הקוסמת מארץ המסתור. פרק 3. ( סיפור עם צ'ירונו!)

עליתי במדרגות עד לקומה התשיעית. הקומה שלי. הקומה הכי גבוהה במלון.
אפילו לא שמתי לב שהקסם התיישן והמלון חזר להיות ישן ונטוש. הלכתי במיידי לעבר החלון.
רציתי לדעת מה הוא עושה. הייתי סקרנית.
הוא המשיך לשרוף את הצינור, בתקווה שיתפוצץ. הוא לא מצליח לפתוח אותו.
אולי אני אעזור לו? לא! שלא תחשבי על זה אפילו! את עומדת לעזור לפושע? מי את בכלל?
טיפות קטנות קפצו מהצינור. יופי, יש חור קטן. אני לא צריכה לעזור.
נו, זה לא מספיק לו. הוא ממשיך לשרוף את הצינור. אבל למה? מה ייצא לו מזה?
יכול להיות שהוא באמת רוצה לספק מים לתושבים? לא יכול להיות.
סירנות נשמעות, ניידות מגיעות ומגיעות אליו.
נו, שיברח!
הוא מסתכל עליי, מרים את ראשו למעלה, מצפה שיעזור לו.
לא ידעתי מה לעשות. לבסוף, לאחר המון התלבטויות, כשהשוטרים היו במרחק של מטרים מולו,
עצמתי את עיניי, הזזתי את ידיי ימינה ושמאלה ופוף! גל גדול שטף את השוטרים.
לא האמנתי שהצלחתי לעשות את זה, זה בכלל לא היה אחראי! או שזה היה אחראי משום שעזרתי?
ראיתי שבשר (זה הכינוי של אסאדו מעכשיו.) היה המום, הוא הסתכל עליי והייתה בפניו הכרת תודה.
חייכתי בקלילות, כאילו החיוך הזה אומר: 'אין בעד מה.'
רק אחר כך, ראיתי שהמלון מלא באבק.
עצמתי את עיניי שוב ופוף! המלון חזר להיות מלון.
היה לי עדיין את אותו חיוך הניצחון. הורדתי את הווילון, שלא יראו שעזרתי לו.
ידעתי שיבואו עוד ניידות, אבל הוא בטח מתחיל להתחמק.
שמעתי צלצולים בדלת.
הופתעתי.
התקדמתי לעבר הדלת הראשית של המלון, שהייתה שקופה, שם ראיתי את אסאדו, (הוא לא יודע שאני רואה אותו.) מחכה שאפתח.
"בשר? מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אני רוצה להגיד לך תודה."
"אבל זה לא הצליח, הצינור לא התפוצץ סופית."
"אז מה? הגל הגדול שעשית, זרם לתוך בור והמים נשארים שם. לכל התושבים. אני חייב להגיד לך תודה, הם חושבים שאני עשיתי את זה, לא בא לך לצאת ולהגיד שאת עשית?" אפילו לא חשבתי מה לענות לו.
"לא. אני לא רוצה שיכירו אותי, אני רוצה להישאר סמויה."
"טוב, קוסמת." הוא עמד ללכת, אבל עצרתי אותו בדיבור.
"אל תקרא לי קוסמת! אני לא קוסמת!" הכחשתי.
"את כן! סתם הרמת את הראש שלי ככה. את לא יכולה לעשות את זה בעזרת כשפות מים!" לא ידעתי איך לענות לו, כי זה באמת לא הגיוני. היה לו חיוך של 'ניצחתי אותך בזה. את לא מסוגלת לענות.'
"אני.. גם כשפת אוויר." עמדתי להרוג את עצמי, כשאמרתי את זה.
כי כולם יודעים מי זה כשף שמסוגל לעשות שני יסודות.
"את.." הוא היה המום. החיוך שלו ירד. "את מומחית בכשפות?" כך קוראים למישהו שמסוגל יותר מיסוד אחד. וגם מומחי יכול לעשות כשפות אדמה.
"כן." חנקתי את עצמי, למה אמרתי את זה?
"אז בגלל זה את רוצה להסתתר כל כך?" הוא היה עדיין המום.
"בדיוק. תלך מהמלון ואל תחזור, אל תגלה את המומחיות שלי לאף אחד, אחרת אתה יודע מה יקרה." עמדתי להתאבד באותו שנייה, אני והפה הגדול שלי. הוא חושב שאני מומחית! זה בלגן גדול!
מי שמגלה סוד של מומחית, המומחית מענישה אותו בעונש מיוחד. בגלל זה אמרתי אתה יודע מה יקרה.
"את בטוחה? לא לדבר אייתך יותר? לא ליצור קשר?" הוא התעצב.
"כן." דמעות נקוו בעיניי. עד שסוף סוף אני מכירה מישהו מיוחד. "תלך, אל תחזור." לא יכולתי לראות אותו עוזב, אז הגב שלי נשען על הדלת.
"בסדר." הוא אמר.
הייתה דממה. לא הפסקתי לבכות, למה עשיתי את זה? זה היה קשר אבוד מההתחלה.