הסוד-פרק 10- בלדה

האור של השמש פרץ דרך הסדקים הזעירים של קיר העץ, הן הטילו כתמי אור על רצפת החדר ועל פרצופו של אירלד. הצחנה עטפה את אפו וגופו מרופס וטרד, ראשו כאב פחות והפצע התחיל להיסגר. רגלו וידו היו במצב פחות טוב. אירלד התמתח והרגיש צביטה באזור בטנו, אירלד נבהל קלות ואז נזכר שבולד ישן בכיסו. הוא הוציא את השדון הזקן עם ידו וראה שאחת מכנפיו לא זקורה כמו האחרת, בולד מצמץ בעיניו הגדולות ואוזניו האזינו לקולות הפרא. הגידים בכנפיו של השדון בלטו והכנף השמוטה התקשתה להניע את עצמה, אירלד ראה שבולד הכחיש זאת אך אפילו השקרן הטוב בעולם לא יוכל לשקר על זה שאין לו ראש.
"מה קרה לכנפיך בולד?” שאל אירלד ודממה מתוחה שררה ביניהם, בולד ניסה להניף אותה אך אנחה של כאב היא כל מה שהצליח להפיק.
"כלום אדוני, השומרים האלו, השומרים הארורים האלו…. לעזאזל" קילל השדון, הקללה יצאה מפיו בכזו חדות שנראה לאירד שבולד לעולם לא קילל באמת. הבהוב של זיכרון נשכח עבר בו כשאירלד העביר במוחו את כל הידע שלו על שדונים, כשהוא היה בימים המוקדמים שלו בתור ילד הוא זכר שאמו נהגה להקריא לו אגדות מזיכרונה. עכשיו אימו הייתה רק זיכרון אפל ונסתר, פרצופה והחום שלה כבר נמוג בחלל ריק. הסיפורים שסיפרה לו המשיכו, כמו מאז ומעולם. היא סיפרה לו על השדונים ועל הערפילים, עם האלפים והזאבנים, מה שהיא לא סיפרה לו זה מה לעשות לאחר שישאר לבד. במרוצת השנים אירלד הבין איך להסתדר עם שני אחים, בכל הימים הקודרים והגשומים. גנבה הייתה עיסוקו המרכזי, ממדיו הקטנים הוכחו שימושים בהתגנבות ובהיחלצות ממקרים לחוצים. לאחר חמש שנים של גנבה אירלד לא היה ילד יותר, בגיל שהילדים מקבלים מאבותיהם חרב מעץ ומתחרים עם חבריהם לראש הגבעה אירלד קיבל הצלפות ולמד איך לשקר. פרצופו ומידתו השתנתה, פרצוף שמנמן ועליז התחלף בפנים חדות וחמורות סבר. גופו נהפך לגמיש ורגליו התחזקו מהריצה שדבקה לו בכל שנותיו כגנב, הוא החליט שהגניבה הספיקה לו. אחיו התבגרו ומצאו את עיסוקם עם חבריהם, לא היה חסר להם דבר חוץ מדמות אבהית ואימהית. היה להם מזון ומשקה בשפע ולכן אירלד דרש מהם לא ללכת בעקבותיו, הוא נשבע שעם הוא יתפוס אחד מהם גונב אף קליפת שום הוא לא ימשיך לטפל בהם. וכך עשו הוא קיווה. כשעזב אירלד בזמן שנראה כמו שנים האח הקטן היה בן 11 והאמצעי בן 14, אירלד אמר להם שיכול להיות יום שבו יצטרף ללכת. אולי ראשו ייכרת באבון גנבה ואולי אף יצטרך לעזוב ללכת לעיר, ואז אירלד נזכר ששניהם לא קרו. הוא היה מוקף בפרצופים עוינים בכל מקום וגופו כלוא בתוך ביקתת עץ שכנראה שימשה לאסירים. אירלד לא רצה להתעמק בסיפורו של השדון למרות שהנימוס דרש זאת, הוא חשב שאפשר להזניח נמוס לטובת תוכנית הקרב שלו. אירלד עיסה בקלות את רגלו ולאחר מכן את כנפו הפגועה של השדון, גניחות חלושות של כאב נפלטו מפיו הקטן כשאירלד עבר על חתיכות העור הקרוע.
"בולד, לדעתך תוכל להיות איתי בקרב?. אני מתכוון בכיסי" שאל אירלד ברכות, חרב אש יכולה להפחיד. אך נגד לוחם מוכשר שכנראה כבר ראה הכל צריך יותר מלהבות, כך קיווה לפחות.
"אירלד היקר, ברור שיהיה אתך. הרי נשבעתי שבועה שאני ישרת אותך" צייץ השדון והחניק יבבת כאב, אירלד חדל מלעסות את כנפו מכיוון שנראה לו שהוא מביא יותר כאב מתועלת.
"אילו עוד כישופים את מסוגל לבצע?, כישופי רעש? כישופים שעושים נזק כלשהו?” שאל אירלד ועטה פרצוף חמור סבר.
השדון הביט בו בעיניו הגדולות.
"לא אדוני, נאסר עלינו לפגוע בבני אדם. אני יוכל לעזור לך אך לפגוע באדם אחר מפר את החוקים הבסייסים שלנו" נראה כי השדון היה רציני מאוד,
"אך עם האדם פוגע באדם שנשבעתם לסייע לו אין שום דרך לעזרה דרך פגיעה?” שאל אירלד בניסיון אחרון ונואש.
"כפי שאמרתי, אני אוכל לסייע לך בלגרום נזק אך אני לא יוכל להניף אצבע כנגד יריבך" אמר השדון והוריד את ראשו, כנראה שהוא נבוך מכל העניין. אירלד הסתכל לבולד בעיניים וראה תמימות שנמתחת על רקע של עיניים כחולות ים,
"אני יצטרך את כל העזרה שלך היום בולד, איני סייף מוכשר או בכושר מתאים לנסות להיות אחד. תצטרך לסייע לי בכל דרך שתמצא שימושית, ועם אני לא יצליח וייפול. תבטיח לי זאת, לך לכל אדם שנראה הגון ובקש ממנו לחפש את קינדרה, רובם לא יסכימו אך כדי להשרות שלום על רוחי. תבטיח לי בולד, שתנסה להציל אותה" עיניו של בולד הפכו לשחורות כפנינה, ופניו חלקים מכל רגש. הנהנון קצר ועצבני אישר לאירלד שיעשה את מבוקשו, האור של השמש השתקף בפגיון. מחשבה משעשעת עלתה בראשו של אירלד
"אולי יכתבו שירים עליך ועליי בולד, שירים שבאמת יספרו משהו שקרה?” בולד גיחך
"אינני חושב שנצא בחיים כדי שזמר ידע על מעשינו, זה יוכל להיות מעודד" אירלד החליק את ידו על המתכת הקרה והחדה, תחושת סיפוק עלתה בו כשהרגיש את הקור על עורו המיוזע.
"בינתיים זהו הולך להיות שיר מעניין במיוחד אינך חושב?, על בריחה, חטיפה, וקרב" השדון הצטנף מעט לפינה מהחום הקורן.
"שירים על קרב מסתיימים בתבוסת האויב של הגיבור" ציין בולד, אירלד הנהן.
"אינני גיבור ואינני מתיימר להיות אחד, אני מתיימר לזכות ולחיות" קדר אירלד וידו קרה כקרח.
"שחכתי לספר לך שהגיבורים מנצחים?” אמר השדון והחל לעופף סביב אירלד, כנפיו בועטות באויר כמה מאות פעמים בדקה.
"אלה עם כן זוהי בלדה, אז אני חשוב כמת" נזכר אירלד ושניהם שחררו צחוק עצבני, דפיקה בדלת ספרה את זמנם, הדלת נפתחה לרווחה בחריקה נוראה ושני שומרים עם שריון טבעות חלש ועור מבורס עמדו מחוץ לבקתה, חרבותיהם שלופות.
"הגיע הזמן" אחד מהם אמר בקול צרוד וקר, יד ברזל נוקשה אחזה בידו וגררה את אירלד לכיוון מקום הקרב.
בולד עופף לצידו, השדון התקרב לאוזן ידידו.
"אני מקווה שזוהי אינה בלדה אירלד"