הנחש-פרק1

נערה הגיחה מתוך הסמטה החשוכה והריקה מאדם, היא נעטפה במעיל צמר חמים.
השיער הערמוני שלה נקלע לצמה ארוכה ודקה שגלשה עד למותניה.
היא הביטה סביב- סורקת את המקום בעיניים ירוקות כים.
ויקטוריה,
היה זה שמה, שם הממיס גברים בכל רחבי פריז ומצית את קנאת הנשים, השם המיוחל.
היא צעדה במורד הרחוב, מביטה סביב מדי פעם.
"וולרניון." הרהר מאחוריה קול זר.
היא הסתובבה בבהלה, האדם שעמד מולה לא השתייך לתושבי המקום, היא ידעה.
הוא עטה ברדס שחור כלילה, כוכבים שזורים בו, העיניים החודרות והעצובות שלו הביטו בה.
היא החווירה למראו, האיש… זה שרודף אותה בחלומותיה, ממס את ליבה בנגיעה קטנה ויחידה,
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בלחש, היא משכה את הברדס שלו ונכנסה יחד איתו לסמטה.
"הגעתי כדי להשגיח על…התקדמותך," הוא כחכך בגרונו, "עליך להוקיר לי כבוד. טרחתי לבוא."
"לא היית אמור להגיע לכאן! אתה לא אמור להגיע לשום מקום!"
"אני מגיע לחלומות שלך-" הוא חייך חיוך מסתורי.
פרולייס, אדון החשכה, הוא ביקר את ויקטוריה בחלומותיה, דאג לה, ולשניהם.
היא הסירה את הברדס, השיער השחור-גלי שלו גלש במפלים על כתפיו החסונות, ויקטוריה נצמדה אליו, נושמת את ריחו המוכר. "התגעגעתי אליך…"
פרולייס גיחך. "אין לי כל ספק, עלמתי."
ויקטוריה החווירה למשמע המשפט. הוא אימץ אותה לחיקו וליטף את שערה, כאילו הייתה גוזל שבזה הרגע בקע,
"אין כל צורך להתבייש, ויקטוריה –אניקה וולרניון."
ויקטוריה שתקה, סומק קל עלה בלחייה והיא קיוותה שפרולייס לא שם לב לכך. היא לא גילתה לו את שמה השני, ובוודאי שלא תגלה. "כיצד אתה…?"
"יודע?" ניחש, "אני חודר לא רק לחלומותייך, אלא לתשוקותייך, לתשוקות העזות ביותר."
ויקטוריה התנתקה ממנו ונישקה את לחייו, "צא מכאן-חזור לעולם שלך, אני לא זקוקה לך."
הוא הנהן בהסכמה, והיא נפעמה למראה הסמכותיות אשר מפגין.
"קבלי ממני את התליון, בתור מנחה, הוא ישמש אותך כדי למצוא את העבר שלך," אמר.
ויקטוריה הרימה גבה, אין לה עבר, היא בסך הכול מדמיינת את פרולייס, הוא תוצר של מוחה.
"אני לא מוכנה."
"למה את מתכוונת? את מוכרחה." נהם. בידו המושטת החזיק שרשרת כסף, הדבר שמשך את צומת ליבה היה התליון-שן כריש בגוון שנהב, אבני חן ירוקות כאזמרגד מבצבצות מתוכה.
"זה מדהים," היא חייכה למראה התליון, היא נשאה מבט אל פרולייס אך הוא נעלם כלא היה.

אפה של ויקטוריה ננעץ בספר בעל כריכה עבה בגוון דם שנשא את השם; הלב.
היא לגמה מהקפה שלה מדי פעם, הוא החל להתקרר והיא הניחה את הספר לצידה ולגמה את שאר המשקה החמים. הגשם המוכר של פריז טפטף על החלונות הזעירים של חדרה ומגדל אייפל ניצב לא רחוק משם, מכוסה גם הוא טיפות זעירות.
ויקטוריה קמה, סוגרת את הספר מאחוריה ומשאירה את פיסת הדף המקומטת מתחת לעמוד הבא שיהיה עליה לקרוא.
היא נשכבה על גבי השטיח, שטיח הקיר השייך לבית-היתומות של דולי, בית-היתומות בו היא שכנה.
הוא הופקד בידיה של גברת בשם;
רוז דולי. היא הייתה אישה חמורת סבר, בסביבות גיל הארבעים לחייה, היא הקפידה ללבוש שמלות מהודרות ורקומות ביד שהדגישו את שיערה הבהיר שפסים זעירים בצבע אפרפר חלפו בו כאדוות.
תמונה מפחידה למראה מתוך המחזה, המלט. הוצגה על הקיר הקרוב לויקטוריה,
היא תיארה את המלט מחזיק בידו גולגולת אדם מרתיעה, עצמות זהובות כפנינה אף מפחידות.
ויקטוריה דקלמה את דבריו:
"להיות או לא להיות? זו, השאלה."
היא חזרה על המשפט כמה פעמים נוספות ותחבה יד בחולצתה, התליון היה שם והשרשרת…היא התנודדה מצד לצד על צווארה. ויקטוריה לא חלמה?
היא לא דמיינה את פרולייס?
היא הסירה את התליון מצווארה, אבני הברקת נצנצו לרגע קט ושבו לקדמותן, נטולות בוהק.
ויקטוריה סובבה אותו, לחצה עליו וסרקה כל אחת ואחת מתוך אבני הברקת, דבר לא עבד.
פרולייס ניסה להוביל אותה לעברה? אלא אם להווה.