הקוסמת מארץ המסתור. פרק 1……. (עם צי'רונו!)

קמתי ליום רגיל במלון הזוועתי.
המזרן קשה כמו אבן, מלא אבק. הקירות מאובקות גם כן וחוץ ממיטה, בעצם אין כלום.
זה החור שבו אני גרה, מקום נטוש, שהיה פעם מלון כנראה. הוא לא מוצלח כמלון, אפשר לומר.
אף אחד לא יודע שזה מלון חוץ ממני. המלון נעול, כך שאף אחד לא יכול להיכנס.
עצמתי את עיניי למשך שניות ופקחתי אותם שוב.
החדר הופיע מצוחצח כאילו מנקה עברה פה וניקתה ביסודיות, גרגיר אבק לא נחת על הרצפה.
המיטה נהפכה לקלה במיוחד ועמוקה, במיוחד נוחה.
פתחתי את הדלת, עברתי לחדר האמבטיה שגם הוא היה מאובק והמים שזרמו ממנו היו מי ביוב.
עצמתי את עיניי שוב, פקחתי אותם לאחר כמה שניות.
וטה- דם! אמבטיה מועשרת בקצף ומים, עם ברווז צהוב בצד, ספוג בצד השני. כיור ליד, עם מים מינרלים טעימים. מברשת בצד הכיור, מברשת הכי חדישה שאפשר להמציא. גם הייתה משחה נורמלית, הכי טובה מבין כולם.
בארון, היה בגדים רגילים לחלוטין, שלא אראה חשודה בחוץ.
תבינו, הארץ שלי שרוצה בכשפים. כל מי שנראה עשיר, מיד תוקפים אותו. כך ששמתי את בגדיי העם הרגילים.
לארץ שלי קוראים רפובליקה. ארץ מטופשת מאוד, אין בה שום שלום, כל מכשף גונב את כספך, ברגע שהוא רואה מטבע בידך.
הראש ממשלה כבר לא יודע מה לעשות, כול יום באים וגונבים מכספו.
זה עצוב כל כך. מזל שאני חסינה לזה.
הסתרקתי בקצת, שלא יראו שיש לי תספורת מהממת.
שיער שחור ועיניים ירוקות.
יצאתי מהמלון, נועלת, לוחשת לחשי קוסמות וסוגרת.
נעילה לא מספיקה בשביל הכשפים המרושעים.
יצאתי ברחוב, מנסה לא למשוך מבטים אליי, הולכת לחנות בה אני רגילה להיות.
דפקתי בדלת. לא נשמע קול בתוכה. הדלת נעולה. לאחר כמה דפיקות בכמה דקות, בלית ברירה נשפתי עמוק ודחפתי את הדלת בנשמתי. ראיתי את המוכר, מסדר את המוצרים. ישר ששמע את צעדיי הוא הסיט את מבטו אליי. מבטו היה נראה מופחד.
"בבקשה כשפית, אל תעשי לי כלום!" הוא התקפל בבכי.
"אני לא כשפית! מתי תקלוט?!" כעסתי ועם ידיי באוויר הרמתי את ראשו למעלה.
"אח… סליחה, " הוא אמר והורדתי את ידיי. "אז מה את?" הוא שאל לאחר מכן, מנסה להירגע.
"אני מה שאתה לא צריך לדעת." לחשתי, הבטתי בעיניו.
עיניו היו מסוחררות. חייכתי חיוך קל והצבעתי על הקופה. "כסף. עכשיו." אמרתי בתקיפות.
הוא התקרב לקופה, בלי מחשבות בראש, פותח את הקופה ומושיט לי את הכסף.
"עכשיו תשכח את כל מה שקרה." הפסקתי את ההיפנוזה.
המוכר התעלף אבל לאחר שנייה קם וראה אותי מחייכת, מסתכלת על אחד מהזרים.
"נאיה, הקונה הרגילה. למה את קונה כל כך הרבה זרים?" שאל.
"בוא נגיד, שאני מחזרת אחרי מישהו." חייכתי חיוך ערמומי. לקחתי את אחד הזרים הזולים ביותר, שלקח רק 1% ממה שלקחתי.
"נו, את הזר הזה? יש עוד הרבה, יקרים יותר אבל הרבה יותר איכותיים! ככה את מתנהגת לאהוב שלך?" המוכר חייך חיוך משכנע, כן, כאילו שזה ישכנע אותי.
"אין לי המון כסף, כלכלה מטופשת." עשיתי כאילו אני מאוכזבת. לרגע המוכר ריחם עליי.
הסתרתי את כספו של המוכר בכיסי.
"טוב, בסדר. לא אכריח אותך."
הושטתי את המטבע הזול לעברו. הוא פתח את הקופה והתאכזב.
"שוב הכשפים הטיפשים האלה!" הוא הטיח את ידו בשולחן. הגנבתי חיוך קטן על פרצופי.
"מה לעשות, מתי שהוא זה יגמר." אמרתי בשקר.
"תודה על המטבע. מקווה שהכול יהיה לטובתך, את הלוקחת היחידה שלי. היום עם הכלכלה- מי יכול לבזבז על פרחים?" הוא מאר באכזבה. ריחמתי עליו, אבל אלה החיים. לא יכולתי להתחיל לרחם על כמי שאני שודדת ממנו. אבל הוא בן אדם מיוחד. הוא מלאך, זה לא מגיע לו.
כשאהיה עשירה, אקח אותו לארץ אחרת, שמגיעה לו. רק חבל שעכשיו אני לוקחת ממנו את כל הכסף.
האמת זה לא כל כך הרבה, אבל אני מנסה להסתפק בזה. אני מסתפקת משדידה. אני יודעת שזאת טעות, אבל שוב, אלה החיים. אני לא יכולה לעשות כלום. הכלכלה מכריחה אותי לעשות זאת.
חזרתי למלון, עם 300 שקל בכיס, מספיק למזון, שתייה ודברים אחרים.
עצמתי את עיניי, מלמלתי לחשושים של אוכל, מלמלתי איך כול הכסף שלי נמצא בקופתה של המוכרת והאוכל מועבר אליי.
ופוף ! אוכל, שתייה, בגדים ומוצרי ניקיון. ( אני לא צריכה לנקות, יש קסמים. אבל אני אוהבת דווקא לנקות. אני מרגישה שככה המצפון שלי נקי.)
בישלתי קציצות ואורז בתנור ובסיר, ניקיתי אחר כך ולבסוף, ישבתי מול הטלוויזיה, במנוחה.
כרגיל, חדשות עצובות על שדידה. לא חדש. כשפים וכשפים.
כשפים לא מגיעים לאצבע של כף הרגל של קוסמים. קוסמים מסוגלים לבצע כל קסם, אם הוא בשליטתו. אם הם לא אחראיים מספיק על הקסם, הקסם לא מופיע. בניגוד למכשפים הזדוניים, כל קסם הם יכולים לעשות, אבל קסמים מטומטמים. לא לחישות או עצימת עיניים או הפנוזה. אלא אש יוצאת מהידיים, מים, אוויר ולמומחים: אדמה. זה דברים טיפשיים לדעתי. קוסם יכול לעשות הכול, רק אם יש לו אחריות על מעשיו. זה ההבדל הגדול ביניהם. חבל שאף אחד לא מכיר בקוסמים באר הזאת. הקוסמים היו מביאים לכאן חוכמה. חבל ששום קוסם לא מעוניין בארץ הזאת. חוץ ממני.
דפדפתי במהירות בין הערוצים, מנסה למצוא דברים מעניינים. או! מופע קוסמות מערוץ שלא בארץ! יופי.
ציפיתי במופע בהנאה, עד ששמעתי פיצוץ ליד המלון. ישר ניגשתי לחלון. ראיתי בן אדם מוזר מאוד, עושה כשפות על הרצפה. על הרצפה! כשפות אש, שפוצצה אותה ועשתה בורות גדולות באדמה.
לא יכולתי לראות איך שכולם נבהלים ככה, בורחים מהבן אדם הנורא. ירדתי למטה והגעתי לכשף.
"אתה אידיוט?!" תקפתי אותו באומץ.
"מה את רוצה, את סך הכול בן אדם שלא מבין מהחיים שלו!" הוא אמר, כאילו הוא לא הורס חיים של אחרים. כאילו הוא לא הורג אותם ובורח מהמשטרה. אצלי הכול אחרת, אני עושה את מחוסר כסף. יש לי סיבה. לא כמו הכשף הזה, שיכול לעבוד בעבודת כשפות, להרוויח אחלה כסף ולעזוב את האנשים במנוחה.
"אני יותר מזה!" אמרתי והרמתי את ראשו באוויר, בלי לגעת בו. נגעתי בו רק עם מבטי. הוא נחנק.
"סתם בן אדם, הא?" צחקתי.
"תפסיק להבהיל את כל העיר הזאת! אתה מבין שעכשיו יהיה פיצוץ בצנרת שלמטה?!"
"זה.." הוא נחנק. בלית ברירה שחררתי אותו. הוא מתח את צווארו ואמר: "זה מה שאני מנסה לעשות."
"מה זאת אומרת? אתה מודה במעשים שלך?" הופתעתי שהוא לא נלחם נגדי.
"המים יתפוצצו, יהיו מים לכולם."
"חחח בטח. כאילו שאאמין לכשף."
"חבל שסיפרתי לך, קוסמת." הוא אמר באכזבה ממני.
נרתעתי אחורנית. הוא יודע מי אני? איך? הקוסמות שלי לא נמצאת במוחם של התושבים שפה.
"איך אתה יודע מי אני?" שאלתי מופתעת.
"אני מכיר את הקוסמים האלה. את קוסמת."
——