הנחש-הקדמה.

לפני מאה ועשרים שנה:

אנה שתקה-כל אותו זמן בו נקשרה לתורן ועד לרגע המכריע,
היא לא תתייאש, הבטיחה לעצמה.
צעקות האנשים מילאו את מוחה עד סף מחשבותיה, היא לא הצליחה להתרכז בדבר מלבד קריאותיהם המפוחדות, היא ידעה שאם תשתחרר אנשי הכפר ינוסו לביתם בבהלה ולא יתנהו כגיבורים.
"אנה וולרניון…" פסק ראש הכפר, הוא היה אדם נאה למדי בעל חזות אירופאית.
אנה שתקה, פחד פשט בליבה, מה אם תדבר? הוא יחמיר את עונשה?
"את מואשמת בביצוע כישוף-" מלמל, הוא החווה בידו לעבר המוציא להורג ואמר דבר מה.
אנה סובבה את ראשה לכיוון המקום בו עמד ראש הכפר, היא לא יכלה לראות דבר אך לשמוע הייתה אחת מיכולותיה, היא ניענה את ראשה כדי לגרום לכיסוי העיניים ליפול, אנשי הכפר פצחו בשורה של קריאות כגון; "היא מנסה לכשף את כולנו! המת אותה!"
אנה ממש לא רצתה לאבד את חייה, היא לא רצתה שאביה ואחיה יאלצו לקרוא את הכתוב על מצבתה,
כאן נחה בשלום על משכבה, אנה וולרניון.
היא הצליחה להפיל את חתיכת הבד ארצה ולסרוק את הקהל. היכן נמצאת משפחתה?
עיניה קלטו את אביה המציץ בין האנשים, עיניו נפגשו בשלה-דמעות עמדו בהן.
אנה תלתה בו מבט וחייכה חיוך עצוב, היא לא רצתה להעציבו אף יותר.
"השופט קבע את פסק הדין, ניתנת לך זכות דיבור," אמר ראש הכפר במבטא צרפתי קל, כמו כל התושבים, הם חיו בעיירה צרפתית ענייה בדרום המדינה.
אנה שתקה לרגע קט, חושבת על דבריה, מה תאמר? אנשי הכפר ירחמו עליה?
השאלות הציפו את ראשה.
"קדימה!" רטנה אישה שידה הורמה מעל ראשי האנשים שבקהל.
אגרופיה של אנה נקמצו לאגרופים, היא הביטה סביב. "אנשים נכבדים."
המוציא להורג כחכך בגרונו.
"אני, אנה וולרניון, הואשמתי בביצוע הפשע החמור ביותר, כשפים." אמרה אנה.
אנשי הכפר השתנקו בבהלה. "אפתח בנדרי-אבי, אדוארד, מוסרת אני לך דרישת שלום-רק בריאות מגיעה לך ולמשפחתנו היקרה…"
"מכשפה!" צעק אחד מאחיה הצעירים.
"ז'אק, שמור על עצמך." חייכה אליו, ז'אק היה החבר היחיד שלה בכל התקופה-היחיד שדאג לה, והיחיד, שאהבה.
ז'אק הביט בה, הוא נשך את שפתיו והושיט אליה יד, כאילו מנסה לגעת בה, הוא לחש משהו-אנה קראה את שפתיו.
"נברח מכאן. יחד."
אנה השתדלה שלא לחייך שמע יגלו את תוכניתם, היא המשיכה לדבר בזמן שז'אק מסתנן לעברה בחשאיות. "אתה יכול להתחיל, אדוני…" לחשה.
ראש הכפר חייך חיוך שבע רצון וסימן באצבעו למוציא להורג את הסימן המיוחל.
המוציא להורג היה אדם גבוה ומפותח, ידיו עוטות כפפות עור שחורות, הוא התקדם לעבר הגיליוטינה, גרזן בידו האחת ובאחרת סכינים משויפים בקפידה.
"החל במלאכה!" דרש ראש הכפר. המוציא להורג הנהן והניף את הגרזן שלו לכיוון החבל שעליו היו תלויים חייה.
עוד ועוד…הגרזן כמעט נגע בחבל.
"עצור!" צעקה נשמעה, אנה סובבה את ראשה לצד האחר של הבימה וכך גם המוציא להורג וראש הכפר.
ז'אק עמד שם, השיער הכהה שלו מתפרע ברוח הקרירה של שעת הדמדומים.
"מי מאז להפריע למלאכה?!" רטן ראש הכפר.
"אני!" הכריז ז'אק, הוא התנפל על הגיליוטינה ופתח אותה כך שאנה יכלה לשלוף את זרועותיה וראשה.
"המכשפה משוחררת!" צעק מישהו.
הקהל נס בבהלה והותיר אחריו את המוציא להורג וראש הכפר המומים.
"קדימה, אנה." זירז אותה ז'אק, הוא העיף מבט לאחור כדי לוודא שאף אחד לא עוקב אחריהם ולפת בחוזקה את ידה של אנה ההמומה גם היא.