הסוד-פרק 4

הדממה הדקיקה שהקיפה את אירלד כמו חומה הייתה מצמררת, היה מדהים לחשוב שכל קול שאירלד אי פעם שמע תם במקום הזה. רק רעש העצים הנעים והאוויר שנע בין הענפים העתיקים נשמע ביער, אירלד הסתכל לאחור ועדיין יכול לראות את העשן האפור על הרקע הכחול של השמיים. הוא נראה כל כך רחוק וכל כך מוזר, אירלד איבד את תחושת הזמן. כמה זמן הוא היה ביער הזה? יום? נראה כמו שנה, או דור. או מאה. רק השקט שנארג בין האוויר לאדמה הטביעה את חותמו בנשמתו של אירלד וגרם לו לחוש שנאה עזה לשקט, שנאה שלא תיגמר לעולם. השמש שרתה גבוהה ברקיע והטילה את האור של צהריי היום על כתפיו של אירלד, שום ציפור לא צייצה ושום עלים לא נפלו. רק הענפים זזו כמופע עצום של אינספור ענפים רוקדים, בין השקט. אירלד רצה לצרוח כדי להפר את הדממה המחרידה. אירלד רצה לרקוע ברגליו ואולי לזמזמם לעצמו מנגינה מוכרה שלמד להכיר בכל שנות חייו, אולי הוא רצה לפצוח בשירה. אך בכל פעם שהעז לפצור את פיו הדממה הייתה משתיקה אותו, הדממה הייתה האויב הכי מר של אירלד כי הוא ידע שאין בכוחו לעשות כלום. לאחר מה שנראה כמו נצח אירלד התעשת על עצמו והכניס למוחו קצת הגיון, הוא שולט על הדממה. הוא אדונו לגורלו ולדממה. אירלד פצח בשיר קצר וילדותי.

שני ברנשים ליד האח משחקים,
האש לוהטת אך שניהם לא יודעים.
שניהם באש לגעת רוצים,
האש אותם עוטפת בליל אין עוד חיים.

בסוף השיר הקצר אירלד הוכה בתחושה של הקלה והאוויר מסביבו התמלא בעליצות, הענפים לא זזו בכבדות ודממה שנארגה בין האוויר והאדמה נהפכה לאחד עם השיר, היער הבין את המתרחש. היער ידע שאירלד לא יודע את תכולתו ואת היכולות שלו להטריף את מוחם של הבריות. אירלד התחיל ללכת, הוא לא הבין לאן הוא הולך או למה. אך הוא היה חייב להתחיל ממקום כלשהו, היער היה ענקי ונמשך למה שנראה כמו אינספור עצים ירוקים וחשוכים. לאחר שעה של הליכה שכח אירלד את הזמן שעבר מאז שהוא היה עם צ'אט, הוא לא רצה להטריד את עצמו במחשבות על החברים והמשפחה אך נשמתו הייתה אחת עם קינדרה, הוא היה חייב לעזור לה. אירלד החליט להעסיק את עצמו וחיטט בתיק העור שלקח, הוא שם לב שהתיק היה חשוק ורצועת העור הממורקת שהחזיקה אותו הייתה מלוכלכת ושרוטה. הוא הרגיש אשם שכנראה לקח פריט יקר ערך לליבו של הרופא, אך מיהר לסלק מחשבה זו מראשו מכיוון שהסיק שהוא עתיד להחזיר לו אותו. עם הוא יוכל להיכנס לעיר. הוא חיטט בכיסאות הרבים של התיק ובליבו לא הייתה תקווה גדולה משום שהתיק היה דיי קל, אבל אז משהו דקר את כרית האצבע שלו. אירלד מישש את החפץ והרגיש קור מתכתי פוגע בעורו, הוא אחז בחפץ והוציא אותו מהתיק והופתע לגלות שהחזיק בידו פגיון בינוני ונקי. לא היו עליו עיטורים או כתובות מוזרות אך עדיין נראה שהוא לא הוכן בכפר, בכפר היה נפח אחד וזה היה תמיד מבצע עבודה קשוחה במתכת והיה יכול לזרוק את החינניות והיופי של המתכת לזבל. אך הפיגיון הזה היה נקי ומחודד, הוא גם מצא את הנדן באותו כיס. הנדן היה עשוי מעץ שנצבע בחום עמוק וחישוקי מתכת עיטרו אותו בצידו התחתי, הוא הכניס את הפגיון לתוך בנדן וקשר את הנדן לחגורתו בעזרת הבליטות המיוחדות של הנדן. אירלד היה במצב רוח מרומם ביותר, למרות כל התלאות שידע שיקרו לו. הוא המשיך ללכת בשביל הקטן שנחרט באדמה של היער, לאחר כמה זמן אירלד שם לב למשהו מוזר. הוא שמע קול מרחוק, קול מאוד נמוך וחלוש אך עדיין קול. הוא ריכז את אוזנו לכיוון הקול וניסה לנחש מהו מקורו, ציפור?. הקול נשמע כמו גרגור עמוק, כמו של כלב קטן. אבל זה לא יכול להיות, אין כלבי מחמד כאן. רק זאבים וערפילים. אירלד שלף את הפגיון והתקדם בזהירות לכיוון הקול, כל ענף ולחישה של הרוח הפחידה אותו ונתנה לליבו תחושה של אי-נוחות. הוא ידע שזהו לא רעיון טוב. אך הוא חייב לראות מהו המקור, אולי הוא ימצא ארוחה. הקול נשמע קרוב מתמיד, אירלד התכופף ושמע קול גברי ומשונה.
"ששש….. אתה שומע לחיש?” אמר הקול המלחשש שבקע מפיו האפור של ערפיל, הוא דיבר לחברו ששמו היה כנראה "לחיש".
"שומע מה? שומע אדם? שומע דם?” לחשש לחיש וגופו הצטמרר למחשבה, הוא שנא בני-אדם.
"האדון יודע, הוא תמיד יודעעעעע" אמר הערפיל השני וצחקק, אירלד הרגיש קור בליבו. כאילו שכל העולם נהיה אפור.
"אני מרגישששש חום, חום כואב" זעק לחיש והתעופף מצד לצד, הם ידעו שהוא פה. אירלד חשק את שיניו וניסה להיצמד לעץ הרטוב, מנסה להישאר חבוי.
"תצא אדם! אדם מנובל! ארוחה לשניים!” אמר לחיש והסתובב בפראות לכיוון מקום מחבואו של אירלד, העץ התנפץ לחלקיקים ממכת לחיש וכפור חסה את הרצפה.
"מצאתי אותו, אדם מטונף!” צעק לחיש וחברו השני התעופף במהרה לכיוון אירלד, הוא לא ידע מה לעשות. אירלד נשכב על הרצפה ופגיונו בידו, הוא היה חייב לפעול מהר. לחיש פלט זעקת קרב ונופף את ידו לכיוון אירלד, הוא התמחק ימינה וחמק מין המכה של לחיש. ידו נחבטה בקרקע הקשה והוא פלט זעקת כאב, אירלד התרומם ותפס עמדה מאחורי עץ אחר.
"להרוג! להרוגגגג!” אמר חברו של לחיש ובעוורות שעט לעבר אירלד, אירלד הרים את פגיונו והנחית על הערפיל מכה חלקה בראשו, הערפיל גנח בכאב וכאב נורא פגע בידו של אירלד. הקור היה בלתי נסבל, אירלד קפץ אחורה ודקר קדימה עם פגיונו. לחיש התאושש מהמכה הכושלת שלו ורץ קדימה כדי להנחית מכה על אירלד, אירלד התכופף וחבט בערפיל עם רגלו ודקר במהירות את גופו. לחיש זעק באימה ונפל אחורה, שביל של כפור מקדימה. אירלד ריכז את מחשבותיו בערפיל שנשאר, הוא מנצח? הוא לא רצה לחשוב לשווא והסתער בפראות על הערפיל. פגיונו חדר את הגוף הקר של הערפיל והלהב בצבץ מעורפו בהילה של כפור וקור.
“אדם…. אני מרגיש. חם?” שאל הערפיל הגוסס. ואז נעלם. לחיש זעק באימה למראה חברו המת וגישש בעיוורות למקומו של אירלד. הוא שעט לעברו וחבט בגבו של אירלד במהירות עצומה, אירלד גנח מהכאב החד שחדר לשריריו ונחת על הרצפה הקרה. לחיש השמיעה תרועה של ניצחון, ואז נדם. אירלד הסתכל על לחיש וליבו פעם בעוצמה, ראשו של לחיש נעלם והילה של חום לוהט כיסתה את גופו. הוא נעלם.
יצור ירוק ומעופף הופיע מאחוריו, פרצופו קטן אך זקן. זה היה שדון