוק. עוד דמעה ירדה מעינייה והיא ניגבה אותה בעדינות.
בבת אחת- כמו היא פתחה את הדלת במעין כעס מצטבר, למרות שלא באמת הרגישה משהו.
היא רק רצתה לדעת דבר אחד. מי היא.

הדלת נפתחה ומבחוץ לבית נראה הכל רגיל. אנשים הסתובבו ברחובות עם ילדיהם, כולם לבושים במדים לבנים הדומים לשלה. ברגע שיצאה מביתה, וירדה במדרגות, החלה ללכת במדרכה כאחד מן ההמון. אנשים נתניו בה מבטים מפוחדים, חלקם נראו כועסים, חלקם מאוכזבים, חלקם פשוט התעלמו באלגנטיות.
כשאיש מוכר להפליא עבר ליד שיי בלא מבט היא הסתובבה במהירות, והאיש הזקן, בעל השיער האפרפר, והעיניים החומות כדבש, הוציא מכיסו פלאפון נייד, וצילם אותה.
פשוט צילם אותה, ומה שיותר מפחיד היה, שלפחות חצי מהאנשים עשו כמוהו.
"סליחה," לחשה אליו, אבל לא נראה כי הוא שמע אותה. "אתה יודע מי אני?" היא התקרבה אליו והוא לא הוריד אפילו לא בקצת את ניידו כשהביטה סביבה, ההרגשה כאילו היא בסיוט חזרה.
היא התחילה לרוץ קדימה במהירות, בפחד כי אולי האנשים רודפים אחריה, אך שסובבה את ראשה ראתה כי האנשים הכניסו את ניידם והמשיכו ללכת. כאילו כלום.
"סלח לי," שיי ניגשה לאדם עם ילדה קטנה, הוא נראה כאדם טוב, האופן בו נהג עם הילדה.
הוא הרים את גבתו. "אתה מזהה אותי?" לחשה.
"בטח שכן," אמרה הילדה, אבל היא לא חייכה, האיש השתיק אותה במכה קלה על ידה.
הוא הוציא את ניידו.
"למה אתה מצלם?" הגביהה את קולה.
"אדוני!" אך האיש רק בהה בה מבעד לניד במעין הבעה חסרת אונים, אנשים סביבם שוב החלו לעשות כמוהו.
"מה עובר עליכם אנשים?!" צעקה אבל כולם המשיכו בשלהם.
"מה הולך פה?" איש במדים לבנים- ירוקים , שלא כשל האחרים הגיע, בידו מעין שוט.
"להתפזר אנשים." הוא אמר כשראה את שיי.
"אין לכם עוד מה לעשות?" צעק "או רוצים שאני אסדר לכם עוד איזה שלוש שעות עם האופניים?" הוא חייך, הצבע מפניהם של האנשים אזל וכהרף עין כולם נעלמו והמשיכו ללכת.
"סלח לי אדוני," משום מה, היא הרגישה חלחלה כלפי אותו אדם, לפחות כלפי איך שהיה לבוש.
"אני לא יודע מי את." הוא אמר והלך על גבו התנוסס בענק הסמל שהיה חרוט על עורה, והיא יכלה להישבע, שהרגישה כי עורה המצולק פועם בחוזקה, כאילו משהו בתוכה משתולל ורק מחכה לפרוץ מתוך הכלוב בו שמו אותו.