הסוד-פרק 7-חצים וזרדים (פרק ארוך במיוחד!)

הלחשים באוויר והרעישה של הרוח שאגה באוזניו של אירלד, הוא והשדון רצו והרוח נחבטה נגד גופו הקטן. העלים והעצים קמו לחיים מסביב לאירלד וזעקו לו, “תרוץ". החצים שרקו ליד אוזניו ואירלד לא ידע מי או מה כיוון עליו את קשתיו, השדון עף מאחוריי אירלד עם הפנים לאחור והטיז חצים בחזרה לשולחיהם. אירלד העיף אבק ואבנים וזוהמה אחרת כשרץ על חייו, כמה מצחיק. הוא חשב לעצמו. בעבר הוא היה נוהג לברוח משומרים, או מכלבים. הם היו קלים כמובן. השומרים עם שריון המתכת הנוקשה שלהם ומכנסיהם בבדים שמקשים על התנועה, הכלבים היו יותר מאתגרים. אך ריצה מהירה דרך אזור התבלינים בשוק היה מאבד אותם. הוא שמע פקודות חלושות צעקות מאחוריו והרגיש חסר אונים לחלוטין, זה עניין של זמן עד שצלף טוב אחד יספק את המכה הקטלנית. אירלד סרק את האפשרויות בעוד שחץ עבר מעל שכמו והתנפץ על אבן גדולה, הוא יוכל להמשיך לרוץ ולקוות שרודפיו יתעייפו, לגמרי לא סביר. הוא יכול לנסות להילחם, אולי בעזרת קסמו של השדון הוא יוכל לגבור על רודפייו. מבט קצר בפרצופו של השדון גרם לאירלד להבין שהמסכן כמעט מתעלף, האפשרות היחידה שנשארה בליבו הייתה להיכנע. כנראה הם טעו בו עבור ערפיל? עם בגדיו המוזרים והצבעוניים זה לגמרי סביר חשב לעצמו ודילג מעל גזע עץ עתיק יומין שירוק היה צבעו. הוא פנה לשדון וצעק הכי חלש שהוא יכול "ברגע שאני אומר 3 אנחנו מתחבאים מאחורי אבן או גזע עץ, לא נשרוד הרבה ככה" השדון התחרד למילותיו של אירלד וגופו הקטן פילך עוד חץ לשתיים שהיה מכוון לגבו שלו, לאחר שנייה הוא הנהן קצרות ואירלד הבין שזה הזמן. אירלד סרק את עשרים המטרים שהתפרשו לפניו ומצא גזע עץ נפול ואבן גדולה שנפולה עליו, מושלם.
אחת, אירלד הנמיך את מהירות ריצתו והרגיש את הזיעה והחום שעטף את גופו כלהבה
שתיים, אירלד החזיק את השדון בידו, השדון לא נראה מרוצה מהמוגבלות של כנפיו וניסה להשתחרר.
שלוש!אירלד חתך ימינה ומעד מעל האפר והתרסק על ירוקת הגזע וראשו הזדעזע מהמכה, הוא הרגיש רטיבות. הוא שחרר את השדון שבמשק כנפיים קצר חזר לעופף לצידו.
"אני נכנע! פנינו לשלום, אנחנו לא ערפילים!” זעק אירלד בצרידות ובשאיפות עמוקות של אוויר, הוא הניף את ידיו האדומות והחבולות באוויר והחץ האחרון שנורה חתך את צד ידו וזרזיף דם השפריץ על פרצופו של אירלד ושפתיו טעמו טעם מתכתי וגועלי, השדון הפסיק במשק כנפיו ושכב לצד אירלד. שני חיות במלכודת שמחכים לרגע הסופי. הוא לא שמע שום קול למשך חמש שניות, ואז הוא הרגיש קרירות של צל רוכנת מעליו. איזה מראה עלוב הדבר שצפה עליו ראה, נער עם שיער שחור ופרוע עם ידיים ופנים חבולים ומדממים. עם שדון שאפס מכוחותיו וגופו הקטן שכוב לצד אדונו, אירלד מלמל ופיו כאב כאב עמוק וחד בבקשה… הוא שמע דריכת חץ על המיתר וקול של הימתחות מיתר משובח וחריקת עץ שווידאו לו שהגיע לסוף דרכו, אירלד עצם את עיניו בחוזקה ואחז באדמה הלחה, מחשבותיו האחרונות של אדם צריכות להיות על בית. ככה צ'אט סיפר לו, הכל נראה כל כך רחוק. צ'אט, הפונדק, הבנות, השומרים. זה נראה שאירלד גדל ביער הארור הזה כל חייו ושמע סיפורים על אנשים שבנו בתים מאבן וחציר, אנשים שאהבו ובגדו, שמחו ועצבו. הכל נראה כמו מאין מיתוס שסבתות היו מספרות לנכדיהם במיטתם, הצליל של החץ הנורה איחר מעט וקול חבטה נשמע מעליו . החץ פספס את מטרתו הקרובה ופגע באדמה הלחה, מעל האצבע האמצעית של אירלד. הוא הרגיש קור של מתכת נוגע בלחייו ומלמול קצר שאחריו הגיע צעקה של פקודה, זה בהחלט היה אדם. הוא שמע את התנשמותו הכבדה ורשרוש השריון שלו, חריקה של עשרות קשתות נשמעה ואירלד הבין שהוא היה מוקף. מלמולים שקטים נשמעו מכל עבר אך אירלד היה עייף וליבו כמעט כשל. קול עמוק נשמע מהגרון של האדם שהתנשא מעליו, כנמר מעל אייל פצוע.
"מי אתה, ילד. ומה את עושה כאן?” אמר הקול הגברי והזועם, אירלד הרגיש את הרוק של האדם נוחת על מצחו וצחנה של זיעה ושל פחד נדפה מהאדם כמו אש בשדה קוצים, אירלד ניסה למצוא מילים אך ליבו צנח וטעם הדם על שפיתו זיעזע אותו. בקול צרוד וחסר הבעה, הוא ענה.
"אני… אירלד. מהכפר, לא ביער, אני מחפש נערה" הוא אמר והשתעל בכבדות, הוא הרגיש את כיבתו בוערת נשכב על פניו, הוא הקיא את נשמתו. האדם מעליו לא אמר מילה וצעד אחורה מאירלד, אירלד שמע אותו אומר "בסדר" לאדם אחר ורעש צורם של מגפיים שקשק את האדמה, אירלד הרגיש שגופו הורם וכיבתו התהפכה, כל גופו התנשם והזיע. הוא שמע אנשים צועדים ועלים יבשים מתרסקים בקולות פיצוח תחת במגפיים שלהם, הוא שמע קרקוש של שריון פה ושם אך לרוב הוא שמע מתיחה של מיתרים ופיסות של שריון עור. לאחר דקות קצרות הוא שמע שיחה
"זה לא הראשון בחודש הזה, מה עושים איתו?” שאל קול דק, אירלד חשב שזהו ילד קטן.
"שקט קילי, על תתעסק בזה. נראה עם הוא יביא תועלת במחבוא" אמר קול אחר קצת יותר בוגר, אירלד הרגיש שהוא נסחב מטרים על מטרים ובטנו ונשימתו נהיו כואבות, אירלד המתין ושמע זמזום חרישי מגיע ממקום כלשהו. הגבר ששכב אותו הצחין מזיעה קרה וחולצתו הספוגה גרמה לאירלד להרגיש אי-נוחות, קשתו נהדפה מאירלד כאשר הגבר הלך והחצים שבלטו מתוך האשפה שרטו את רגליו של אירלד. הוא לא שמע את נפנוף הכנפיים הקל של השדון אך הוא הצטרך לשתוק בינתיים, ראשו צלצל כמו פטישים על סדן, השריטה הארוכה שהתמתחה ממרפקו עד לכף ידו צרבה ואירלד נשך את שפתיו כל פעם שהגבר מעד או עלה וידו התנגשה כנגד חולצתו. הוא ניסה לעלות במחשבתו מי היו האנשים האלה, אלו לא ערפילים זה בטוח. הוא לא שמע בחייו על קבוצה של אנשים בתוך היער עצמו, רק שודדים וגנבים בפאתם שלו. הוא ניחש לעצמו שהם כנופיה שסולקה מכל הכפרים והערים באיזור ושהם מצאו מפלט ביער, כנראה במחבוא או בקרחות יער מוגנות. הקשתות על גבם שצלילם היה משובח גרם לאירלד לחשוב שיש בינהיים אנשי מקצוע, החץ שחתך את ידו היה עשוי מפלדה מוחלשת, כנראה מחוסר משאבים. אך ראש החץ חתך בצורה ישרה ונקיה, כמו חצי צייד. שריונם היה עשוי רובו מעור וחיזוקי כתפיים וברכיים מברזל, הרשרוש של חלק מהאנשים שנעו לידו אמר שגם שריון קשקשים נוכח מתחת לשכבה של ברזל ועור. כל מה שאירלד זוכר בדרכו למקום מחבואם של הזרים היה ההתפצחות של העלים המתים, צליל הציפורים והחרקים לא נשמע. כאילו שהיער ידע שבמוחו של אדם גוסס רק השקט שולט, ההליכה השקטה התמתחה ונמשכה לאורך זמן שכבר אבד שמוחו של אירלד. לאחר מה שנראה כמו שנים האדם שסחב את אירלד פנה אליו במשפט קצר, “אתה ער?” שאל הקול הנמוך והמותש, פיוו של אירלד היה יבש וראשו כאב פחות.
"מים…. בבקשה…” הוא פלט לאחר כמה שניות, נראה שהגבר היה מופתע מהעובדה שאירלד עדיין לא איבד את הכרתו. הוא צעק למישהו מהקבוצה וצעקתו הרמה והחדה גרמה לראשו של אירלד לפעום בחוזקה, תחושת הכאב מילאה אותו לאחר מכאן. לאחר כדקה הוא ראה בצד עינו ילד צעיר עם שריון קרוע שכנראה הותאם למידתו מתייצב ליד המנהיג עם נאד מים בידו, הקשת על גבו היית בגוון דבש ואשפת החצים נתלתה על מותנו. הילד בעל השיער האדום הביט באירלד מתוך סקרנות והסתלק החרדה שכהבין שעינו של אירלד נחה עליו, הגבר השעין את אירלד על גזע עץ רקוב וידו שהתחככה בלחות של העץ הרגיעה את הכאב מעט, הגבר החזיק את נאד המים בידו וקירב אותו לפיו של אירלד. אירלד התקרב לנאד והמים הקרים גלשו במורד גרונו במהירות כזו שגרמה לו להשתעל, הצריבה שהצטברה לו בגרון נעלמה לאחר שלקח כמה לגימות. כשאירלד התרחק מהנאד והשעין את ראשו הכאוב על הגזע הגבר הבין שזהו סימן להכניס את הנאד בחזרה למקומו, אך הוא היה חייב לשאול אותו.
"מה את-” באמצע המשפט הוא השתעל ארוכות ודמעות התחילו להיווצר שעיניו מהכאב בראשו,
"מה אתם תעשו איתי?” הוא שאל לבסוף והרגיש את השמש קודחת חור מלובן במצחו
"אנחנו רק מביאים אותך לבסיס הפעילויות, נעשה מה שהמנהיג יחפוץ" ענה הגבר בקצרות,
זה כל מה שאירלד הצטרך לדעת, מוות הייתה האפשרות הקלה.