הנודד

המרתף נמצא מתחת לטירה. מרתף לח שטחב הצטבר בו במהלך שנות הכאב בתוך המקום. המרתף היה מואר בלפידים שהטילו אור על הדם וחריטות האסירים על הקירות הירקרקים. ריח של צחנה עלה באוויר, זהו לא מקום שבו אדם יאחל להיות בו. בתוך תאי האסירים שבנויים כך שמסגרת ברזל עבה ששמשה בתור דלת. מיטת אבן נחו בפינת החדר, עם אתה תצליח להירדם מצעות הכאב נשמעו בלי הפסק. באותו צינוק היו סוגים שונים של עבריינים, חלק מהם הם אזרחים שהואשמו בלי מטרה. נערות העלות אישום של מכשפה. גומחה בקטנה קטנה בתוך החדר שימשה כבית שימוש. ריח הצחנה היה בכל מקום. אסירים אחדים הקיאו. בתוך החדר נח נער ג'ינג'י. הוא היה בעל בגדי אסיר. בגדים דקים ואפורים. הוא התעסק עם מכתב שקיבל כמה דקות אחרי שנפרד מחברו הטוב. ידו רעדה. הוא ידע שרוחו לא תישאר בגופו זמן. רצונו לחיות אזל ככל שהיה שבוי יותר בתא, חולדות עברו במסדרון. מחפשים בין ההריסות כדי למצוא אוכל. מזלם לא שפר עליהם. האסיר השתעל כל כמה זמן והסתכל על התקרה הלחה. הוא ישב על מיטתו מאבן, קורא את המכתב שוב ושוב "אני יבוא" זאת הייתה תכונת המכתב. המילים היו כתובות בדיו שחור על נייר צהבהב. קול של קרקוש מתכת נשמע בתאו, הדלת נפתחה כשחתיכות חלודה נופלות ממנה. כבר לבוש בבגדים אפורים שכיסו את כל גופו וכובע שחור שנמתח על פניו הענקיות, הוא החזיק את חולצות של האסיר וכמעט קרע אותה כשהשליך את הנער מתאו, הוא ניתז על הרצפה ודם רד מפצע שקיבלה ידו מהחיכוך. הוא הוביל אותו בגרירה דרך שער האסירים הכלואים. חלק מהם בכו, חלק מהם הושיטו ידיים אל הנער וצעקו בבוז. זקן אחד צעק שוב ושוב "תיקחו אותי גם, אני לא יכול יותר" הוא שאג, הנער השאיר את הפתק בידו כאשר מצחו מזיע. האיש גדול הממדים השליך אותו לחדר מואר בנרות ששוועה שלהם נטפה על פחי המתכת שבו להישאר מכובד כמו שהוא. הוא לבש מעיל כטיפה כחולה שעור של נמר התנוסס בפינותיו. הוא לבש מכנסיים צמודים ותכולים, שאבקת זהב התנוססה במעוינים סביב ירכיו. נעליו היו נעליים שחורות עם אבזם כסף. הוא עמד על מגבת לחה, שחס וחלילה נעליו יתרטבו איפור היה מכוסה על כמעט כל פניו שהבליטו את הרשע של ליבו. סריסיו היו בעלי כובעי נוצה אדומים וכך גם שאר בגדיהם. "אובחן, אובחן… מה יש לנו כאן הא?" הנער הסתכל בחדר במבט של אימה, זהו היה חדר עינויים. "יש לנו את חברו הטוב ביותר של מביא הצדק הא?!" הוא זעם, סריסיו צחקו על הנער, הנער נשך את שפתו והקפיד לא להסתכל בעיניו של הנסיך. "מה קרה? אתה לא רוצה לדבר איתי נכון!, מתנהג כמו ארי מוזהב כשנלחמת בחיילי וטבחת בהם עם חבריך ימך שמו. אבל כאן!? אבל כאן אתה מתנהג כילד שמסתתר מתחת לחצאית אמו" הנסיך התקדם ובעט בסנטרו של הנער, הנער השמיע קול של כאב ודם ניתז מפיו על בגדיו המהודרים של הנסיך. הוא נחת על הרצפה עם הגב לאדמה הקשה. הנסיך נגעל ממראה הדם על בגדיו וסריסיו מיהרו לנקות, "עזבו!!!" הוא צעק וסריסיו כשלו לאחור. פיסת הנייר שכבה על הרצפה, הנער ניסה להגיע אליה בעזרת ידו. הנסיך דרך על ידו בחוזקה. והנער נרתע, הנסיך כתב את תכונת המכתב ובעט בבטנו של הנער. "עכשיו הוא להציל אותך?!," הוא צחק וזרק את הנייר לתוך פחית המתכת שבה נמצא הנר. "איפה הוא חתיכת זוהמה?!, איפה הוא?" הנער צחקק וירק דם על הרצפה. "בוא נראה עם תמצא אותו, אני איתו עד מותי" המלך זעם ופניו הרתיחו "זה מצוין, אז אני מניח שנאמנותך עומדת להיגמר, אתה לא רוצה להתעסק , עם מלוכה שלמה. כשאתה מעצבן את השור… אתה תקבל קרניים" הנסיך לקח כלי עינויים חד. הנער הסתכל בנסיך במלוא האומץ שיכל לצבור. "עם תהרוג אותי אתה תסומן אצלנו" המלך צחק ודקר את הנער בליבו עם הכלי המחודד. הנער פתח את עיניו לרווחה ודם ניתז מפצעו. הנער שכב בלי רוח חיים על הרצפה. "אין אנחנו עכשיו… יש רק הוא" הנסיך ירק על הרצפה והלך מהחדר "תסלקו את הכלב הזה מעיני" סריסיו נענו להצעה וגררו את גופתו של הנער את תאו.