הצייד והזאבה

פעם לפני הרבה שנים במקום רחוק ואפל היה יער מיוחד שנקרא "יער ההזיות". חיו שם יצורים קסומים ויפים – חיות מיוחדות ונדירות עם כוח קסום ולכן אף צייד לא הצליח לצוד אותן.
כל מי שניסה, נכשל. חוץ מאחד. הצייד הבודד – היחיד שחי ביער והצליח לשרוד.
ביער יש קסם אפל שגורם לבני האדם להיכנס להזיות ולאבד את השפיות ומשם הדרך אל המוות מהירה. כל מי שנכנס לשם, מצא את מותו. עם הזמן התמעטו הציידים, והחיות יכלו לחיות בשקט. טוב, לפעמים, כשהצייד היה נח.
הצייד – לא היה אדם רגיל והיה ערמומי וחכם שידע להערים על החיות הקסומות והיפות. הוא אהב לצוד אותן וזו הייתה משאת חייו, היחיד שהצליח בכל פעם מחדש. פעם תפס ארנבת ופעם ציפור. פעם איילה ופעם כבשה.
הוא שמר אותן בכלובים מיוחדים והשתמש בכוחות המיוחדים שלהם בכל פעם שהתחשק לו וחי בבית מבודד ביער, לבדו. איך הוא הצליח אתם שואלים? הוא היה חצי אדם חצי נחש וגם לו היו כוחות מיוחדים. כוחות אפלים שהיו רק שלו.
הוא היה משתמש בלשון הרעילה שלו לרוקן מהחיות את הכוחות הקסומים שלהן, ובעיניו הירוקות מהפנט אותן. ערמומי כבר אמרנו? אבל עדיין, לא שבע רצון. למרות שהתרגש בכל פעם מחדש שהצליח ללכוד עוד חיה ברשתו,
הייתה חיה אחת שחשק בה יותר מכולן. הזאבה הלבנה. היא הייתה יפה ומיוחדת והחיה החכמה מכל חיות היער.
הצייד ניסה לפתות אותה בדרכים שונות אך היא הייתה חכמה ומהירה ממנו.
היא לא נפלה ברשת שלו והצייד היה חוזר לביתו מתוסכל וזועם בכל פעם שנכשל.
גם ברגע שחשב שהיא בידיו וכמעט הצליח להפנט אותה בעיניו המכשפות – היא הצליחה להתחמק ולברוח בשנייה האחרונה.
יום אחד, חשב הצייד על טקטיקה חדשה. הוא הבין שלא יצליח לתפוס אותה לעולם אלא אם כן ילמד אותה. הוא חייב לדעת מה החולשה שלה. אבל איך?
הוא עינה את החיות שתפס ואילץ אותן לספר לו מה החולשה של הזאבה היפה.
הציפור הייתה הראשונה להישבר. פצועה וחלשה גילתה לצייד האכזר את האמת על הזאבה.
לא היה קץ לאושר של הצייד. יש לו עכשיו נשק נגדה והיא אפילו לא יודעת. הוא לקח את החיות שלכד ורוקן מהן שוב את כוחותיהן. פצע כל אחת ואחת מהן והפנט אותן כשהוא מותיר אותן שרועות על הקרקע ביער, חשופות וחסרות ישע. הוא חיכה לה. הוא ידע שהיא תריח אותן ותבוא להציל אותן. זו החולשה שלה.
ואכן כך היה. הזאבה הגיעה למקום שבו היו שרועות החיות הפצועות. היא יללה בכאב וליקקה את פצעיהן. חיזקה אותן בזכות כוחה האדיר והצליחה להשיב להן את רוח החיים מבלי לחשוב על עצמה, שכעת היא חלשה יותר. החיות התעוררו לאט והביטו בזאבה ששכבה על הקרקע חלשה ועייפה. בשנייה הזו תפס אותה הצייד ברשתו ורוקן אותה משארית כוחותיה.
הוא חזר מחויך ושבע רצון לביתו, מאושר שהצליח להגשים את מטרתו.
כעת יש לו אוסף מכובד של חיות קסומות ובראשן הזאבה הלבנה שסוף סוף הצליח לתפוס ברשת. הוא כל כך שמח שהחליט לפנק את כל החיות בסעודת מלכים והגיש להן מנות בשר מגרות במיוחד. החיות זללו בתאווה, אבל הזאבה סירבה לאכול. היא היחידה שלא הייתה מהופנטת והוא לא יכל לשלוט בה. היא עצמה את עיניה כל הזמן חושבת על תוכנית בריחה. לכל אחד יש חולשה. וכך חלפו להם יומיים. הזאבה לא אכלה את המנות שהגיש לה הצייד והסתפקה במים בלבד. לא שעתה לקריאותיו ולצעקותיו. רק שכבה במנוחה בעיניים עצומות רוקמת תוכנית. לקראת הלילה היא שרטה את עצמה בקושי רב ונשכבה חלושה על הבטון הקר.
הצייד בחן אותה מרחוק וראה שאינה זזה. היא נראתה לו מתה והא נבהל. נבהל ממש.
הוא קרא לה, צעק עליה ומצידה – אין תגובה. הוא הכניס את ידו לכלוב ונגע בה אך הזאבה לא זזה. הצייד נחרד ומיהר לפתוח את הכלוב. הוא לא יסכים שהאוצר הכי יקר שלו ימות ככה פתאום. אחרי הניסיונות הרבים לתפוס אותה – הוא יעשה הכל שתישאר לידו.
הוא התקרב אליה וליטף את פרוותה הרכה והלבנה ואימץ אותה לחיקו.
היא ידעה שזה הרגע היחיד שלה לברוח, ופתחה בקושי רב את פיה ונעצה את שיניה בזרועו חזק ככל שיכלה ושרטה אותו בפניו עם ציפורניה החדות. הצייד נרתע לאחור וזעק מכאב.
והזאבה, קמה וברחה דרך השער הפתוח, מותירה אותו המום ומדמם בתוך הכלוב וברחה ליער – שוב חופשיה.