הרפתקאותיו של רימורן- סיפור פנטסיה בעולם דמיוני- פרק 1

פרק 1- התחלת ההרפתקה
רימורן היה לבדו ביער האלפי הירקרק. עצי האורן שהשירו מחטים רבים כבר מזמן היו עם אצטרובלים רבים. הוא עמד לבדו בתוך הסבך הקוצני מעט בעודו סוקר בעניין את השטח בחיפוש אחר בעל חיים שייפול שלל לקשתו הארוכה.
רימורן היה אלף צעיר יחסית, בן 43 (14 וחצי שנות אלף) והיה יחסית גבוה לגילו. שיערו הארוך מעט נאסף במעין צמה על גבו. עור פניו, זרועותיו ורגליו היה מעט שזוף כתוצאה מחשיפה לשמש. הוא היה חסון כתוצאה מאימונים ועיניו היו בגוון כחלחל. הוא היה אחד הצלפים והקשתים הטובים ביותר בכפרו, שהיה כפר שיתופי של אלפים, בני אדם וגמדים.לא תמיד השילוב גרם לדברים טובים והיה הגורם העיקרי של מריבות שאירעו לעיתים קרובות בין בעלי השליטה בכפר.
הוא נולד לשני הורים אלפים צעירים שעדיין היו חיים בכפר בתפקידים מכובדים. הוא היה יחסית מתבודד בניגוד לחבריו שהעדיפו לפטפט עם הגזעים האחרים בעוד הוא יושב ומתאמן בחץ וקשת. הוא לא היה כזה טוב בסיף (החרב תמיד הייתה כבדה מדי) ולא הצליח הרבה בציור (הוא תמיד פספס וכשהתבקש לצייר דרקון יצא לו מעין לטאה ארנביית עם עיניים שהיוו שליש מכל הציור, והאש שהייתה אמורה להתפרץ מפיו של הדרקון הייתה נראית כמו מחית גזר שהדרקון מקיא. ורימורן שנא מחית גזר.)

הכפר היה כפר ממוצע באוכלוסייתו (2500 אנשים בסך הכל) ורוב בתיו היו מורכבים מערבוב משונה בין טיט, אבן ועץ מגולף, או במקרה של הגמדים, 100 אחוז ברזל (אלא אם כן הם היו חוצבים את בתיהם בהר הקרוב, דבר שאירע פעמים רבות) והיו בו מועצת כפר שהחליטה ניהול הכפר, מעין בית ספר שבו למדו הילדים כל דבר שיכל הכפר להעניק לילדים (מחציבת ועיצוב מתכות שהגמדים העניקו עד לירייה בחץ וקשת שהאלפים לימדו), נפחייה משותפת של כל הכפר, חנות מצרכים זעירה, ואוסף בקתות שבהם היו עסקים שונים ומגוונים. הכפר היה סמוך ליער שבו היה כרגע רימורן.
הוא ידע לרכוב על סוס באופן יחסית לא רע.
בינתיים הוא היה עסוק בציד.

עיניו החדות סרקו את הסבך שמולו בחיפוש אחר תנועה תמימה שתסגיר חיה וכך הוא יוכל לירות בה ולהורגה. עיניו קלטו לפתע תנועה. הוא מתח את הקשת ואז הורידה באכזבה למטה. זו היתה ארנבת שלא היה שווה לבזבז עליה חץ טוב.
הוא חיכה עוד כמה דקות ואז כשעמד לעזוב את הציד שמע לפתע רחש של רגל דורכת על עלים.

הוא נדרך מיד. אל השטח פסע לפתע צבי צעיר שקרניו היו בראשית צמיחתם. הוא מתח לאט לאט את הקשת ושחרר.
החץ פגע בדייקנות קטלנית בצווארו של הצבי. רימורן רצה לגרום כמה שפחות כאב לחיות ועשה זאת בכך שירה במקומות פגיעים שנתנו כמה שניות לחיה לפני שמתה.

'צבי יפה' חשב לעצמו רימורן בשעה ששיסף ולקט את החתיכות העיקריות מתוך בשר הצבי. 'יש לו הרבה בשר.'
הוא סיים את מלאכתו והשאיר את מה שנשאר מהצבי. טורפי הנבלות יגמרו את הגופה במהירות.
הוא הלך כששק העור עם בשר הצבי בידו לעבר הכפר.
היער היה מואר באור של שעות הערביים כשפסע רימורן ביער. ציפורים צייצו מעל לחורש הצפוף, וזמזומי חרקים נשמעו מכל עבר. ביער היו עצים ישנים ששורשיהם הסתעפו רבות מתחת לאדמה ומעליה, וגרמו פעמים רבות למעידת האנשים שפסעו בה. לטאה חלפה במהירות על פניו של רימורן ואצה למחילתה, כנראה.

רימורן המשיך ללכת עוד כעשר דקות ביער, בעוד הוא שולף דברים שנראו טובים מהסביבה (מעט עשבים אכילים, מקל עץ שניתן לגלפו לכלי במטבח, עשבי מרפא, ביצי ציפורים ועוד שלל דברים) והכניסם לשק שהיה שעון על גבו ולנרתיקו.

משהו היה מוזר לרימורן ביער. הוא היה שקט מדי. 'מה יכול להיות הסיבה לכך?' תהה בליבו.
כתשובה משונה לשאלתו, נשמע קול מוזר מאחוריו. הוא הסתכל אחורה במהירות וכמעט קפץ לגובה עצום כשקלט מה היה מולו.

חיה עצומה במימדיה, שהיתה נראית כמעין חיה רגילה, רק שטפריה היו באורך כף ידו של רימורן ועורה היה בצבע עץ קשיח.
'קרלניסון!' חשב רימורן בבהלה. הקרלניסון היה יצור עיוור וחסר חוש ריח בעל חוש שמיעה אדיר שנוצר, לפי הסיפורים, מקסם עתיק שהשתבש. הוא היה חיה ענקית בעלת פה עם כמות אדירה של שיניים, ולא היה שום דבר בפניו חוץ מזה. מעין מקל הזדקר מעל פרצופו המבעית והריק, ורימורן ידע שזאת אוזנו האדירה שדרכה שמע היצור. הוא למד עליו מעט כשאחד האלפים, זקן בשם ללקרד, החליט ללמד את הילדים על מפלצות.
במבט לאחור, היצור האמיתי היה מפחיד ונורא מכל ציור או תיאור כתוב.
את כל זה חשב רימורן בזמן שפסע בחרדה אחורה והשתדל לא להשמיע רחש.

היצור גנח והשמיע צליל שאגה מפיו הענקי בחוזק כזה שחלק מהעלים על העץ זעו במקומם והאדמה מעט רעדה. תווי פניו שנראו כאילו מישהו פיסל אותם ואז השתבש משהו ונמאס לו לתקנם אז הוא פשוט חבט בהם עד שיגיעו לצורה מסוימת. רימורן תהה בליבו איך הוא עדיין שורד. רק מהכיעור של הדבר הזה מתחשק להקיא, הוא חשב.

הוא הודה בליבו שאין ליצור חוש ריח. אם היה לו כזה היצור היה יכול בקלי קלות להריח את הדם מהבשר שליקט. הוא פסע לאט עד כמה שיכול אחורה מהיצור, אחורה כל כך לאט שכדי לעבור שני צעדים לקח לו חצי דקה. הוא ניסה לא להיכנס לפאניקה כי אז הצליל שגופו היה משמיע מהרעד היה גורם למותו בידי הקרנליסון. הוא פחד אפילו לנשום מהחשש שזה יקים צליל, אפילו קלוש.
הוא המשיך ככה ובמהרה הוא היה מגיע למרחק בטוח, אלמלא הזבוב.

החרק המעצבן זמזם מול עיניו והתקדם אל היצור. היצור זז וניסה לבלוע את החרק, ותוך כדי גרם לכך שרימורן יניח את רגלו על האדמה מהר מדי.
היצור נעמד מיד, ופתח את פיו הענקי. בעוד רגע הוא יעבור את המרחק שרימורן הספיק לצבור מהיצור כשהלך בשקט- ואז מה שיקרה לרימורן לא יהיה נעים, בלשון המעטה.

בפעולה נואשת אחרונה רימורן זרק את השק שהיה בידיו- עם הבשר- אל היצור. הבשר באוזנו האדירה במקרה- פגיעה ממוזלת. היצור נרעד ובלע את הבשר.
שתי השניות שבהם האירוע קרה הספיקו לרימורן בשביל לברוח.
הוא נמלט במהירות הגבוהה ביותר שרגליו יכולות לנוע אל עבר הכפר.

איתמר וייל