הסוד-פרק 14-חלומות

"זין על הרוחות, הרגתי ערפילים בעבר. כמה גרועים רוחות יכולים להיות?” המנהיג לא הסתכל בעיניה של הנערה כשענה לה, פרצופו נשאר קר כקרח.
"ובכן אירלד, מצטער שעלי להשאיר אותך תלוי אך מרד אינו קל לניהול. ילדים נהרגים, בוזזים גונבים, ונשים נאנסות. אבל אתה מיוחד נערי.” המנהיג הגדול הסתכל על פגיונו של אירלד בסקרון רב, אירלד הרגיש איך שהוא מפשיט את הנשק בעיניו הגדולות והחומות.
"זהו נדן משובח אירלד נערי, היכן מצאת את זה?” אירלד לא רצה להגיד שהוא גנב את הפגיון, אבל הוא היה סבור שלשקר במקרה הזה רק יוביל לתוצאות מרות.
"כשברחתי מביתי, גנבתי תיק של רופא מסוים. מצאתי את הלהב בתוך התיק" המנהיג הנהן וגירד את השיערות שהזדקרו מסנטרו כמו קוצים, “ואם כבר מדברים על בית, מדוע ברחת?” אירלד פתח את עיניו וצמרמורת זחלה במורד גבו. למה הוא עזב? הוא היה יכול לשתות שיכר עם צ'אט עכשיו… ואולי היה יוכל למצוא לו עלמה לבלות איתה את הלילה… ראשו פעם בכאב מהשאלה. “עלמה צעירה נחטפה על ידי הערפילים, יצאתי אחריה" המשיך אירלד, חצי מהחדר התפרץ מצחוק גועש. למרות שהנערה בעלת השיער הזהוב נשארה קרה כקרח. “ממש אביר על סוס לבן, אתה בטוח שהוא הזר?” צחק נער שרירי בעל שיער חום ופרצוף מצולק ומכוער. “דממה!” שאג המפקד והטיח את ידו על השולחן הארוך, הצליל השקיט את השאון במהרה. המפקד המשיך להסתכל על אירלד. “והעלמה הזו שלך… האם היא הייתה יפה?” שאל המפקד, אירלד חשב על השיער שלה, ועל הריח שלה. וביום שבו אירלד נקלע לקטטה, רוברט ותומן אחיו היו שני נערים שחצנים וירוקים. אפם תקוע בשמיים כאילו עוד רגע הרקיע יתמוטט עליהם. רוברט היה ילד ענק ממדים שבגדיו היו קטנים עליו כל פעם שקנה חדשים, ולכן שומן ושרירים יצאו מחורים בחולצתו ומכנסיו ונתנו לו את הכינוי "רוברט הנוזל", למרות שאף נער שפוי בראשו לא העז לקרוא לו ככה כשהוא היה שם. היו סיפורים שהוא שבר רגל של נער אחת בהינף יד אחת. אירלד הועף לקיר על ידי אגרופו של רוברט והוא חשב שהוא טוב כמת באותו רגע, ראשו צלצל כה חזק. רוברט היה נער אידיוט שלא ידע כלום, ורק כוחו היה הדבר שעמד לרשותו. תומן היה ילד משכיל שהשתמש באחיו הבור כל פעם שמישהו הסתכל עליו בזווית הלא נכונה. ואירלד שכב שם, מוכה ואומלל. כמה מגוחך הוא היה נראה. מכוסה בבוץ ודם. ואז היא באה, וכמעט הייתה יכול לשמוע מנגינת מלאכים מתנגנת ברקע. או שזה היה ראשו של אירלד. “תעזבו אותו בשקט, הוא לא עשה לכם כלום" היא אמרה והפילה את סל המצרכים שלה כדי לעזור לאירלד לקום, “נראה שלגנב יש זונה… זוג יונים אותם" צחק תומן צחוק קצר ונבזי, רוברט חזר אחריו "זוג יונים, חה.” שני הבריונים הסתכלו אחד לשני בעיניים הריקות וחסרות הבינה שלהם,ועזבו. אבל כל זה לא משנה עכשיו. “בכל מקרה" אמר מפקד המורדים וניגב את פיו עם מטלית קטיפה, פינתה הייתה אדומה ואירלד חדש שזהו דם. “נצא בבוקר, לינה, ווינפריד, קארל, השארו פה. כל השאר עזרו כוחות והשחיזו את חרבותיכם, אנו עוזבים את החורבה הזאת דבר ראשון בבוקר. אנו צועדים לטירת פיירפול. אירלד הרים את גבותיו, המנהיג ראה זאת. “מה קרה אירלד? לא דרכת מחוץ לכפר המחורבן שלך עד שהחברה שלך נעלמה?” המנהיג גיחך לאט, ידיו של אירלד נקפצו לאגרוף. וידו השמאלית החליקה לניצב הפגיון שלו. לא, לא כאן הוא חשב לעצמו. “בטירת פיירפול יש אנשי ברזל, אבירים עם נשקים מפלדה, רומחים וסוסים. ולא נראה לי שלמישהו פה יש את הכישורים להילחם באביר משורין בטח ובטח לא על גב סוס.” הייתה אווירה של היסוס והמבטים הופנו למנהיג, ווינפריד החל לדבר. “לדעתי, עם טוב הדבר בעיניך. עדיף לנו לטפל בפצועים שלנו קודם, אנו נזדקק לכוח אדם רב, ועוד רבים ימותו.” המנהיג סתר לנער, צליל המכה נדפק בדפנות החדר. אף אחד לא הזיז עפעף. “תנצור את פיך טיפש, לקחתי אותך תחת צלי כדי שתייעץ לי. אני יכול להחליט בעצמי, בפעם הבאה שתתחצף עלי ככה. ראשך יתגלגל" ווינפריד החניק יבבה והנהנן, יצור עלוב. חשב אירלד, המנהיג פנה אליו באצבע מאשימה. “ובקשר אליך, זר. טירת פיירפול נטושה כבר חודשים. הלורד שהיה במקום הלך. הסיירים שלי יוכלו לאמת. נכון לינה?” הנערה הבלונדינית הנהנה לאט, ידיה משחקות עם הסכין שלה. “עכשיו אני לא מאמין שיהיה לסיירים שלי סיבה לשקר, אני אומר שנצא בבוקר. יש לנו סוס לכל זוג ושלושה כרכרות עמוסות בביזה ובציוד.” אירלד תהה מאיפה ה"ציוד" הגיעה לידיהם.. אך הוא העדיף לנצור את פיו. אירלד עזב את החדר ולקח איתו בקבוק יין מתוק במיוחד, הוא שב לחדרו הקטן וס כבר הייתה שם. יושבת על שרפרף עץ קטן.
"רוצה יין?” שאל אירלד ונפנף עם הבקבוק בידיו
"לא…אני לא שותה…טוב בעצם,כן. כוס אחת לא יכולה להזיק" אפילו חמישה כוסות לא "הזיקו" כאירלד ווס דיברו בשעות הקטנות של הלילה, בכל פעם שאירלד אמר שהם כנראה צריכים ללכת לישון ויום ארוך מצפה להם וס ציחקקה וגיהקה, היא התחילה לשיר שירים שקטים ולספר סיפורים.
"כשהייתי קטנה, אני ואבי היינו הולכים לעץ גדול שגדל בדפנות הכפר. הוא בנה לי נדנדה, חוט וקרש עץ. ביליתי את ימי שם, אני עם הטבע. הייתי רואה דישונים וארנבות במרחק וכשהייתי עוצמת עיניים הייתי שומעת את אל אלף השורשים קורא לי, קולו נשמע כציפורים וחרקים מזמרים. אלו היו הימים הטובים" אירלד לא זכר הרבה מילדותו, רק שכשהוריו נטפרו היה עליו לגנוב ולעבוד עבודה שחורה. יום אחד מישהו מפוקפק בלי שם ביקש ממנו להבריח סחורה גנובה מהשוק לטירה מקומית של הלורד ריין, בית ריין היה בית עתיק יומין ששלט על כפרו של אירלד. השומרים של הבית וסמלו היה תרנגולת אדומה על שדה לבן, אילרד ראה אותו פעם אחת ביום החג של הכפר. רוכב על סוס לבן ומשרוין בצבעי אדום ולבן, על ראשו הייתה קסדה שעליה עוצבה תרנגולת מפלדה שהייתה צבועה באדום. הוא היה נראה מגוחך, אך גופו היה חסון וחרב הייתה תלויה לימינו וסכין לשמאלו. הכפריים העריצו אותו. למרות היותו נאה לכל היותר. שומריו הלכו לצידיו, אירלד לא הפנה תשומת לב רבה לנושא. חייו היו קשים ולורדים ומלכים היו הדבר שהכי פחות עניין אותו. אף אחד לא ישן עם בטן מלאה מלדבר על לורדים ועל טיפוסים בלי לכלוך על הגלימה שלהם.
"אל אלף השורשים?” שאל אירלד, וס הביטה בו בפרצוף אטום עד שהבינה את השאלה.
"אוה, כמובן. אתה זר, לפי אחוות העלים. או לפחות מה שנשאר ממנה… האל בעל אלף השורשים ברא את היער הזה. הוא בירך את ילדיו בחיטה ופלדה, ונתן לנו את המקום המוגן לנו. ערפילים לא נכנסים לשטחים שלנו ולא מתערבים במסעות הציד שלנו.” אירלד הרהר בכוחות עליונים, האלים לא עזרו לו בצעירותו. למה להם לעזור לו עכשיו?
“כמה זמן אתם… נלחמים בערפילים?” וס הסתכלה על אירלד בריקנות, וקמצוץ אכזבה התגנב לזווית פיה. וס התקדמה קדימה ונתנה לאירלד נשיקה לחה על כל לחי, הנערה בעלת הברדס הירוק ושיער הזהב נשכבה על מזרונה. “לילה טוב אירלד"
שניהם נרדמו.