הסוד-פרק 8-חולדות וקיסמים

פרק 8
אירלד המשיך ללכת על רגליו, הוא תהה כמה זמן עבר מאז שהם תפסו אותו. השמש היית בתחתית השמיים, הכוכבים והלבנה היו הדבר היחידי שהעירו את דרכו של אירלד חוץ מהלפידים שהגברים הדליקו. הפגיון של אירלד והתיק שגנב מהרופא עדיין התנשאו על גבו וכתפיו, מעילו האדום היה מלוכלך ומרופט, הכתפייה נקרעה ושרווליו היו משוחררים בלי כפתורים להדק אותם. אף אדם שהלך בחבורה לא דיבר עם אירלד, רק החליק מבטים חטופים בנער המוזר, במעיל שלו ובנשק שלו. הוא נראה להם כיצור מעולם אחר, כנראה אנשים אלו גדלו ומתו ביער, הנשים והמטפלות לא סיפרו לזאטוטים על העולם שמחכה מחוץ למבוך של עצים ומוות. העצים והאדמה נצבעה בצבע אדום חלוש מתחילת הדמדומים, אירלד העיף חול ואבנים כשהדרך המטונפת התחלפה במסלול אפר ואבן. אירלד התחיל לראות עמודים בעלי דגלים ירוקים וחומים חלושים, בקתות עשויות בעלי יסודות עץ וקירות חמר נוקשות, עור של חזירי בר, ירבועים, יחמורים וחיות שונות נתלו כחלונות בתוך קירות החמר האדמדמות. אירלד ראה נשים עם שמלות וחצאיות קצרות עשויות מעור, בידם פעוטים ישנים. הוא ראה ביתן גדול עם כבשן מחוצו לו וסדן גדול מברזל יצוק, הנפח כנראה ישן. אוהלים ומדורות נדלקו בצידי הדרך ואנשים עם בגדים יום יומיים ישנו או אכלו, אף אחד לא הניח את עינו על אירלד. מה שנתן לו תקווה שכנראה שהוא אינו הראשון שקבוצה זו "תפסה", הוא הפך במחשבתו את המקום אליו הוא מובל וראה שרוב החבורה החלה להתפזר לכיוונים שונים עד שרק הוא והאדם שסחב וליווה אותו כל הדרך נשארו מתהלכים בשביל, רגליו של אירלד כמעט נכנעו מכאב וראשו וזרועו עדיין העלו כאבים חדים ומהירים. הגבר כחכך בגרונו והחל לדבר,
"אני מלווה אותך לזקן, הוא יחליט מה יהיה גורלך" אמר בשלווה וקלילות ראש, גורלו? האם הוא יוענש על שוטטות ביער. נשמע מטורף, אירלד השתעל קצרות.
"על מה אני נשפט?" שאל בקצרה והגבר בהה באירלד בהבעה של זלזול, שמץ של בלבול.
לאחר הליכה קצר בדרך הסלולה והסלעי "טיפש…" מלמל לעצמו הגבר בידיעה שאירלד שמע
אותו, הם עצרו בגרירת רגליים ליד בניין בינוני עשוי מאבן ירוקה ומעלה אזוב, הגבר ירק ודחף את אירלד לכיוון הדלת.
"מחכים לך" צחקק הגבר הגוץ והחל לשרוק מנגינה משונה, אירלד הרגיש את פגיונו נתלה על גבו מרצועה מאולתרת שהצטרך להכין בדרך לפה כדי שהוא יפסיק להתחכך ברגלו, דלת העץ העתיק נשענה על צירים מתכתיים צורמים וחורקים שלא שומנו כמה עשרות שנים. ברגע שאירלד הניח את כף רגלו המרופטת על רצפת העור של החדר משב של אוויר חמים מילא את פניו וריח של פרוות ובשר מילא את אפו בתחושה שגרמה לבטנו לצרום ולהזכיר לו שלא אכל ארוחה טובה מזמן.
בחדר נח כס מעץ ומולו שולחן ארוך שמטעמים מכל סוג נחו עליו. בשר, זיתים, בצלים שרויים ביין, שיפודים שעליהם לבושים חריצי גבינה ועגבניות קלויים. יינות בבקבוקים ישנים ודלעות שנפרסו, פרות יער חמוצים ופטריות הושרו ברטבים מתוקים. האיש בסוף השולחן לבש הבעה של אי-נוחות, על הכס המאולתר ישב גבר גדול בעל גלימה אפורה שעשויה מפרוות שונות, פניו זקנים ובולטים והתווים חדים. עיניו הקטנות והחולדתיות נחו על עיניו של אירלד ונתנו לו הרגשה של צינה, מעט השער שנותר על קרקפתו היה בעל גוון אפור ולבן. הזיפים האפורים שהזדקפו כמו נציבים מסנטרו ומלחייו הקנו לאיש מראה של חולדה אנושית, פיו נמתח לחיוך וחשף שיניים צהובות ועקומות.
“צעד קדימה, זר, עם כוונותיך מהימנות איננו ניגע בך לרעה. אך לעת עתה, שב"
אמר הגבר וסימן לאירלד לשבת, אירלד גרר את הכיסא לאחור והתיישב על העץ הלא נוח. הוא לא העז לגעת במאכלים שנפרשו לפניו, פן הם לא בשבילו.
"אתה תישפט כאן בחדר זה, הכל ישאר ביני, בינך, ובין האלים"
ציטט הגבר, המשפט האחרון שלו נשמע מוכר. איש שאירלד לא ידע על קיומו הופיע לימינו ומזג יין סגלגל לקרן שתייה, האם זהו מבחן?
“על מה אני נשפט? אדוני הטוב"
שאל אירלד, ידיו החליקו על הכוס בצפייה לתשובה. הגבר השמיע צחקוק קלוש, כאילו שכל הזרים שתפסו ביער שאלו אותה שאלה ובפיו אותה תשובה.
"שוטטות, ריגול, הכוונות שלך לא ידועות לי אירלד הזר. ידוע לי שאני מצאתי בצד הלא נכון של היער, אני מארח אותך כאן בביתי. לעיני האל ולעיני שלי אתה תספר לי למה דרכה רגליך באדמתי.”
אירלד לא הבין, הצד הלא נכון של היער? ממתי מישהו מחליט שאדמת היער הקדושה שלו, טירוף.
הוא לא יכול לספר לגבר את כוונותיו, הוא יותר מדי לא ברור.
"הדיחו אותי מהכפר שלי, יצאתי ליער לחפש מקלט. ראשי לא היה מאורגן באותו זמן ולכן הייתי טיפש מכדי לחשוב שיש משהו שימושי פה"
אירלד חשב שזהו שקר מספיק הגיוני, אך הבעת פרצופו של הגבר גרמה ללבו לצנוח.
"הממ, עם אילו כוונותיך אירלד הזר, בידיך משהו כלל לא שימושי בדיוק כאן. האם הינך יודע מי אנו? מהו מקום זה?”
שאל הגבר ופיהק קצרות, אירלד ליקק את שפתיו ולקח לגימה קצרה מהיין הסגול. הוא היה חמוץ ודי יבש, אבל ההרגשה של נוזל בפיו חוץ מהרוק שלו הייתה הרגשה עילאית.
"בכפר שלי לא דיברו על תושבי היער, או על מה שקורה בתוכו. אז במחילה ממך איני יודע מי אתם, או מהו מקום זה"
הגבר חייך והניף את ידו למעלה, הקשה אחת באצבעותיו המריצה משרתת צעירה לרוץ נושאת נדן עץ ופלדה. הגבר קם מהשולחן ואירלד ראה שכושרו לא הייתה במיטב, כרס שנשלטה על ידי חגורה הזדקרה מבטנו. הוא צעד בצידו של השולחן, מעביר את אצבעו במפה שנחה עליו. הוא חטף זית והקפיץ אותו לפיו. הגבר נעצר ליד אירלד והניף את הנדן קדימה הוא בהה באירלד וסימן לו לפתוח את הנדן, בבלבול רב פתח אירלד את הנדן ומתחתיו נחה חרב ממזרית. החרבה הייתה ארוכה ואותיות משונות נכתבו לכל אורכה. הלהב נראה כה חד עד שיוכל לחתוך אוויר,
"אנחנו אחוות העלים, משרתי העץ, סוגדי האל בעל אלף השורשים, כולנו חלק קטן בתצרף הגדול ששמו הקרב. הצטרף אלינו אירלד הזר, ולא תהיה זר עוד, שמך יהיה אירלד הנווד. היה חלק מאיתנו ואושר ותהילה בקרב יובטחו לך, עם תסרב להצעה הנדיבה שלי. יתנהל דו-קרב, בינך לבין טיפש אחר שברוב טיפשותו סירב. מה זה יהיה?”
שאל הגבר החלדתי וחייך מאוזן לאוזן, החרב שעונה על כתפו של אירלד הכבידה עליו. טעם היין נמוג משפתיו, כל מה שנשאר היה חוסר במילים. הוא לא יוכל להצטרף לאחווה המזורגגת זו, הם לעולם לא ירשו לו למצוא את קינדרה. לזרום עם הזרם ולהצטרף אליהם יוכל לעזור לו לחפש עמיתים ואז לערוק ולברוח, אך לאירלד לא היה זמן. הוא לא היה סייף טוב ולכן שתי הברירות לא התירו לו הרבה מקום לנשימה,
“אני לא אצטרף אליכם, יש לי מטרתה שעלי להשלים ואני יצא אליה מיד"
הבעתו של הגבר השתנתה להבעה מלאת לגלוג, חיוך טרוד נקפץ על שפתיו.
“לא תעשה שום דבר כזה, דו-קרב החלטת. דו-קרב תקבל" הוא סינן ובהנפת יד אחת זוג ידיים שריריות ובוטות אחזו באירלד וגררו אותו מכיסאו, הדבר האחרון שראה זה הגבר החלדתי מחדד את הקיסם שקרא לו החרב שלו.