הפרח של איריס – פרק שני

רגע לפני הקריאה- לקוראים שלי (יש כאלו?1 אמגג!) אני מצטערת שלא כתבתי כול כך הרבה זמן, התחלתי את כתיבת הסיפור בתקופה מאוד קשה, ועכשיו, התקופה נרגעה, אני מקווה שהפרק בסדר…
<3
אלין.
ולקוראים החדשים- אני מזכירה- סיפור זה הוא עוסק בקצת בקהילה הגאה (אוקיי מה אני מתפלצת הומואים. הדמות הראשית הוא הומו. אוי, פאק! go to hell haters! XD) ואל תצפו לכתיבה פנומנלית כי אני הזויה והכתיבה לא משו (תודה לאלו שהוכיחו את זה אינעל ראעבק).
תהנו מהסיפור!
~~~~~~~~~~~~~~~~
הרוח פשוט הצליפה בפנים שלי ללא רחמים. הבקייטבורד שלי נסע במהירות מטורפת שאף פעם לא ניסיתי אותהודמעות זלגו ללא שם סכר שיגן עליהן. מהר מאוד הקור התחיל לשפוט בגופי, אבל לא שמתי קצוץ, המילים חסרות ההבעה של אבא שלי, היטלר שכמוהו, עברו במוחי בלופים, בצורה כזו שהיה יותר גרוע משיר זול וגרוע שנתקע בראש, הייתי צריך לנער את ראשי כמה פעמים כדי שאני אשמע בכלל משהו, חוץ מאת מילותיו, ובכדי לראות משהו שהוא לא פניו הקפואות.
כמה שהשיחה הייתה קצרה וקטעתי אותה.היא הייתה השיחה הכי מהפכנית בחיי. ברגע מחורבן אחד הוא פשוט לקח לי את כול מה שהיה קיים בחיי. בכמה מילים פשוטות הוא גרר אותי לחלום שלו, לחיים שלו, ממה שבעצם רציתי לברוח מהרגע שבו אימא מתה.
אימא.
אני כול כך רוצה את אימא.
כאשר הגעתי אל הפארק, הרמת את הסקיטבורד ורצתי אל הרמפות, כמעט ולא שמתי לב אל הרמפה שלי, שהייתה מגודרת במין רצועת ניילון שצבועה באדום, אפילו לא קראתי מה כתוב שם. פשוט רצתי אל דנילה, שעמד ליד רמפה קטנה יותר, נשען עלייה בעייפות, הוא לא הבחין בי.
"דנילה!" צרחתי, הקור צרב את גרוני. הדמעות צרבו את עייני. דנילה רץ אליי, ידיו מוכנות לחבק. צנחתי אל תוך ידיו. הדמעות פרצו עוד יותר, וכתיפו החזקה והשרירית של דנילה הייתה שם כדי לספוג את הכול. הוא הוביל אותי אל אחת הרמפות, התישבתי על העץ הקשה והמחוספס, וטמנתי עוד יותר את ראשי בכתיפו. הוא ליטף את ראשי, משחחר את הסקייטבורד שלי מידי, שלפתו אותו בצורה כזו שמפרקי עצבועתיי איימו להתפוצץ.
"מה קרה" הוא לחש בנימה אכפתית, אבל לא בתור שאלה. הוא דרש שאגיד זאת. נשמתי עמוק והתיישרתי. פגשתי את פניו. הוא החזיק את ידי. ניסיתי לחייך.
"סתם…" ניגבתי בידי השנייה את הדמעות "אבא שלי שולח אותי לחור בסיביר". אחיזתו סביב ידי קצת נרפטה. הוא היה המון. "חשבת שהכול יסתדר…" אמרתי ושיחררתי את ידו, מתרחק קצת. "אני מצטער דנילה".
הוא הרכין את ראשו, ורעמת שיערו הבלונדיני, שקצוותיו צהועים בצב אדום- כתום מדהים, שתמיד הזכיר לי אש, נפלה על פניו החיוורים והרזים. והעיינים הכחולות שלו נראו אפורות יותר מאי פעם. הוא בכה.
הוא בכה.
"אני כול כך מצטער" שמתי לב שדמעותיי הפסיקו לזלוג קצת. והלחיים שלי התייבשו. העברתי את ידי בשיער וקמתי ללכת.
"לא. אתה לא עוזב אותי ככה" הוא תפס בידי אחיזה חזקה מידי. וגרר אותי למטה, נשכבתי על הרמפה, הוא נשכב לידי.
"אני חייב" מלמלתי. ידו חיזקה את אחיזתה סביב ידי, רציתי להגיד לו שהוא מכאיב לי, אבל שתקתי. אני צריך אותו והוא אותי. למה להרוס כזה מומנט? "אבא כבר החליט הכול".
"איזה אבא מחורבן יש לך, אתה יודע?" הוא אמר בכעס. הוא באמת ובתמים כעס. השיער שלו השתלב מעולה עם הרמפה הבהירה.
"אני מצטער… אין לי שופ אפשרות אחרת!" אמרתי.
"ברור ברור, אתה לא יכול להגיד לאבא שלך לא…"
"אני לא יכול! מי יודע מה הוא הולך לעשות לי?!" אמרתי. הרגשתי שהתחלנו ריב. אני ממש אל רציתי את זה. "אני לא רוצה לריב".
"אבל יכולתי להתנגד!" הוא קם ואמר בכעס. גורר אותי אחריו. "אתה משאיר אותי מאוחריך. אתה משאיר את כולנו. אתה יודע שאני לא מוכן לזה!"
נשמתי עמוק.
תרגע איריס.
תרגע.
אני לא נרגעתי.
"גם לי זה רע! גם אני לא יכול לסבול את המחשבה שנהיה מופרדים! פרודים! לא משנה! אני לא אוכל לחיות ככה!"
"אז תיקח אותי איתך, חתיכת בן כלב!" אמר דניה לבסוף, תופס בסקייטבורד שלו ונוסע משם.
ממני.