הפרח של איריס – פרק ראשון

מאותו יום עברו 10 שנים. לא במבדויק כמובן, אבל בערך 10. חוץ מיזה- למה אני צריך לספור?
ישבתי על הדשא בפארק ליד הבית, זה היה יום קיצי ונעים, רוח קלה עברה על פני כמו ליטוף, והדשא עיקצץ בתוך ידי כאשר תפסתי בו. עצמתי את עיני והתמכרתי לרגע.
עד שדנילה הגיע בצווחות מאזור הרמפות של הפארק.
"היי, יא פרח!" הוא זרק לעברי קסדה. תפסתי אותה ושמתי אותה על ראשי בחיוך, קם במהירות מהדשא המעקצץ. "מה אתה פה עכשיו? הבטחת לי להיות ברמפות לפני 7 דקות!"
"מה אתה מתלונן לי" הקמתי את הסקייטבורד שלי מהדשא בעוד דנילה עוצר ליד חלקת הדשא, מקפיץ את הסקייטבורד למעלה, תופס בו ומתקרב אליי "אתה זה שהודיע לי על זה לפני חצי שעה. אני זה שצריך להתלונן, אינפנתיל". דנילה נשכב על הדשא. מתעלם ממה שאמרתי.
"דווקא מקום מעולה מצאת לנו" הוא חייך, עוצם את עיניו ומתמכר לרגע. מה שהוא מנע ממני לעשות. אני נאנח, מפיל את הסקייטבורד שלי על הדשא ומתיישב לידו.
"זה טוב יותר מהרמפות?"
"זה ההפך הגמור מהרמפות." החיוך שלו התרחב.
"אז זה רע?" שאלתי בדאגה שניסתי להסוות.
"זה מעולה. זה מרגיע." הוא נשמע די שמח "לפני רגע מירנוב וזייצב התרסקו על אחת הרמפות והיא פשוט קרסה פנימה" הוא נשמע מתלהב קצת, הוא פקח את עיניו והתיישב. "היא נשברה, זאתי הגדולה שאתה אוהב" הוא נשמע מאוכזב. "אבל יתקנו אותה עד שבוע הבא, אני מקווה." ידו תפסה בידי, ואצבעותיו השתלבו בשלי. לא התנערתי מהן כמו בפעמים הקודמות. זה דנילה, ואני צריך להתרגל לזה. נשמתי עמוק. קצת התאכזבתי בגלל הרמפה, כי, אחרי הכול, זו הרמפה שאני הכי אוהב, הראשונה שעלייה בעצם ניסתי את הסקייטבורד הראשון שלי, אבל.. טוב. קורה לפעמים. טמנתי את מבטי בדשא הירוק. הוא כמעט זהר.
"מי יודע איפה אני אהיה בשבוע הבא" אמרתי בשקט. דנילה התקרב אליי והשעין את ראשו על כתיפי. מעודד אותי להמשיך. "מי יודע איפה אני אהיה?! אבא רוצה לשלוח אותי לאיזה חור בסיביר. אני רוצה להמשיך בתיכון השכונתי… לא יודע, באמת" נאנחתי. ידו של דנילה לחצה את שלי, לחצתי בחזרה. הוא חייך.
"אתה רוצה שאני אתקן אותה?" דנילה שאל. "אני יכול!". צחקתי.
"אתה תמים כול כך" פרעתי את שיערו. "אפילו שאתה גדול ממני בחודש וחצי"
"אה אה אה! שקט אתה!" נימה מסוייגת של כעס נשמעה בקולו. "אתה רוצה שאני אבקש ממירנוב וזייצב לשבור לך עוד רמפה?"
"לא, לא תודה" אמרתי בשקט, נישקתי אותו על הלחי.
***
שעתיים לאחר מיכן (באיחור של 56 דקות בדיוק) התייצבתי בבית. אבא תפס אותי ברגע שנכנסתי הביתה.
"תנגב את הרגליים" הוא דרש. הנחתי את הסקייטבורד על הרצפה (שבהקה מרוב ניקיון), תליתי את את הקסדה (ששכחתי להחזיר לדנילה) על מתלה הכובעים הישן, וניגבתי באיטיות-באיטיות את רגליי על השטיח, כדי לעצבן את אבא שלי. הוא רק נשף אוויר בכעס, חיכה שאסיים, ואז נהם "בוא, אנחנו צריכים לדבר" כמו איזו חיה. החנקתי צחקוק. אבא שלי נראה בערך כמו היטלר, אבל גינג´י. אותה תספורת מוזרה, בערך אותו פרצוף, אותו שפם… רק שהוא היה שמנמן, גבוה יחסית למשקלו (108, כבוד) , ושפוף. הואת תמיד הלך עם גב כפוף ופרצוף בתוך האדמה. לא יודע מה קרה- אבל עד גיל 8 שלי, בערך, אבא הלך זקוף, ואכל הרבה פחות, וגם לא הייתה לו אותה קרחת.
נכנסתי אל המטבח בצעדים גדולים. גם הוא, מצוחצח. לאבא שלי יש משהו מטורף נגד לכלוך. נאלצתי לנקות את רגלי על השטיח גם לפני שנכנסתי למטבח. התיישבתי אל מול השולחן הכחול שעמד באמצע המטבח, מסכן. אבא ישב מהצד השני.
"איריס תקשיב-"
"אל תקרא לי ככה" קטעתי אותו בגסות. שנאתי את השיחות האלו, לא משנה עד כמה היו נדירות.
"אוקיי, תקשיב" אבא נשמע עייף מאוד. "אני יודע שכבר ניהלנו את הדיון הזה בעבר, אבל תשתוק פעם אחת ותקשיב." הוא חיכה שאגיב כמה שניות, אבל בגלל שלא עשיתי דבר, הוא המשיך. אני ידעתי שהוא עצוב ומאוכזב ממני, שיצא לו בן שהוא לא בדיוק כמו כולם, אחד כזה שלא בדיוק מושלם כמו שהוא ציפה. "אני מצטער על כול הויכוחים לפני כן, אבל עכשיו זה כבר קבוע"
"מה קבוע?!" התפרצתי בכעס.
"אתה הולך לנסוע לסיביר, לאירקוצק" הוא אמר את זה בכזו שלווה, כאילו זה לא באמת מזיז לו. למרות שהוא נשאר מאוכזב ומדוכא בדיוק כמו לפניכן, הבנתי שהתשובה שלי לא תזיז לו, אז רק נתתי מכה לשולחן, קמתי מהכיסא, ורצתי מהמטבח, שמתי את הקסדה על ראשי, הנפתיא ת הסקיטבורד, נחתי עליו ויצאתי מהבית. מהר מאוד דמעות עלו בעיני. כעסתי. על מי? על אבא שלי. למה? כי הוא הרס לי כרגע את החיים. ידעתי שהוא לא קולט שכרגע הוא לוקח אותי לאיזה חור, בלי קשר לכלום, וגורם לי לוותר על הכול. זה שהוא עשה את זה, לא אומר שגם אני חייב! ואפילו לא אכפת לו מהתשובה שלי, והוא קבע את זה בשבילי.
כעסתי. זה פשוט כול כך. כעסתי.
הוצאתי את הסלולארי מהכיס האחורי של הג´ינס שלי וחייגתי לדנילה.
"הלו?" הוא ענה. הוא נשמע מתלהב.
"אתה ברמפות, בפארק?" כיוויתי שהוא לא שומע את זה שאני בוכה. ניסתי להסתיר את זה.
"מה קרה?" הוא שאל, ברור שהוא שם לב, זה דנילה.
"אני אפגוש אותך שם בעוד שבע דקות" יללתי בשקט, וניתקתי.