העיר השחורה – 5

וולטר נכנס לביתו המופאר שהיה בקצה גני המלוכה מדוכדך וכעוס. הוא התיישב על המיטה הקטנה, בוהה בכיריים החשמליות ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה דיבר עם ג'ייד. זה היה לפני שבוע, הנשיקה הראשונה שלהם, אחרי שלוש שנים של זוגיות אמיתית. אחרי שנתיים שהם התאהבו זה בזה ושמרו זאת בסוד אחד מפני השני. דמעות עלו בעיניו הכחולות.
"איך זה היה יכול לקרות?" הוא צעק והכה בקיר העץ הממורק. המכה היתה חזקה ביותר כי מערכת כלי "הדרקון" (מערכת כלי המטבח מחרסינה שלו) נפלה והתנפצה על הרצפה. כרגע זה לא ממש הזיז לו שמערכת כלי המטבח האהובה עליו, הזכר היחיד מאמו, נשבר מול עיניו. כרגע שנאה ורגשות נקם עלו בו. רגשות נקם ברוצח.
'אני צריך להצטרף לקלאריס והאחרות, למצוא את הרוצח, לנקום!' חשב בכעס ויצא מביתו הקטן והצנוע, אל עבר ארמון המלוכה, והפעם לא כדי לראות את אולגה.

שלושת האחיות עמדו מעל יהלום שחור וקטן שכדור ערפל עלה ממנו.
"אז… לא הבנתי, מה זה אמור להיות, לעזאזל?" שאלה קלאריס.
"היהלום המקודש, הוא מכיל בתוכו כל נפש של תושב בעיר שלנו, ויכול להוביל אותנו אל כל תושב שנרצה." ענתה פאריסון.
"אז אם נחפש את הנשמה של קריימס בתוכו…" התחילה לומר רומס.
"נוכל למצוא את מבוקשה של ג'ייד!" סיימה את המשפט של אחותה בחיוך מרווח אודם שחור שבמהרה הפך שוב לחיוך עצוב.
"כן." אמרה פאריסון, "אבל זה לא עובד ככה. אנחנו צריכים את יהלום הנשמות, שבאמת שומר בתוכו את כל הנשמות, להניח אותו מעל היהלום המקודש וללחוש את שמו של הבן-אדם שאנו רוצות ל'בקר'."
"איפה נוכל למצוא את היהלום הזה?" שאלה רומס בחשש שתגיד קלאריס משהו נורא.
"בקברי הממלכה, היכן ששמורים כל האוצרות." ענתה פאריסון ופניה החווירו.
"זה לא כזה נורא כמו שחשבתי." אמרה קלאריס והעיפה את צמתה השחורה הארוכה מפניה. רומס ופאריסון הביטו בה ופניהן נראו קודרות ופוחדות, "מה?"
"על מאורת הקבר, שומר היאקוייג, היצור האפל ביותר בעיר, אף אחד לא הצליח לעבור, מספרים שזה מה שהרג את אמא." אמרה פאריסון. קלאריס נדהמה כשהוציאה מפיה אחותה הצעירה את המילה 'אמא' כי בין המשפחה שררה עסקה לא להזכיר את מעשיה, שמה, או את המילה 'אמא'. כי… טוב היתה התערבות. מי שעובר על חוקי ההתערבות, חייב להישאר בחבית החדה, יום שלם, ורוב הסיכויים… שהוא לא ישרוד.
"היה לנו הסכם!" אמרה קלאריס מזועזעת.
"הייתי חייבת להוציא זאת מפי!" מחתה פאריסון.
"טוב, עכשיו תצטרכי לבלות עשרים-וארבע שעות בתוך החבית החדה."
"קלאריס!" נזפה בה רומס.
"אלא החוקים!" נבחה על רומס המזועזעת. "אני מצטערת אבל זה החוק." היא נקשה באצבעותיה ובערפל של זהב הופיעה מולן חבית עץ גדולה מעוטרת בסיפור באיורים של תיבת פנדורה. קוראים לה 'החבית החדה' משום שמספרים שבתוך החבית מתגורר יצור מרושע ולשונו חדה. היא יכלה לפגוע גם בדיבור, בכישופים, ובארס.
פאריסון בלעה רוק בבהלה. "אין מצב!"
"אני מצטערת, אבל אלו החוקים! הבטחנו לאבא!"
"קלאריס!"
"מספיק רומס! זה הגורל שמגיע לה, להיכנס לחבית, ואם המזל יהיה איתה היא תצא משם, ואם לא…" קלאריס התאמצה לא להביא את דמעותיה מעבר לסף העין.
אנחה עלתה מפיה של פאריסון. "בסדר, הכנס אותי!" קראה וערפל זהב אפף אותה. היא ריחפה אל עבר פתח החבית הגבוהה שגובהה היה לפחות שלושה מטרים. פאריסון עמדה בקצה, מסתכלת בחשש אל תוך האפלה.
"את תצאי משם!" קראה לה רומס.
"אני מקווה." מילמלה לעצמה וקפצה פנימה.

פאריסון חשבה שהיא צונחת אל מותה שפגעה בקרקעית. קרקעית רכה.
"היפנוסוס." לחשה וכדור אש עלה בידיה. ריח מעופש ורקוב עלה באפה והיא הבחינה שהיא דורכת על דברים די קשים אך גם רכים. היא התקרבה אל דברים אלה, גופות. גופות מדממות, חלקן חסרות חלק, חלקן כבר שלדים.
"זה רק עשרים-וארבע שעות, פאריסון, את תשרדי." דחקה בעצמה להאמין בדבריה.
"אני לא בטוח בזה." קול של ילד עלה באוזניה. היא הסתובבה וראתה ילד קטן, רזה מאוד, חיוור מאוד, בעל שיער שחור מתולתל מלא קשרים. גופייתו כבר היתה קרועה וחתכים היו על פניו הקטנות.
"אני פה כבר שנתיים. מאז שאני בן תשע, שרדתי, בקושי, אבל אף אחד לא בא לאסוף אותי."
"אני מבטיחה, שאם אצא כאן, אקח אותך איתי." לחשה פאריסון. טוב לבה ביעבע ממנה כמו לבה רותחת הצונחת מהר געש.
"ומי אמר שתצאו מפה, אה?" קול זדוני נשמע ומשהו זז באפלה. משהו גדול מאוד, מכוער מאוד, מבעית מאוד, מפחיד מאוד.
"מי שם?" קראה פאריסון.
"למה אמרת זאת? עכשיו יש לו נשק נגדנו, אל תגידי כלום!" ציווה עליה הילד.
"מה?" שאלה אותו והוא סימן לה להיות בשקט.
"אני? הו, אני! אני הא הסיוט הכי גדול שלכם!"